עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    רזרבות של אישיות עצמאית

    0 תגובות   יום שלישי, 6/12/16, 14:44

     

    אם השורה התחתונה זו החתיכים, אז השורה העליונה היא היצירה. ובעניין הזה עברתי כמה חודשים של משבר גועל (מהיצירה, לא מהחתיכים). זה היה חלק מהזמן שלקח למוח שלי להתאזן מחדש על המינונים היסודיים של המוליכים העצביים של אישיותי, בעקבות פרידה טראומטית. במשך החודשים הללו הרביתי להתלונן בפני עצמי (ובפני יודעי דבר, וקצת בפייסבוק), על משמעת פגומה ועל דחיינות שהפכה לפתולוגית. הגדרתי את זה כתפקוד לקוי מאוד (הלוואי שביטוח לאומי היה מחשיב את עייפות הלב הזאת כמפגע כלכלי. לחילופין, הלוואי שהכלכלה העולמית בכלל היתה מחשיבה בטלה-יצירתית כתחום השקעה מכובד. אגב, מישהו באטלנטה הבין את זה הרבה לפניי, ו"בטלה יצירתית", או בשפת המקור, "קריאטיב לואופינג" היתה חברת פאבלישינג משגשגת לפירסומים אלטרנטיביים, עיתונות שבועית וספרות, בין השנים 1972-2012, ואני עצמי זכיתי לאחת הביקורות השוות מעטו של אחד מעורכי מגזין המוסיקה המיתולוגי שלהם, טוני פאריז).

    בכל אופן, תחושת הזמן שלי הפכה לעיסה צמיגית משונה, וכל העשיות שלי נטמעו בתוכה כבבִיצה טובענית. כל מה שעשיתי (אלבום, סינגלים מאלבום נוסף, ספר שירה חדש, וכמה מאמרים) לא הספיק בעיניי, ורוב מה שכתבתי בבית וטרם פירסמתי, לא היה חביב בעיניי מספיק. באופן כללי התנהלתי בכבדות מסוימת, כך שאפילו הדרך מהמטבח לפסנתר שבסלון לקחה לפעמים כמה ימים, כי בדרך עצרתי לקפה, לבינג' על סדרות חדשות, לדרינק בבר השכונתי, והכי נורא, לסרטי קריסמסט של הולמארק. אבל היו כמה עניינים שעליהם עמד עולמי, ובזכותם שרדתי את עייפות הלב. האחד הוא שיחות משמעותיות עם אדם, הבן שלי, ושיחות פודקסט עם סם הריס (ושלוחותיו). אלה שמרו על רמת הדריכות האינטלקטואלית שלי כך שהנוירוטרנסמיטורים לא יתייאשו, ולא יוותרו עליי. השני הוא טום אודל, ולא רק בגלל שהוא סקסי, ומזכיר לי את הדברים שפעם הכי אהבתי במוזיקה, שזה...סקס. השלישי הוא רזרבות של אישיות עצמאית ששימשו אותי בשעת הדחק, כי בתורת היחסים הפרטית שלי דאגתי ואף נלחמתי עליהן תוך חירוף היחסים עצמם. הרביעי הוא עוד כמה אנשים טובים מאוד, ועוד כמה מעשים בעולם הזה, שלי ושל אחרים, שהאירו את הכיוון באפילה.

    ויהי אחר כל הדברים הללו, והגיע פתאום היום, והתחלתי לשלוף שירים מהדפים האחוריים (שזה המקום לשם הולכים השירים לפני שהם מתים). גיליתי שבזמן שישנתי (סו טו ספיק) כתבתי טון שירים (לא שירה), כלומר מוזיקה, ולא ממש שמתי לב לכך, כי הייתי תחת השפעה של מוליכים עצביים שהשקיעו את כל החשמל שלהם באיחוי הלב השבור, וכמעט לא הותירו לי כוחות אחרים, מלבד דוק עצב וערימה של עצבים, בעיקר על עצמי. למרות שהקלטתי כמה סינגלים והוצאתי ספר עם 69 שירים שרובם חדשים, וכתבתי כמה מאמרים רושפים (בעיקר בזכות הרזרבות של האישיות שדאגתי לתחזק), עדיין רוב השירים החדשים נותרו על הדף עם אקורדים סודיים, זרוקים (במידה רבה של אי-אמון) מאחורי השירים המרכזיים, במחלקת הלא-ראויים. ועכשיו, כששבו נוירונים לגבולם, והראוּת מצטללת מחדש, שָבו גם השירים לקדמת הבמה (ועשו בלאגן נפלא בבית ובלב ובעצמם). אחח...כמה טוב שבאתי הביתה. ואיזה כיף להתרגל אליי שוב. וזה מזכיר לי שיר ישן, אחד הראשונים, שנכתב בדיוק על זה. על המתח בין היצירה לעצמאות הבינ-זוגית, והזוגיות עם עצמי (זה לא רק אוננות, כן?), והוא מהאלבום "קינג או", STARWAY. ובגלל שנזכרתי, אז רצתי (מתיקיה לתיקיה) והקשבתי לשיר עכשיו, אולי לראשונה מאז נכתב לפני איזה 15 שנה. חיפשתי את המסמך, שלאחרונה נערך ב 2001, כדי להעתיק המילים. קצת רעדתי מחלוף הזמן. והזכרונות. כן, הדי.אן.איי. כבר היה שם, וכל הההיסטוריה שנבעה מתוכו זה וריאציות והרחבה על הרעיון. ג'יזוס, שוב המדע הנפלא הזה.

    אז זה השיר הישן מאוד STARWAY 

    ואלה מילותיו:

    Comes the night and the darkly light is calling you to hide or take your wings
    along the starway.
    The rain is calling driving through the short cut, hair is wet, I couldn’t leave my smile behind, I walked into the bar, your voice was calling.
    I didn’t plan to love you, but flying by I poured some wine, oh please, I said,
    the night is all paid for, give yourself some time to fly and fall.
    But I just stood there watching. You were taking in another shot of water clear madness coming down your veins.
    I saw me passing me by, waving with an ever-lasting smile, I said,
    Watch it baby, I’m not sure to catch you when you fall.
    Oh don’t we all pretend, that I am the queen and you are the king,
    let’s all get down to it tonight. The ultimate love song is out in the air.
    You scream of the end of all ends, time stands still, and all wars are won and lost
    with a gun of words, with the loud of songs.
    Most people clap and walk back home, but I had to catch myself fall,
    Then wait for the cab in the cold.
    I was leaning on my shoulder, my heart was beating warm, I wouldn’t let the cold in. I saw me passing me by, waving with an ever-lasting smile, I said,
    Watch it baby, I’m not sure to catch you when you fall.
    I opened up the door and let me pass, my beautiful shoes made a cut in the wind,
    Then I disappeared.
    My cheeks were all warm and I kissed them goodnight, as I was falling asleep,
    I looked at their wild, I said,
    Sleep sad little, rest your eyes, I had a good time with you tonight.
    I put my head by my side,
    And I looked at me, I said, I’m so glad you could make it home,
    I’ll never leave you alone.


    בואו לתפוס אותי על חם, ואם יש לכם לב, אז הביאוהו לכאן:
    יום ראשון 7.5.17 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק (פתיחת דלתות ב 19:30).

    ''

    היו שלום.
    הצליחו והצילו.
    אני גרה בפייסבוק ותמיד אפשר למצוא אותי שם.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין