עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אגדה לפסח

    8 תגובות   יום שני, 25/4/16, 01:21

    אגדה לפסח

     

    אלון גדל בשכונת רמת אביב בתל-אביב. דירת המשפחה הייתה ממוקמת בקומה העליונה של בית רב-קומות, שהשקיף על הכביש לחיפה, ומילדותו נהג אלון להיצמד לסורגי המרפסת ולצפות בהמולת התנועה הסואנת שמתחתיו. גם בירושלים, כשהיה הולך לטייל עם סבתו, הוא אהב להשקיף על התנועה הסואנת בכביש בגין.

    אביו היה איש הטכנולוגיה העילית, וכשהיה משחק עם אלון, תמיד, ממש תמיד, היה מלמד אותו חשבון. למשל, כששיחק עמו בלגו, הוא נתן לו קובייה ושאל: "כמה קוביות יש לך עכשיו?"

    "אחת", השיב לו אלון בן השנתיים.

    ואז נתן לו עוד קובייה, וחזר על השאלה.

    "שתיים", השיב אלון.

    "אז כמה זה אחת ועוד אחת?"

    "שתיים", השיב אלון, בלי להתבלבל.

    האב היה מרוצה מאד מהתקדמותו בחשבון, וכשהגיע אלון לכיתה א', השתעמם – הוא כבר ידע!

     

    אמו של אלון הייתה גננת, והיא נהגה תמיד, ממש תמיד, לספר לו סיפורים. את חלקם קראה לו מספרי הילדים, ואת חלקם סיפרה מ"ידע אישי". מהזיכרון הייתה שולפת עבורו סיפורים מן המיתולוגיה היוונית – על פגסוס הסוס המכונף ועל בלרופון שרכב עליו, על פרסיאוס שריחף בסנדלי הרמס להרוג את מדוזה, על פוסידון ששכן במעמקי הים עם הטריטונים ועל זיאוס ששכן במרומי האולימפוס, ועוד, ועוד – ואלון אהב וקלט. היא סיפרה לו גם על דרקונים מעופפים יורקי אש, על נסיכים שנלחמו במפלצות והצילו נסיכות, על בת הים הקטנה ועל פינוקיו, ובין היתר סיפרה גם על הרפתקאות אליסה בארץ הפלאות ובארץ המראות. ואלון, כמו בור סוד, זכר את כל הסיפורים, והיה מבקש לשוב ולספר לו דווקא את הסיפורים "מהראש". הוא כה אהב סיפורים עד שהחל לדמיין את עצמו משתתף בהם, ואף היה ממציא סיפורים משלו.

     

    האב היה קצת מודאג – איך יתמודד עם המציאות המורכבת, כשהוא כה מושפע מן המציאות המדומיינת? לא פעם שוחח על כך עם רעייתו והוויכוח ביניהם מעולם לא הסתיים בהכרעה מעשית. האב המשיך ללמד אותו חשבון – הכלי להתמודדות עם המציאות, והאם המשיכה לספר לו סיפורים לפיתוח הדמיון והיצירתיות.

     

    גם סבתו מירושלים הייתה מספרת לו סיפורים - על ילדותה בבית הכרם, ברחוב החלוץ, בבית בו היא ממשיכה להתגורר גם עתה, על הוואדי בין בית הכרם לאוניברסיטה, שהיה מכוסה בעצים ובסלעים, וכן על השביל שבו הייתה חוצה את הוואדי ברגל, בדרך אל האוניברסיטה. היא הייתה מספרת לו על סבו, הפרופסור לאנטומולוגיה, על סבתו שנפטרה בצעירותה, ועל אביו שגדל כילד בשכונה. כמו כן, הרבתה לספר לו על ההיסטוריה של ירושלים – על מלכות דוד ושלמה ועל בית המקדש, על המכבים שנלחמו נגד היוונים ועל חורבן הבית על ידי הרומאים, על הכיבוש המוסלמי ועל הצלבנים, על הסלג'וקים ועל הממלוכים, על השלטון העות'מאני הארוך ועל השלטון הבריטי הקצר. בהרבה סיפורים היסטוריים הלעיטה אותו. על פי תפישתה, קצת היסטוריה לא תזיק – היא לימדה בזמנה היסטוריה בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

     

    בחופשת הפסח, כשהיה בן שמונה בערך, נסע אלון אל סבתו, ובפעם הראשונה נשאר ללון אצלה מספר ימים בלי ההורים. הסבתא לקחה אותו במכונית "החיפושית" הישנה שלה, לגן החיות התנ"כי, למוזיאון ישראל ולמוזיאון התנ"ך, טיילה אתו גם בכותל המערבי ובשוקי העיר העתיקה, ואף לקחה אותו לטיול על החומות. את הטיולים ליוותה, כמובן, בהסברים ובסיפורים.

     

    באחר הצהרים של אחד הימים, יצאו הסבתא ואלון ברגל אל פאתי השכונה, משם יכלו לצפות, בפעם המי-יודע כמה, בגשר החוצה את הוואדי ובתנועה הזורמת בכביש בגין. ושוב סיפרה הסבתא כיצד הייתה חוצה ברגל לגבעת רם, כשהכביש עדיין לא היה קיים.

    אלון הקשיב לה ברוב קשב, וכעבור זמן מה, קולה החל להגיע לאוזניו כאילו מרחוק, עד שנמוג כליל. הוא ראה עתה את הוואדי כפי שהיה בימי בחרותה של סבתו. הוא הסתכל בעניין על הסלעים ועל עצי העוזרר הפורחים, והקשיב לציוץ הציפורים. לפתע מצא את עצמו באוויר, מתעופף עם להקה של דרורים שהתרוממה מתוך עץ העוזרר הסמוך.

     

    "מה קורה לי?" תהה. הוא הסתכל למטה על רגליו, וראה כנפיים זעירות על הסנדלים שנעל, סנדלים שנראו לו בלתי מוכרים.

    "אלה כנראה סנדליו של הרמס", חשב. "הוא יודע שאני אוהב את הסיפור שבו הוא השאיל אותם לפרסיאוס, אז עכשיו, בלי שהרגשתי, הוא נעל אותם לי".

    אלון התעופף גבוה יותר ולעיניו התגלתה העיר כולה, מבית הכרם ומזרחה - האוניברסיטה העברית והמוזיאון, רחביה וגן-הפעמון, ימין-משה ובריכת הסולטאן, חומות העיר העתיקה, הר הבית וכיפת הזהב, ומעבר להר הצופים, הוא יכול לראות גם את המדבר, עד ים המלח. ממערב הוא ראה את כביש הגישה לירושלים, את הקסטל, את שער הגיא ואפילו את שפלת החוף ואת הים.

     

    אלון חכך בדעתו והחליט להמשיך להתעופף לכיוון מזרח.

    "מזל שבאוויר אין תנועה כה סואנת כמו בכביש הבין-עירוני", חשב לעצמו, אך כשהיה מעל העיר העתיקה, כמעט והתנגש בסיס חומות שחור. התאונה נמנעה ברגע האחרון - הסיס ידע להיזהר.

     

    כשדאה בדרך אל ים המלח, ראה במדבר מתחתיו מתחם בודד בשטח חשוף. המתחם היה מרובע, מוקף חומה, ובשלושה מצדדיו היו שורות של עשרות כיפות לבנות. בצדו המערבי היו אפילו שתי שורות של כיפות. כמעט במרכז החלק הצפוני התנוסס צריח. אלון הבחין שברחבי המתחם היו המוני אנשים.

     

    ''

     

    "זה נראה כמו מסגד", חשב לעצמו. "אני ארד ואראה מה עושים שם האנשים".

    הוא נחת במרכז המתחם בין המוני אנשים חוגגים – גברים, נשים וטף. רבים מהגברים היו מזוקנים. רובם חבשו כיסויי ראש מגוונים ורבגוניים – כיפות, תרבושים, טורבנים – וכולם לבשו בגדים ססגוניים. היו קבוצות ששרו ורקדו, היו שהכינו כירה ואכלו, והיו כאלה שנחפזו ממקום למקום. כולם דיברו ביניהם בערבית, ואלון התפלא שהוא יכול להבין את דבריהם. המקום אכן היה מסגד, והאנשים באו, כמדי שנה לפני חג הפסח, לחגוג את חג המוסם, לכבודו של משה רבנו.

    הוא קצת חשש, אך סקרנותו גברה על פחדו.

     

    "מאיפה באתם?" שאל בעברית את אחד הילדים.

    הילד כלל לא הסתכל לעברו ולא השיב. אף אחד מהחוגגים לא פנה אליו מיוזמתו, ונראה לו שהם אינם מבחינים כלל בקיומו, ואז שב ונזכר בסיפור פרסיאוס.

    "אני כנראה רואה ואינני נראה", חשב לעצמו.

    הוא ניגש אל קבוצה שישבה סביב מגש מתכת גדול ונוצץ, עמוס באורז ובנתחי בשר כבש מהבילים, וניסה שוב לתקשר עם החוגגים.

    "אפשר להצטרף אליכם? גם אני רעב!" פנה אל ילד שנראה בגילו.

    "תפדל, שב אתנו", השיב לו הילד.

    אלון הופתע שהניסיון הצליח ושהילד הזה כן מבחין בו ואף עונה לו.

    "ומה עם כל השאר, גם הם רואים אותי?" הרהר בלבו.

    "אל מי אתה מדבר? את מי אתה מזמין?" אמר לילד גבר בעל זקן שחור, חובש כיפה צחורה, כנראה אביו.

    "הילד הזה רעב", הצביע הבן על אלון.

    "אתה השתגעת? אין פה אף אחד!"

    "הנה הוא פה לידי, אני חושב שהוא יהודי".

    "אתה מג'נון! תמיד היו לך כל מיני הזיות. איזה ילד, ואיזה יהודי?" כעס האב. "אם לא תפסיק עם השטויות תקבל ממני סטירת לחי וזה יסדר לך את הראש".

    "אני מסתלק", אמר אלון, "כדי שאביך לא יכעס עליך יותר".

     לפני שהלך, הושיט את ידו ולקח נתח בשר מעל ערמת האורז.

    "מעניין מה יקרה לי כשאוכל אותו", חשב לעצמו. "האם אני אהיה פתאום גדול מאד, או קטן מאד, כמו בסיפור אליסה בארץ הפלאות?"

    הוא נגס בנתח הבשר, אך שום שינוי צורה לא התרחש.

     

    הוא המשיך להסתובב בין הקבוצות ולא חדל להתפלא שהוא יכול להבין את מה שאמרו, למרות שמעולם לא למד ערבית. הוא שמע הרבה דיבורים על משה רבנו והבין שהמסגד נבנה במקום בו קבור "הנביא משה" ("אל-נבי מוסא"). באחת מן הקבוצות שמע דיבורים על הצורך לעלות שוב לירושלים, להרוג ביהודים וגם לשחרר את פלסטין.

    אלון הבין את גודל הסכנה עבורו אם יתגלה, למרות שאיננו נראה. הוא חשש שמא יהיו עוד אנשים, כמו הילד, שבכל זאת יצליחו לראות אותו. נראה לו גם שהשעה כבר מאוחרת, והגיע הזמן לשוב אל סבתו, שבוודאי כבר דואגת לו.

     

    ברגע שבו התכוון לפרוש את כנפי הסנדלים, להתרומם ולעוף בחזרה, גילה להפתעתו שהוא יושב ליד סבתו, באותו מקום בו ישב לפני שהחל במסעו.

    "נראה לי שקצת נרדמת, אלון. הסיפורים שלי כבר לא מעניינים אותך?"

    "מה פתאום, סבתא, אני מאד אוהב את הסיפורים שלך על ירושלים, וגם אוהב את העיר הזאת. היא עיר יפה ונהדרת, במיוחד מלמעלה. יש בה הרבה אנשים מכל הסוגים, אבל סבתא, היא לא קצת מסוכנת?"

    "מה זאת אומרת מלמעלה, אלון? איך אתה יכול לראות את העיר מלמעלה? ולמה אתה חושב שהיא מסוכנת?"

    הוא סיפר לסבתו בפרטי פרטים את קורותיו, והפעם הייתה היא זאת שהקשיבה רוב קשב.

    "היו לך חוויות מיוחדות, אלון, אך אל תספר אותן לאבא. אני מכירה את הבן שלי, הוא לא יאמין שזה באמת קרה לך ויגיד שאתה הוזה הזיות, כמו שאמר האבא לילד בנבי מוסא".

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/5/16 00:06:

      צטט: sari10 2016-05-04 17:51:17

      מציאות או דמיון?
      איזה סיפור נפלא...
      אומרים גם שהדמיון בד"כ מפותי הרבה יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים.
      אהבתי!

      תודה, שרי.

      יש לא מעט מבוגרים שהדמיון ממשיך לפעול אצלם - עובדה שאהבת את הסיפור על אלון בארץ הפלאות, שהיא במקרה במדבר יהודה. ארץ הפלאות של אליסה היתה באנגליה - זה מה שלואיס קרול הכיר.

      כל טוב, עמוס.

        4/5/16 17:51:

      מציאות או דמיון?
      איזה סיפור נפלא...
      אומרים גם שהדמיון בד"כ מפותי הרבה יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים.
      אהבתי!

        29/4/16 18:40:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2016-04-29 10:05:30

      צטט: OverCat 2016-04-25 02:45:52

      סיפור מקסים עמוס.

      מרגיש כמו כזה שמתוקתק על מכונת כתיבה. כמו ההן שהיו להרמס לפני המונים של זמן,

       

      ליתר דיוק: זה סיפור אמתי . שכתוב בעברית, דבר דבור על אופניו , ולא אוסף של "גימיקים" ונצנוצים, כמקובל במחוזותינו בעת הזאת. 

      תודה רבה על "הפרגון" לעברית שלי.

      אני עושה כמיטב יכולתיחיוך.

      חג שמח ושבת שלום, עמוס.

      צטט: OverCat 2016-04-25 02:45:52

      סיפור מקסים עמוס.

      מרגיש כמו כזה שמתוקתק על מכונת כתיבה. כמו ההן שהיו להרמס לפני המונים של זמן,

       

      ליתר דיוק: זה סיפור אמתי . שכתוב בעברית, דבר דבור על אופניו , ולא אוסף של "גימיקים" ונצנוצים, כמקובל במחוזותינו בעת הזאת. 

        27/4/16 15:20:

      צטט: אהובהקליין 2016-04-27 00:30:33

       עמוס היקר


       יישר כוח על הסיפור היפה-

       עשיר בדמיון ובפרטים מחכימים.

       

      כישרון הכתיבה שלך- מתנת אלוקים.


       חג שמח - לך וליקירך.

       

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      אני שמח שאת אוהבת איך שאני כותב ומה שאני כותב. אני מעולם לא חשבתי על יכולת הכתיבה שלי כמתת אלוהים, אך אני מבין שעבור אדם מאמין, הכל "נעשה בדברו".

      אני מאחל גם לך ולבני משפחתך מועדים לשמחה ושביעי של פסח שמח, עמוס.

        27/4/16 00:30:

       עמוס היקר


       יישר כוח על הסיפור היפה-

       עשיר בדמיון ובפרטים מחכימים.

       

      כישרון הכתיבה שלך- מתנת אלוקים.


       חג שמח - לך וליקירך.

       

       בברכה

       אהובה.

        25/4/16 08:17:

      צטט: OverCat 2016-04-25 02:45:52

      סיפור מקסים עמוס.

      מרגיש כמו כזה שמתוקתק על מכונת כתיבה. כמו ההן שהיו להרמס לפני המונים של זמן,

      תודה רבה, חתלתולה.

      על מכונת הכתיבה "הרמס" לא חשבתי. נפטרנו ממנה לפני שנים רבות!

      מועדים לשמחה, עמוס.

        25/4/16 02:45:

      סיפור מקסים עמוס.

      מרגיש כמו כזה שמתוקתק על מכונת כתיבה. כמו ההן שהיו להרמס לפני המונים של זמן,

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין