עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    קלמן והמתנדבת הצעירה

    8 תגובות   יום ראשון, 4/9/16, 15:14

    קלמן והמתנדבת הצעירה

     

    זמן מה אחרי שאחרוני המשתתפים המעטים בלוויה כבר הלכו, עדיין עמדה רותי ליד קברו הטרי של קלמן ומיררה בבכי. הוא הפך לחבר קרוב ביותר שלה, ועם מותו הרגישה פתאום בחלל ריק.

     

    כשהייתה בכיתה ט' - שבבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים נקראה כיתה ג' - חוייבה, כמו כל התלמידים, להתנדב פעם בשבוע לעבודה בקהילה. מאז שצפתה בתהליך הזדקנותהּ ומחלתהּ הסופנית של סבתהּ, הייתה לה חיבה מיוחדת לזקנים, על כן בחרה להתנדב לארח לחברה לזקן בודד. מחלקת הרווחה של העירייה הפנתה אותה אל קלמן.

     

    היא צלצלה בפעמון הדלת של הדירה בקומה השנייה, בבניין רב כניסות בקריית מנחם. על הדלת היה שלט קטן שעליו נכתב "שושנה (סושק'ה) וקלמן פרוינד".

    "מי שם?" שאל קול גבר מאחורי הדלת.

    "אני רותי, המתנדבת. דיברתי אתך בטלפון".

    הדלת נפתחה רק כסדק, עדיין מחוזקת בשרשרת, ומאחוריה הציץ עליה בעל הבית. כעבור רגע נוסף הוא פתח לה את הדלת לרווחה.

    "שלום לך, אני קלמן", הושיט לה את ידו.

    "שלום, אני רותי", הציגה שוב את עצמה.

    קלמן היה גבר קשיש, ממושקף ומקריח, נמוך קומה, שפניו מכוסים בזיפים. הוא לבש חולצת טריקו מהוהה ומרובבת ומכנסיים קצרים, ונעל נעלי בית. הדירה נראתה מוזנחת כמוהו. על השולחן ב"סלון" עמדו כוסות שתייה מלוכלכות וצלחות מלאות פירורים. עיתונים היו זרוקים על הספה וגם על הרצפה, שנראתה זקוקה מאד לניקוי.

    "בואי שבי", הצביע קלמן בידו על הכורסה הדו-מושבית, שהייתה היחידה בלי דברים זרוקים עליה.

    "אני לא אשב. בוא נסדר כאן קודם ואז יהיה לנו יותר נעים לשבת ולדבר".

    קלמן ורותי אספו את כל העיתונים המפוזרים וריכזו אותם ליד הדלת, על מנת לזרוק אותם למכל המחזור. קלמן אסף את בגדיו - את חלקם שם בארון ואת חלקם בסל הכביסה. רותי אספה את הכוסות והצלחות ושטפה אותן עם כל הכלים שהצטברו בכיור.

    כעבור כשעה, כשסיימו לנקות ולסדר, התיישבו בסלון, וקלמן הביא קנקן מים קרים ושתי כוסות.

    "נכון יותר נעים עכשיו?" שאלה רותי.

    "בטח".

    "אז אולי תדאג תמיד שיהיה כאן מסודר? ככה גם לך יהיה כל הזמן נעים".

    קלמן הרכין את ראשו והתייפח בשקט.

    "מה קרה?" שאלה רותי בדאגה.

    "סושק'ה דאגה תמיד לסדר ולניקיון, אבל מאז שהיא נפטרה, לפני חצי שנה, אני לא עושה כלום בבית".

    "אני מצטערת לשמוע על מותה של סושק'ה. אבל עכשיו, כשהיא איננה, כדאי שתתחיל לדאוג לעצמך. אני אעזור לך, אבל אני לא עוזרת בית. באתי להיות אתך כדי שלא תהיה כל הזמן לבד".

    "באמת קשה לי להיות לבד. את יודעת שהבן שלי, נהרג בתאונת דרכים, כשהיה בן עשר? הוא חצה את הכביש בדרך מבית הספר הביתה, ורוכב אופנוע פרוע פגע בו. נשארנו רק עם הבת שלנו. כשהלכה ללמוד באוניברסיטה, היא מצאה לה סטודנט מאמריקה, התחתנה אתו ועברה לחיות אתו שם. היא מגיעה פעם בשנה, ופעם בשבוע היא מטלפנת, אבל היא לא כאן, היא רחוקה ואני לבד".

    "אני אבוא פעם בשבוע, כמו היום. אם יהיו דברים שלא תוכל לעשות בעצמך, תשאיר אותם, ואני אטפל בהם".

    "אני כל כך מודה לך", אמר קלמן ולחץ את ידה בין שתי כפות ידיו.

     

    בפגישותיהם השבועיות למדה רותי על פרשת חייו של קלמן ועל החיים המיוחדים שחי עם סושק'ה אשתו. הם הכירו בחורף של שנת 1940, כאשר המשפחות שלהם, ועוד כמה משפחות, גרו בצפיפות בדירה קטנה בגטו ורשה. קלמן היה בן אחת עשרה וסושק'ה הייתה בת שלוש עשרה. למרות ההפרש בגיל ביניהם, הם נעשו חברים. הם היו משחקים ביחד, מחפשים אוכל ביחד, וממציאים הרבה סיפורים ביחד. כשהחלו האקציות, נשלחו הוריהם לטרבלינקה, אולם הם הצליחו להסתתר במחסן עצים נטוש, וניצלו.

    אל הגטו הייתה מגיעה אחות צעירה, אירנה סנדלר שמה, לטיפול בחולים. היא הייתה קשורה לארגון המחתרת ולפרטיזנים, והחליטה לנצל את כניסתה לגטו, על מנת להציל ילדים יהודים ממוות בטוח. היא הצליחה להציל עשרים וחמישה אלף ילדים, ובאמצעות ארגון המחתרת, הם קיבלו זהות חדשה ומקומות מסתור. היא הייתה מבריחה את הילדים בטנדר שלה, מתחת לכיסוי האברזין, והיה לה כלב מאולף, שהיה מתחיל לנבוח בכל פעם שאחד הילדים הקטנים התחיל לבכות, על מנת להחריש את בכיו. על הסיכונים שלקחה ועל הצלת הילדים, הוכרזה אירנה סנדלר, כחסידת אומות העולם, על ידי ארגון "יד ושם".

    קלמן וסושק'ה היו בין הילדים שהצילה. הם הוברחו אל כפר מחוץ לגבולות ורשה ושם הסתתרו באסם של אחד האיכרים. שכן, שצפה בבתו של האיכר נושאת אוכל לאסם, הלשין על כך לגרמנים, והם פשטו על האסם, אולם הילדים הצליחו לברוח אל היער הסמוך. ביום היו מסתתרים במערה, שפתחהּ היה מוסתר על ידי ענפים, ובלילה היו יוצאים לחפש אוכל. יום אחד עברה במקום קבוצה של פרטיזנים. קלמן יצא אליהם והתחנן שיתנו לו פרוסת לחם. כשהתברר להם שהוא אינו לבדו, הפרטיזנים הזמינו אותו ואת סושקה להצטרף אליהם לארוחת הבקר. הילדים מצאו חן בעיניהם ולאחר הארוחה, הם הזמינו אותם להצטרף אליהם באורח קבע.

    בתחילה העסיקו אותם רק בכל מיני עבודות שירות – הכנת אוכל, סידורי לינה, וכיו"ב. אולם מאוחר יותר, היו נותנים להם גם לנקות את הנשק, לאחר ההיתקלויות עם הגרמנים.

    כשמלאו לסושק'ה שבע עשרה, וקלמן היה בן חמש עשרה, הם השתתפו בפעם הראשונה בפעולת הפרטיזנים, כלוחמים אוחזי נשק, וכך המשיכו לנדוד ולהילחם יחד עם הפרטיזנים, עד סוף המלחמה.

     

    "אף אחד מן הפרטיזנים לא התחיל עם סושק'ה?" שאלה רותי.

    "כן, היה שם פולני צעיר בשם יאן, בחור גבוה ובלונדיני, שסושק'ה מצאה חן בעיניו, אבל היא לא רצתה אותו", סיפר קלמן. "יום אחד, אחרי שהוא ממש הציק לה, היא סיפרה לי ואני סיפרתי למפקד, וביקשתי שהוא יגיד לו להפסיק. המפקד כנראה התערב, כי מאז אותה שיחה, יאן לא הציק יותר לסושק'ה, וגם אף אחד אחר לא".

     

    כשנגמרה המלחמה שהו קלמן וסושק'ה במחנה העקורים ברגן בלזן בגרמניה, משם עברו למחנה עקורים באיטליה, וממנו עלו לספינה שהובילה אותם לארץ ישראל. הבריטים, שהפעילו סגר ימי על הארץ, תפסו את הספינה ושילחו אותם, עם כל יתר הניצולים, למחנה בקפריסין. בכל התקופה במחנות, ובמיוחד בקפריסין, הרגיש קלמן, שהוא לא יכול להיפרד מסושק'ה ושהוא רוצה לבלות את כל חייו אתה.

    "בקיצור, יום אחד אחרי ארוחת הצהרים במחנה בקפריסין, אמרתי לסושק'ה שאני אוהב אותה", סיפר קלמן והסמיק, "ואמרתי לה שאני רוצה להתחתן אתה".

    "ומה היא ענתה?"

    "למה חיכית כל כך הרבה זמן? הייתה התשובה שלה".

    "פולניה, או לא פולניה?" צחקה רותי.

     

    לאחר שהבריטים עזבו והוקמה מדינת ישראל, בהפלגה ארצה, קלמן וסושק'ה כבר היו נשואים, והיא הייתה בהיריון עם בנם הבכור. שיכנו אותם בדירת שני חדרים, בבית נטוש בשכונת בקעה, שהגג בה דלף, הרוח חדרה מבעד לחלונות, ולא היה בה חימום. סביב הבית הייתה גינה גדולה, שהם לא השכילו לטפל בה. צמח בה ג'ונגל של עשבי פרא, והעצים נטו למות וחלקם אף מתו. הם לא אהבו את הבית, וכשהצליחו לחסוך מעט כסף, במקום לרכוש ולשפץ אותו ולהנות מעליית ערכו, כמו שעשה חבר שלהם מהמחנה בקפריסין, הם  רכשו את הדירה בקריית מנחם, ויותר לא עזבו אותה.

    קלמן עבד כמנהל חשבונות בבית החרושת לתנורים פרידמן, ואחר כך, במחסני תנובה בגבעת שאול, וסושק'ה עבדה בניקיון במשרד האוצר.

     

    "ספרי לי גם על עצמך", אמר לה קלמן עוד באחת מפגישותיהם הראשונות.

    "אין הרבה מה לספר", ענתה רותי. "אני תלמידה בבית הספר "ליׇדׇה", כן ככה הוא נקרא בקיצור. הוא בית ספר טוב מאד, אולי הטוב ביותר בירושלים. אני אוהבת ללמוד, ואני יכולה לומר, במלוא הצניעות, שאני תלמידה טובה. אני גם עוסקת בספורט, אני לומדת קרטה כבר כמה שנים, ויש לי חגורה שחורה".

    "לא רואים עליך".

    ובאמת, רותי הייתה ממוצעת קומה, בלי שום סממן חיצוני, המושך להעיף בה מבט שני. אולם, למי שהעיף מבט שני, היו מתגלות עיניה החומות, הנבונות והמתבוננות בסקרנות, שיש בהן רוך רב ומבע של חמלה.

     

    רותי, למרות גילה הצעיר, הבחינה בשינוי שחל אצל קלמן כלפיה. הוא החל ללבוש בגדים נקיים למפגשים ביניהם, היה מקפיד לסרק את השיער שעוד נותר לו והיה מתגלח לקראת בואה, ומתבשם בדיאודורנט ובמי חיטוי שלאחר הגילוח. הוא היה טורח סביבה ומציע לה כל מיני דברי מתיקה.

    קלמן, היה אסיר תודה לרותי על שגאלה אותו מבדידותו, והרבה מעבר לכך. הוא ממש התאהב בה - כאישה, לא כבת - אך הוא לא אמר לה דבר אולם, ומעולם לא נגע בה מעבר לחיבוק אבהי בכתפיה. זה נראה בעיניו בלתי הולם שגבר בן שבעים ושמונה יתאהב בבת חמש עשרה! היא הייתה יכולה להיות נכדתו!

     

    כעבור שנתיים מאז שהחלה לארח לקלמן לחברה, התגלתה אצל קלמן מחלת הסרטן. המחלה התפשטה באטיות אך בעקביות. קלמן היה מקבל טיפולים קבועים, ולעתים אף היה מתאשפז בבית החולים, לצורכי טיפול ומעקב.

    בתו שחיה בארה"ב התאלמנה, ומצבה הכלכלי התדרדר. אולם, כאשר שמעה על מחלת אביה, היא הגיעה ארצה, וזו הייתה הפעם האחרונה שקלמן ראה אותה.

     

    לרותי היה ברור שהמחלה של קלמן היא כרטיס בכיוון אחד בלבד. היא הייתה מדברת אתו ומנסה להסיח את דעתו. היא חלקה אתו סיפורים על חייה, ואף סיפרה לו על חברותה עם עודד, שהיה מבוגר ממנה בשנה וכבר התגייס ושירת בצנחנים. קלמן שמח אתה, אך בליבו קינא בעודד.

     

    כשהתדרדר מצבו של קלמן, ולא יכול להסתפק יותר באשפוז בית, הוא התאשפז בהוספיס של בית החולים הדסה בהר-הצופים. רותי הייתה מבקרת אותו כל יום אחרי הלימודים, למרות ההכנה לבחינות הבגרות. היא הייתה אוחזת בידו ומנסה בכל דרך אפשרית לשמח אותו, אך מדי פעם, כשהיה בוהה כלפי התקרה, ידעה שהיא מאבדת אותו. היא הודיעה לבתו של קלמן על המצב, אך גם מצבה הבריאותי של הבת לא היה שפיר, ובמקומה הגיעה בתהּ. קלמן שמח לראות כמה גדלה נכדתו, שמזה מספר שנים לא התראתה עם סבהּ. היא חיבקה אותו במיטתו, ודמעותיה זלגו על פניו. מספר ימים אחרי ששבה לארצות הברית, נפטר קלמן.

    רותי דאגה לכל הסידורים,

     

    עתה, הרגישה רותי כאילו נותרה לבדה, ועמדה ובכתה בכי תמרורים אל מול תלולית העפר הטרייה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/9/16 17:08:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2016-09-07 15:11:26

      כתוב היטב ונוגע ללב. תודה.

      תודה רבה, מכבית.

      תגובה כזאת ממך היא בעלת ערך מוסףחיוך.

      כל טוב, עמוס.

      כתוב היטב ונוגע ללב. תודה.
        7/9/16 14:31:

      צטט: אהובהקליין 2016-09-07 10:42:00

       עמוס היקר.


       קראתי את הסיפור מהחיים בעיון רב.

       היו קטעים שהזכירו לי גם את ההורים שלי שהיו  בגטאות ושרדו - בחסדי ה',  אך  מנגד מעולם לא זכיתי להכיר את הסבא והסבתא משני הצדדים-

       ואת כל הדודים האחרים שנספו.

       הסיפור כתוב בחן וכישרון רב ומעצים את שליחותה של הנערה העוסקת במצווה חשובה.

       יישר כוח!

       בשורות טובות.

       


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      הסיפור כולו דמיוני, אך תפור מאפיזודות שקורות וגם קרו בחיים עצמם, בתקופות שונות ולאנשים שונים. 

      שמח שאהבת ומקווה שאכן סיפורה של המתנדבת הצעירה יעודד גם אחרים להתנדב ולתרום.

      כל טוב, עמוס.

        7/9/16 10:42:

       עמוס היקר.


       קראתי את הסיפור מהחיים בעיון רב.

       היו קטעים שהזכירו לי גם את ההורים שלי שהיו  בגטאות ושרדו - בחסדי ה',  אך  מנגד מעולם לא זכיתי להכיר את הסבא והסבתא משני הצדדים-

       ואת כל הדודים האחרים שנספו.

       הסיפור כתוב בחן וכישרון רב ומעצים את שליחותה של הנערה העוסקת במצווה חשובה.

       יישר כוח!

       בשורות טובות.

       


       בברכה

       אהובה.

        5/9/16 14:02:

      צטט: HagitFriedlander 2016-09-05 12:54:46

      נוגע ללב עמוס...אני בעצמי דומעת...אתה יודע להגיש סיפור ולהרטיט ולהחיות בדרך מיוחדת סיפורים אנושיים...

      תודה רבה, חגית.

      משוב כשלך מחמם את הלב.

      כל טוב, עמוס.

        5/9/16 12:54:
      נוגע ללב עמוס...אני בעצמי דומעת...אתה יודע להגיש סיפור ולהרטיט ולהחיות בדרך מיוחדת סיפורים אנושיים...
        4/9/16 17:22:

      צטט: sari10 2016-09-04 16:44:25

      סיפור יפה וסוף עצוב.... ככה זה לפעמים...
      אהבתי לקרוא עמוס.

      תודה רבה, שרי.

      המוות הוא המשלים את החיים. בלעדי ה"מוות" אין משמעות למושג "חיים". ואכן עבורנו, המוות, ברוב המקרים הוא עצוב.

      הסגפנים שוחרי האמת ההודים, שמגיעים ל"מוקשה" - "שחרור" - שהוא השלב העליון של ההתפתחות הרוחנית, מגלים את "ברהמן" - האינסוף, שבו נעלמות כל ההבחנות, כולל ההבחנה בין חיים ומוות. עבורם המוות אינו עצוב, אלא פסגת האושר, אם עדיין ניתן להגדיר במילים את המצב בו הם נמצאים .

      שבוע טוב, עמוס.

        4/9/16 16:44:

      סיפור יפה וסוף עצוב.... ככה זה לפעמים...
      אהבתי לקרוא עמוס.

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין