עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    חזרתי אל השירה | המאהבת הסודית

    0 תגובות   יום רביעי, 8/6/16, 11:38

    עד התוהו הבא – סטנדאפ על פי תהום | הדרה לוין ארדי

    ספר חדש, 69 שירים, הוצאת "הדרה מיוזיק" 2016 במהדורה חתיכית.
    (אפשר לקרוא מעט שירים מתוכו כאן)

     

    חזרתי אל השירה | המאהבת הסודית

     

    חזרתי אל השירה כמעט בעל כורחי. שנים נרתעתי מפניה, והרחקתי אותה ממני באלימות. למזלי הטוב, השירה התקוממה נגדי, ובשנתיים האחרונות התמסרתי לה עד ספר שלם, 69 שירים וחמישה שערים, אינסומניה, קץ האב, התרסקות, מלחמת העולמות והמדע העליז. אני חייבת להודות, זה היה כיף כמו לחזור בפרהסיה אל מאהבת שהסתרתי שנים רבות, מעצמי ומהבריות, ואף התכחשתי לקשר ביננו, וכדי להדגיש את הבלתי-אפשריות של הקשר ביננו, גם ירדתי עליה ועלבתי בה בנימוס יוהֵר. אבל כשברגע של חולשה נוראה חזרתי אליה (מלוא אוני, יש להדגיש), כבר לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים.


    פסיכדליית המחאה

     

    זה לא קרה בבת אחת. היו כמה גיחות גישוש. לראשונה חזרתי אל השירה בסתר, בתקופת מחאת רוטשילד. המחאה הטריפה את דעתי, הפסטיבליות הרגשנית שלה, הסיסמאתיות האימפוטנטית שלה, הצדקנות, המאניה-אוטופיה שלה, הפשטנות, המרוצות העצמית, וסימום החושים ההמוני שלה. הסם הזה לא עבד עליי. הרגשתי מודרת מחוג הסילון של פסיכדליית המחאה, שתחבורה-ציבורית בוויקאנד ובלילות נתפשת בעיניו כדרישה שולית וזניחה לעומת, נגיד, מחירי הקוטג', או עגלות-עם-אמהות, או מתווה הגז (אם מישהו הצליח להבין את מבוכותיו). כשניסיתי למחות נגד המחאה (או למען הסר ספק, נגד האספקטים המאלחשים שלה), ראיתי את פניהם של חבריי (כולם חובבי מחאה באופן כללי) מתכרכמים לעברי, "שוב זאתי...". (רובם גם אנשים נבונים ונחמדים מאוד, אגב, עם הורים מבוססים כלכלית). הייתי מחרבת המסיבות. קילקלתי את הפאן של המחאה. לקחתי ברצינות את מדיי את העניין, ואילו הם בסה"כ באו ליהנות קצת, להעביר את הקיץ, לקושש איזו משמעות על הדרך, לתת לעצמם צל"ש על מעורבות אזרחית ומודעות חברתית, ולזכות בתו-תקן של המועדון הצודק. יו נואו, סטייל מתי-בפעם-האחרונה-עשית-משהו-בשביל-מישהו. ומי שיש לו הסתייגויות, שישתוק. או לפחות, שיסתלק להם מהעיניים, ולא יקלקל את המחאה המהממת שלהם. בכלל, למה אני חייבת להידחף ולהפריע למסיבה ולהתחיל לנפנף עם הגיונות סותרים. הרגשתי כקול נאלם ונדרס תחת העם שדרש כל כך הרבה צדק חברתי פה-אחד, ופה-אחד סתם את פי שלי. פה ושם הבעתי את דעתי במאמרים, או בהופעות, אבל יש שורות שרק השירה יפה להן. לכל ז'אנר יש את הכוח שלו. (לא לשנות, אין לי אשליות בעניין, אבל לבטא רעיונות ולתעד הלכי רוח). אני לא יודעת למה בדיוק, אבל כל הרחשים האלה יצאו ממני בשירה, באיזה צופן לשוני מובהק, שהרכיב לי שפה הולמת להתבטא בה. אח"כ נגמרה המחאה, האקסטזה שככה, רוטשילד חזרה לשיגרתה הנינוחה, אבא שלי מת, ומחאות אופנתיות חדשות ומזדמנות קמו לבקרים. הפסקתי לכתוב את שירת המחאה-נגד-המחאה. בסתר, ובכלל. וחזרתי לעשות מוזיקה, הוצאתי כמה אלבומים, וכתבתי רומן על משולש הומואי ("ליקוי מאורות", הוצאת מקף-סמיט 2014), ואת השירה החזרתי למרתפים. עד התוהו הבא.

     

    שברון לב והמצאת האלוהים

     

    התוהו לקח את הזמן, אבל שוּר אינאפ, הוא התייצב מולי כמה שנים מאוחר יותר. פרידה טראומטית טרפה את כל האישיואים של החיים שלי והגיעה אותם אל הקצה. בניגוד למה שנדמה היה למי שלא הכיר את הניטשיאניות היסודית והבלתי-נשלטת שלי, זו היתה התרסקות נהדרת, צלילה אל תהומות תוך רצון עקשן להישיר מבט אל אש הגיהנום.  כואב, אבל נפלא. ובמבט לאחור, לא הייתי עושה את זה אחרת. שנים אני כותבת (טורים ודעות) על תורת היחסים בעת החדשה, ועל מלחמת העולם היפהפיה הזאת בין הבנים לבנות, ושנים טענתי שגם  הפמיניזם מפחד להישיר מבט ונלחם כמה מלחמות סרק במקומות הלא נכונים, ובכך שומט את הקרקע מרוחות האומץ והשינוי הנחוצים והראויים לאנושות שוקקת ובריאה, ולזירת אגרוף יצרית ומפרה בין המינים, והנה הגיע גם זמני לנסות את התאוריה אשר יגורתי על בשרי, ובעל כורחי. מצד שני, הטיפשות להגנת הטבע שברה את ליבי באופן אישי, עם טיעונים אנטי-פמיניסטיים על "אבולוציה" ו"דרכו של הטבע". במלחמות הצדק הפראיות שהשתלטו על ההיפים החדשים, "טבעי" הפך לשם נרדף ל"דבר הנכון" או "הבריא" או "הראוי" או "המוסרי".  למזלה של האנושות, ניצח ושיבח האדם את הטבע הטבעי כבר כמה פעמים במהלך ההיסטוריה האנושית, כשבנה גשרים ומטוסים, והמציא את האנטיביוטיקה והחשמל, ואת הדמוקרטיה, ואת האש והפרוטזה. ואת המוסר. ואת האמנות. ואת אלוהים.

     

    (בשיחה בין סם הריס (חוקר מוח ופילוסוף) לבין ניל דה-גראס טייסון, אסטרופיזיקאי ש"הוריד את השמיים אל הארץ", העלה הריס את העובדה שאלימות שבטית או אונס, למשל, הם תופעה טבעית בקרב בני אדם, קופים, דולפינים, צרצרים, לטאות וחיות אחרות, מה שלא הופך אותם (את האלימות השבטית או האונס) לנכונים, בריאים או מוסריים, וגדולתו של האדם היא דווקא בסיכול האורינטציה הטבעית, ע"י קביעת חוקים ועונשים).

     

    הלהט מעוור לבב אנוש. זירת השיח של לוחמי הצדק החדשים הפכה מיליטנטית ואכזרית, אבל בעיקר נעדרים ממנה גמישות ויושר אינטלקטואלי, פתיחות לוויכוח הגון על רעיונות, והיכולת לומר, טעינו, ולקחת אחריות על הטעויות.

     

    וכשכול אלה התלבשו פתאום ברותחין על החיים הפרטיים שלי, השירה היתה הכלי היחיד שאיפשר לי לבטא את  אש החיים הזאת, לרגעים נפלאים.

     

    המדע העליז

     

    ספיקינג אוף אלוהים, יש לי חיבה גדולה למדע ולמדענים. לא הייתי עוברת את משבר הפרידה שלי ללא צלילה עמוקה אל מבוכות המוח וחיווטיו, על מוליכיו העיצביים. בשיא המשבר, שיקעתי עצמי בקריאת המחקרים הכי עדכניים על מעללי המוח הנדרך על משמרתו במצבי דחק. הלכתי אל המדע כדי לשרוד, ולמצוא את ההגיונות והסדר והחן והסבלנות בכל הכאוס הזה. המדע הציל אותי, סו טו ספיק. ככל בחורה שזרקו אותה לים אחרי עשר שנים, קראתי כמובן גם כמה עצות מפוקפקות ללב השבור, במדורי סעד דה-לה-שמאטה, והשתגעתי מכמויות הזבל המציפות את המרחב האנושי והתרבותי. המדורים הכי פופולריים הם המדורים על דיאטות ועל מערכות יחסים (עם אותן דיאטות ואותן עצות בכל מדור, ובכל דור ודור). הכול הולך שם. אנשים מחפשים מזור בכל חור, ובכל אלוהים. מהקפה עד הכוכבים, מההלכה עד הקארמות, מקמיעות עד קברי צדיקים, מההורוסקופ היומי עד חדר הכושר, והכול תחת רעיון העיוועים הזה שבנאדם צריך ללמוד לאהוב את עצמו (ג'יסוס, אהבה עצמית היא ההמצאה הכי מפגרת של העידן החדש הזה) או את אלוהים. אבל בסוף כולם מתים.  אז אחרי כל הלונה-פארק הפסיכי הזה על הלבבות השבורים והטבעוניים, העדפתי לעקוב אחרי המהלכים של הנוירו-טרנסמיטורים במוח שלי (שזה סוג של הסתכלות פנימה במובן הכי ליטרלי), ועשיתי זאת כל הדרך אל הגיהנום וחזרה.

     

    הספר נמכר במהדורה חתיכית, 69 שירים, הוצאת "הדרה מיוזיק". אפשר לרכוש אותו דרכי (כתבו לי), ואשלח אותו ישירות לביתכם. 

     

    והנה קצת שירים מתוכו.

     

    ואפשר לרוכשו ישירות ממני (כתבו לי מייל בפייסבוק, ובאינטראקציה קלה, הספר יישלח אליכם, חתום ומוקדש, אם תרצו), או באינדיבוק, או בחנויות הבאות:

    ספרים בקטמון - הפלמח, ירושלים
    ספרים ברחביה - עזה, ירושלים
    המגדלור - לבונטין 1 , ת"א
    אדרבא - רחביה, בן מימון, ירושלים

    ההופעה הבאה שלי היא בסוף יולי, אז תרשמו לעצמכם מעכשיו.

    יום ראשון11.12.16 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק

    לפרטים ואיבנט בפייסבוק. הפיצו ובואו בעצמכם.

     

    ''

     

    ''


     
    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין