עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    הנסיכה ובן הקצב – טרגדיה ישראלית

    10 תגובות   יום ראשון, 8/5/16, 08:57

    הנסיכה ובן הקצב – טרגדיה ישראלית 

     

    תחילת הטרגדיה בנשיקת בשר ודם וסופה בדם ואש ונשיקת שרף.

     

    שליחים באו דחופים אל בית ההורים – נציגי צה"ל מלווים במזכיר המועצה – והבשורה שבפיהם קשה, קשה מנשוא. בתקרית אש קטלנית מעבר לגבול, נפל אליעד ואתו עוד שלושה מחייליו. בן תשע עשרה בלבד היה בנופלו, ובאומץ ובגבורה תמו חייו. על האומץ והגבורה זכה בצל"ש הרמטכ"ל.

     

    עדי קראו לו כולם, במלעיל. חגיגת בר המצווה שלו היתה חגיגה כפולה. היא נערכה בבית החדש שבנו הוריו בצפון המושבה, לאחר שגרו שנים בשכירות מול בית הספר. משתמו הברכות וכולם נהנו מן הכיבוד, ולאחר שההורים והמורה פרשו, נשארו ילדי הכיתה לבדם והגיע תור המשחקים.

    "אמת או חובה", נשאל עדי, כשפיית הבקבוק הופנתה אליו.

    "חובה", אמר עדי ללא היסוס.

    "חובה עליך לנשק את אתי".

    רטט עבר בו. לרגע הרגיש שהדם אוזל מעורקיו, ואומץ לבו עוזב אותו, אך מיד התעשת. זה מכבר השתוקק אל אתי, אך למרות בטחונו העצמי, לא העז לנקוט יוזמה. כשהחל המשחק קיווה שהבקבוק ייתן לו את ההזדמנות להתקרב אליה, והשמים כמו נענו עתה לתפילתו.

    אתי היתה דקת גזרה ויפה, וצמתה השחורה והעבותה צונחת על כתפה. היא היתה ילדה צנועה ונחבאת אל הכלים, ומרוב ביישנותה ביקשה לצאת ולקבל את הנשיקה לא לעיני כולם. הם יצאו למרפסת ועדי גחן אליה ונשק אותה על שפתיה ברפרוף עדין. הקרבה הרגעית והתמזגות הבל פיהם, עוררו ממעמקי נפשם את כמיהתם ההדדית הכמוסה. עדי הניף אותה בזרועותיו החסונות, וכהרף עין היו חבוקים ומחוברים בנשיקה ארוכה ולוהטת. הם חזרו אל החדר נסערים וסמוקי פנים, והודיעו לכל ילדי הכיתה שעכשיו הם חברים.

     

    אתי היתה בת בכורה להורים שעלו מגרמניה בשנות השלושים, והשתקעו במושבה. הוריה היו "יקים" טיפוסיים, בני התרבות האירופית, משכילים ומעודנים. למרות שהיה בעל תואר במשפטים מגרמניה, נעשה האב בארץ פרדסן, והאם לימדה שיעורים פרטיים בפסנתר. אתי גדלה כנסיכה מפונקת, והוריה הרעיפו עליה ועל אחיה הצעיר מכל טוב, ככל שהיה לאל ידם. 

    עדי נולד במשפחה ספרדית, שתולדותיה נטועים מזה חמישה דורות בארץ. הוריו היו אנשים פשוטים המתפרנסים מיגיע כפיים. אמו עבדה בבית - שמונת ילדיה סיפקו לה די והותר תעסוקה, והאב היה בעל האטליז היחיד במושבה, ליד הצרכניה. בחלקו האחורי שימש האטליז גם כבית מטבחיים, והשוחט היה מגיע עם חלף ארוך וחד ומבצע את השחיטה של הפרות במקום. את האטליז אפף תמיד ריח בלתי נעים של דם, אך בלית ברירה, שם קנו כולם.

    כשנולד עדי, בן ראשון אחרי שלוש בנות, לא היה גבול לשמחת הוריו. הם אהבו אותו אהבת נפש, למרות שלפעמים הוכיחו זאת על פי הפסוק: "חוסך שבטו שונא בנו". הוא היה בן נאמן וכבר כילד סייע רבות להוריו בעבודות הבית ובאטליז.

     

    האהבה הצעירה טלטלה את שתי המשפחות, ובשתיהן התנגדו נמרצות לקשר.

    "הוא פרא, תלמיד גרוע, ולעולם לא יגיע לשום דבר. הוא ממש לא מתאים לך", היו בני המשפחה שבים ואומרים לאתי בכל הזדמנות. היא היתה מקשיבה להוריה ולדודיה, אך לא מגיבה, והמשיכה להיפגש עם אהוב לבה.

    "היא לא בשבילך", היו אומרים הוריו של עדי, ומנסים להניאו מן הקשר עם אתי. "מה אתה מחפש אצלה? אתה מכיר את המשפחה שלה - הם לא ירשו לה להמשיך להיפגש אתך". עדי היה מקשיב להוריו ומשיב:

    "אני אוהב אותה ויודע מה טוב בשבילי. אתם אל תתערבו". על "חוצפתו" היה חוטף! לאביו היו ידיים חזקות, וכשהרביץ, חגורתו הצרה היתה חותכת וצורבת.

     

    סיפור האהבה האסורה היה לשיחת היום במושבה, והשמועות ניפחו והעצימו אותו כיד הדמיון הטובה. ברחוב ובצרכניה, בבנק ובקופת חולים - בכל מקום, פרט לאטליז - היתה אישה שואלת את רעותה:

    "שמעת על עדי ואתי?"

    "איך לא? הוא נישק אותה לעיני כולם!"

    "רק נישק? את בטוחה שלא יותר מזה?"

    "מה יהיה אם היא תיכנס להריון?"

    "הוא הגון וישר והם רק ילדים. אין מה לדאוג".

    "שמעתי שהוריה מתנגדים".

    "בטח, גם הוריו", וכו' וכו'.

    המתח בין המשפחות גבר. עוד קודם לכן לא היה קשר חברתי ביניהם, ועתה התפתחה ממש איבה סמויה. אמנם לא נערכו ביניהם קרבות רחוב, אך אמה של אתי הדירה עתה את רגליה כליל מן האטליז, והיתה נוסעת באוטובוס לקנות בשר בעיר הקרובה.

     

    עדי לא אהב את הספרים ואת שיעורי הבית, אך היה ספורטאי ושחקן כדורגל מצטיין, ישר, טוב לב, נדיב ומוכן לעזור – חבר אמתי בכל עת. את מרבית עתותיו הוא היה מבלה בחוץ, ועורו הכהה נשזף בשמש והתכהה עוד יותר. הוא הכיר היטב את העצים ואת האבנים, את הנחשים ואת העקרבים ששכנו בהם ומתחתם, ולא פחד מהם, כמו שלא פחד מבני אדם. הוא היה ממש "פרא אדם, שידו בכל ויד כל בו". בגיל שלוש עשרה כבר היה גבה קומה ומפותח, בחור כארז בנוי לתלפיות, מלא ביטחון עצמי, שידע מה הוא רוצה ואף ידע להשיגו.

    לעומת עדי, ילד הטבע, היתה אתי יושבת בית ושוקדת על לימודיה ועל הנגינה בפסנתר, ביישנית ומדברת מעט. הניגודים הגבירו את משיכתם ההדדית, ודבר לא עמד בפני אהבתם. במשך כל שנות התבגרותם דבקו זה בזה, והתגברו על כל המכשולים, כנגד כל הסיכויים.

     

    אתי חלמה להיות תזונאית, ולאחר סיום כיתה ח', שלחו אותה ההורים ללמוד בבי"ס מקצועי לבנות בתל-אביב, הרחק מן המושבה. הנאהבים הצעירים היו נפגשים אז בסופי השבוע בלבד, אך הדבר העצים את געגועיהם והגביר את אהבתם. הם חלמו על חיים משותפים ועל הקמת משפחה, והיו בטוחים שיצליחו לגבור על כל ההתנגדויות והלחצים.

    הגורל רצה אחרת.

     

    לאחר סיום בית הספר העממי, למד עדי בבית ספר מקצועי בעיר הסמוכה, אך בגיל שבע עשרה הפסיק ללמוד. בניגוד למצופה במשפחה, עזב את הבית והתנדב לגרעין נח"ל בקיבוץ נחל עוז, ובטרם מלאו לו שמונה עשרה התגייס לצה"ל – הראשון מכל בני כיתתו. הוא שירת כלוחם בנח"ל המוצנח, ופגישותיו עם אתי נתמעטו עוד יותר.

     

    "את עדיין רוצה להיות תזונאית?", שאלה אמה של אתי כשחזרו מטקס הסיום של בית הספר התיכון.

    "כן", השיבה, "למה את שואלת?"

    "בדיוק קיבלתי מכתב מהדודה ברטה והיא כותבת שיש אצלם באוניברסיטה מחלקה מצוינת ללימודי תזונה."

    "אמא, דודה ברטה גרה בשטוטגרד!"

    "אז מה? ברטה מזמינה אותך כמובן לגור אצלם, ולא תהיה לך בעיה עם השפה. ככה יהיה לך תואר מחוץ לארץ שמכבדים אותו יותר בארץ."

    "אמא, את רוצה להרחיק אותי מעדי, אבל אני לא מוכנה!"

    "אני רק רוצה את טובתך. תסעי, תלמדי את המקצוע ברמה גבוהה, וכל הדלתות יהיו פתוחות בפנייך. חוץ מזה, תראי עולם ותרחיבי אופקים. זה לטובתך. "

    הנסיעה לחו"ל עלתה בכל שיחה משפחתית. הוויכוחים האין סופיים התישו את אתי והיא לא מצאה עוד את הכוח בנפשה להתנגד להוריה, ובסופו של דבר נכנעה ללחצים.

     

    "אני מאוכזב ממך. חשבתי שהאהבה שלנו יותר חזקה", הוכיח עדי את אהובתו.

    "האהבה חזקה, אבל אני חלשה. אין לי כוח יותר".

    "אבל אתי, אם תסעי לא נתראה!"

    "אתה חושב שלי זה לא כואב?"

    "אז אל תסעי!"

    "לך קל לדבר. לא אתה צריך לעמוד מולם יום, יום".

    "אני אוהב אותך וזקוק לך, זה לא מספיק לך?"

    אתי לא יכלה לחזור בה מהסכמתה לנסוע. כשהניתוק הגיאוגרפי עמד להתממש, הוויכוחים בינה לבין עדי הפכו לחיכוכים ובסופו של דבר - לנתק. האהבה שהחזיקה מעמד למעלה מחמש שנים, נכנעה למשברי הים שעמדו להפריד ביניהם.

     

    אתי נסעה בלב כבד לחו"ל. עדי הודיע למשפחתו בעצב על הפירוד, אסף את רסיסי לבו השבור ושב לגדוד. הוא המשיך להתאמן כמפקד כיתה עם חייליו ולדאוג להם, אך משהו מת בלבו והוא איבד מחדוות החיים. היו לו חברים רבים והוא היה אהוב ואהוד על כולם, אך לא היה לו ידיד נפש לחלוק עמו את רגשותיו ואת כאבו. לעיתים היה מרגיש שקץ בחייו וביקש את נפשו למות. הוא חיפש סיכונים והתגרה במוות.

    ערב אחד, כשהפלוגה התאמנה בנגב, ישב עדי על שפת המכתש הקטן עם שניים מחבריו  - יגאל מכפר ויתקין ועמוס מעין השופט - שגם הם שרתו כמפקדי כיתה בפלוגה. הם ישבו והתפעלו מן השמים זרועי הכוכבים, כשזרק עדי לחלל האוויר:

    "בואו נלך לפטרה".

    "השתגעת?" אמרו שניהם כמעט במקהלה.

    "זה מאד מסוכן", היסס יגאל, המחושב  שביניהם.

    "הסיכון מגביר את האתגר", אמר עדי.

    "אני אתך", הצהיר עמוס, ההרפתקן המושבע.

    "אני לא אתן לכם ללכת בלעדיי, גם אני בא!" אמר יגאל.

    הם השיגו מפות צבאיות 1/50.000 של האזור, ובמשך שבועות הקדישו את זמנם הפנוי לתכנון מדוקדק של העיתוי, של המסלול ושל הלוגיסטיקה, נערכים לכל תרחיש של סכנה אפשרית בדרך. הם יצאו למסע וחזרו ממנו בשלום, מבלי להתגלות על ידי הירדנים, או על ידי חיילי צה"ל, אך גם המסע המסוכן והמראות המרהיבים לא הביאו מזור לנפשו של עדי.

     

    כשקיבלו ביחידה את הידיעה על היציאה לפעולה מעבר לגבול, חשב עדי שאולי הפעם תסיח הפעולה את דעתו מאתי, אך לא כך היה. בכל אשר פנה לא משה דמותה מנגד עיניו. שביב של תקווה, שאולי תחזור בקרוב ארצה ותשוב אל חיקו, שעשע את נפשו וסייע לו להמשיך לתפקד.

    בלילה חשוך חצתה הפלוגה את הגבול, כשעדי וחייליו פוסעים במחלקת החוד. כאשר נפתחה עליהם אש רצחנית מן המארב וחייליו נפלו פצועים ארצה, לא היסס עדי לרגע, וזחל בשטח החשוף אל מול כדורי האויב, לחלץ את הנפגעים. אש החיפוי לא הועילה וגם הוא נפגע, אך למרות פציעתו המשיך להתקדם ללא חת. מאז הפרידה מאתי הוא לא נרתע מפני המפגש עם המוות, ועתה המוות השיגו. מלאכי עליון ירדו ארצה ועצמו את עיניו, חתמו את שפתיו בנשיקה והעלוהו אל כסא הכבוד.

     

    במותו ציווה עדי לנותרים את החיים, ואתי מילאה את צוואתו. היא לא שתתה רעל על קברו והמשיכה בחייה, מצאה גבר מבין ואוהב, ילדה ילדים וזכתה לנכדים. היא בגרה ואף זקנה, שיבה זורקה בשערה, וגזרתה הדקה היתה לזיכרון רחוק, מתועד בתמונות.

     

    במלאת 50 שנה לנפילתו של עדי, התאספו עשרות אנשים סביב קברו – אחיו ואחיותיו עם ילדיהם ונכדיהם, חבריו משכבר ומוקירי זכרו. ראש המועצה - חברו לכיתה - נשא דברים, וכן גם חברים, קרובים, ונציגי צה"ל. הזמן החולף לא השח את קומתו התמירה של עדי ולא התפיח את כרסו, ובלוריתו נותרה שחורה וסמיכה. כך זוכרים אותו חבריו ובני משפחתו - צעיר לנצח.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/16 00:10:

      צטט: באבא יאגה 2016-05-17 22:29:27

      נהניתי לקרוא, עמוס, תודה רבה

      תודה לך, באבא, שמח שנהנית.

      כל טוב, עמוס.

        17/5/16 22:29:
      נהניתי לקרוא, עמוס, תודה רבה
        16/5/16 00:39:

      צטט: HagitFriedlander 2016-05-15 20:03:23

      סיפורך נוגע ללב עמוס...מרגש ועצוב מאד...אתה כותב נפלא!

      תודה רבה, חגית.

      אני שמח שקראת, למרות שכבר העליתי סיפור חדש. הסיפור נוגע ללב, משום שהוא נכתב בהשראת דמויות ואירועים שקרו במציאות, והיו כואבים אז, וממשיכים לכאוב עד היום.

      כל טוב, עמוס.

        15/5/16 20:03:
      סיפורך נוגע ללב עמוס...מרגש ועצוב מאד...אתה כותב נפלא!
        12/5/16 14:37:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2016-05-12 13:26:45

      סיפור יפה ועצוב, כתוב כהלכה, תודה.

      תודה רבה על המשוב, מכבית.

      המשך חג עצמאות שמח, עמוס.

      סיפור יפה ועצוב, כתוב כהלכה, תודה.
        9/5/16 17:36:

      צטט: אהובהקליין 2016-05-09 12:13:56

       עמוס היקר.

       

       יישר כוח על כתיבה לעילא ולעילא.

      אכן זהו סיפור עצוב וכואב מאד.

      כמה נכונים דברי שלמה המלך:"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"

       

      יהי רצון שעם ישראל יזכה לימים טובים יותר ונזכה בכלל ובפרט לגאולה שלמה.

       חודש טוב ובשורות טובות.

       

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      הסיפור אכן עצוב. הוא בנוי ממרכיבים של מציאות שהיו חלק מחיי, לכן הכאב הוא גם שלי, ולא כולו דמיוני.

      אמן! שנזכה לכתוב בעתיד רק על דברים משמחים.

      חג עצמאות שמח, עמוס. 

        9/5/16 12:13:

       עמוס היקר.

       

       יישר כוח על כתיבה לעילא ולעילא.

      אכן זהו סיפור עצוב וכואב מאד.

      כמה נכונים דברי שלמה המלך:"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"

       

      יהי רצון שעם ישראל יזכה לימים טובים יותר ונזכה בכלל ובפרט לגאולה שלמה.

       חודש טוב ובשורות טובות.

       

       בברכה

       אהובה.

        8/5/16 12:37:

      צטט: sari10 2016-05-08 11:59:39

      עמוס,
      מאוד נהניתי לקרוא. שקעתי בתוך הסיפור.
      אתה כותב שעושה חשק להמשיך לקרוא!
      רציתי סוף אחר....חיוך אבל...

      תודה, שרי.

      הסוף מובא כבר בהתחלה.

      זה סיפור שעבר אצלי הרבה תהפוכות ולא פרסמתי אותו עד היום מתוך כבוד לאלה שיחשבו (במידה רבה של צדק), שהסיפור נוגע להם.

      לכבוד יום הזיכרון העליתי בכל זאת את הסיפור ואני מרגיש סיפוק שהוא עניין אותך.

      שבוע טוב, עמוס.

        8/5/16 11:59:

      עמוס,
      מאוד נהניתי לקרוא. שקעתי בתוך הסיפור.
      אתה כותב שעושה חשק להמשיך לקרוא!
      רציתי סוף אחר....חיוך אבל...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין