עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    מבעד לחיבה ומבעד לחרפה - מחשבות כפירה חדשות

    0 תגובות   יום שני, 14/11/16, 19:42

     

    מאורות

    מבעד לחיבה ומבעד לחרפה שהתערבבו זו בזו, ודרך האנשים שקֵרַבְתִּי אל עצמי או הרחקתי בשתיקתי המתעבה, ומבעד ליוטיובים מֵהֶעָבָר עם הפנים המקסימים והעיניים הבוערות שחור-לבן, וחיוך הקסמים של לאונרד כהן הצעיר ממונטריאול, בעל היציבה הגמלונית (שחיוכו הכובש והחם והאירוני הזכיר לי מאוד את קסם חיוכם של חיים טופול ורחבעם זאבי, כן, כן), ומתוך קולו האיטי ודיבורו המדוייק של סם הריס, מדען המוח שמילא והרחיב את דעתי בכל השנים הרזות והעצובות, ושקולו הרך נסדק ונשרט, כי נדמה היה לו שהוא מתאמץ לשווא להעיר את תאיו הרדומים של העם, ובסופו של יום, העם בוחר מה שהעם בוחר, ולמרות מיליוני העוקבים והמבקשים את דבר חוכמתו על היקום שבחוץ ועל היקום שבפנים, נדמה היה לו ביאושו שאחרי הכול, קולו אינו מצליח להזיז את ההיסטוריה די צרכה  - פתאום, מתוך כל אלה, נרקח איזה רגע בורחני אך מחודד של מאורות גדולים בתוכו. 

    פרנקנשטיין # 2

    הייתי שמחה מאוד להיות בן. אולי הייתי גונבת איברים נבחרים מהבנים הכי שווים בהיסטוריה, חיוך, לסת, אף, עיניים, שפתיים, זרועות, חזה עליון, גובה, אצבעות, ומרכיבה לעצמי את הלוק התפלצתי והמושלם לטעמי, ומשאירה רק את המוח שלי כפי שהוא, לפקד על כל אלה ביד רמה של ילדה שהסתירה את יופיה של בת המלך עמוק פנימה, בתוך חתיך-על בנוי לתלפיות, בלי שאיש ידע שמוח של בת-זקונים מסתתר מאחורי המפלצת הסקסית הזאת. זה היה מעלה את קרני ומחירי בשוק הבשר-והדעות העולמי, ואני זקוקה לקרנות ולשילומים תמורת עבודתי במילים ובשירים ובשעות, כי אין לי יום ואין לי לילה, מבחינה זו. וגם אין לי מודל לחיקוי ולהשראה, במין התואם את מגדרו, בגילים הגדולים. אין לי בוב דילן, או לאונרד כהן, או כל מיני זקני-דור זוהרים וחכמים, אבל בנקבה. זקנות-דור זוהרות וחכמות ונחשקות גם על ידי נערים ונערות בגלל תפארתן, ולא רק זאת הפנימית, הנסתרת, הנעלמה והנחנקת אל השוליים במקרה הטוב, ואל העבר, אלא בגלל תפארתן תאוות החיים, היוצרת והיצרית והזוהרת בכל העולם כולו עד רגעיה האחרונים, כמו קירשנבאום או לאונרד כהן. אין לי מודל כזה בכל העולם. אז מאין יבוא עזרי? ממי אלמד? איך אלך? לאן? וגם לאהבה אני זקוקה. 

    חקר המוח והפריבילגיה האיזוטרית להסתכל על עצמך מעמיד פנים.

    אחרי כל החיפושים שלי אחר הדבר הבא לעשותו, ואחרי כל נסיונותי לנסח את החיפוש עצמו וגם את הדבר שאותו אני מחפשת לעשות ושאיני יודעת מהו - חזרתי שוב אל המוזיקה והמילים. ואיכשהו, במקום לגנות את עצמי על בזבוז הזמן בחיפושי השווא (הרי בזמן שחיפשתי יכולתי להוציא אלבום או שניים, ולכתוב עוד ספר או רעיון לסידרת טלביזיה או סידרת רשת, ואולי גם להתפרנס קצת יותר) - רווח לי כשגיליתי שהגעתי לאותו מקום שממנו יצאתי לשיטוט הזה, ועצם תחושת הרווחה הפתיעה אותי, והיתה משונה בעיניי, ואז גם הרגיעה אותי לרגע. "איזה סימן זה?" אמא שלי היתה שואלת אותי ברגעים כאלה, ואני הייתי מצופה לענות לה, "שאת אוהבת אותי". אז כנראה שחזרתי הביתה קצת, לנפוש מהנדוד הנפשי הזה, ולאושש את הבחירות הנכונות שזכיתי בהן במתת חסד שאין להמעיט בערכה, ושלא היו לחלוטין בשליטתי, כי אין הבחירות לחלוטין בשליטתינו. אבל אחרי שרווח לי ונרגעתי לרגע, חזר חוסר-המנוחה לעקצץ את הלב שלי כמו רפלקס של בנאדם שננטש על ידי אהובו האכזר, ובעל כורחו מבקש את נוטשו, זר ואכזר ולא-רלוונטי ככל שיהיה. כנראה שמה שמבלבל אותי זה שעיסוקי או אמנותי או איך שתקראו לזה, המוזיקה והמילים, הם גם הזהות שלי עצמה, וגם הכלי להגדרת הזהות ולברור הזהות, וכרוכים באינטרוספקציה אינסופית. מבט-על אל הפְּנים. זה טריקי כמו לנסות לחקור את המוח של עצמך, בעזרת הכלי היחיד שברשותך, שהוא המוח של עצמך. כמה יומרני ונהדר ובלתי נתפס הניסיון המוחי של האדם לחקור את מוח האדם. ובכל זאת, המחקר הגיע להישגים די מדהימים, למרות שעיקר העיקרים עודו נחבא מן הבריות, ולמרות שכמה מחבריי הטובים ביותר יושבים ברגעים אלה במעבדות רציניות ומודדים אינטראקציות כימיות ופולסים חשמליים של הדבר העצום והיקר הזה (בעודי יושבת בפיג'מה על התפר בין האסתטיקה לתכנים, ומבססת את המחקרים המפוקפקים שלי בעניין, על מבחן סטטיסטי של בנאדם אחד, שהוא אני). במילים אחרות, אין לסמוך יותר מדיי על תוצאות המחקרים שלי, ובמילותיו של טים מינצ'ין, "זה המוח שלי, והוא בסדר מצידי... אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף איך להפעיל אותו".

    "גבירותיי ורבותיי, לאונרד כהן"

    בד"כ אני נמנעת מחגיגות של מוות והספדים. לרוב גם לא מעניין אותי לקרוא שבחים סתומים וסטנדרטיים על ניסים ונפלאות, כמו איך הלך זה, ונכנס זה. אבל בסופו של איזה יום קשה, צללתי לתוך סרטים וראיונות וחלקים מרתקים וחינניים באישיותו של לאונרד כהן שלא הכרתי, ושקרבו ביננו מאוד מאוד, על דרך ההזדהות העמוקה בתפיסת מקומה של האמנות בחיינו, ובשאלת חיינו, על החרפה ועל המשמעות, ובעיקר על חוסר המשמעות. 

    לאונרד כהן לא ויתר או לא הצליח לוותר, על היין, על חלום הנשים הצעירות, על השירים, על אהבת הקהל, והיה תלוי בכל אלה למחייתו הנפשית, במובן הבודלרי העמוק, וזאת למרות חוסר הנחת המתמיד מהם, ולמרות החרפה, ולמרות המודעות הגמורה והמייסרת לחרפה זאת. בסוף סרט דוקומנטרי יפה שנעשה עליו ב 1964, "גבירותיי ורבותיי, לאונרד כהן", לאונרד כהן הצעיר צופה בראפ-קאטים של עצמו, ומעיר על החווייה, שלצפות בעצמך מעמיד פנים "זו פריבילגיה בדרגה איזוטרית גבוהה מאוד". אח"כ הוא רושם על קיר האמבטיה "אזהרת קונה" לצופים (בעודו יושב בתוכה ערום), ומבהיר "הייתי חייב לפעול לרגע כסוכן כפול בין הבמאי לקהל. הייתי חייב להזהיר את הקהל הצופה בי, שידע שכל זה אינו חף לגמרי מרמאות". 

    ***

    ההופעה הקרובה בת"א מתקרבת, ודצמבר עוד מעט כאן,
    אז רשמו לעצמכם ובואו לתפוס אותי על חם:

    יום ראשון 11.12.16 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק.
     
    ניתן לרכוש את הספרים שלי ישירות דרכי, בפניה במייל לפייסבוק או במייל דרך האתר הזהאו במייל דרך מחנה המוזיקה שלי. ניתן גם להזמין מפגשים ואירועים על ספרות, יין או מוזיקהולדבר על כל מה שלא העזתם, או דברים מעצבנים במיוחד. 

    ''

    צילום: הילה עוז


    היו שלום,
    הצליחו והצילו.
    ובואו לתפוס אותי על חם בהופעה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין