מהימים האלה .

אני משמיד ראיות . 

הלב נשבר ואני מנסה לטאטא שאריות מהרצפה ולזרוק לפח לפני שמישהו יראה .

מודה באשמה . 

ישנם דברים שכנראה כבר אי אפשר לתקן , ולטייח עם פרצוף מחייך מבחוץ כשמבפנים אני מת .

הגוף עובד על אוטומט . 

בית , עבודה , לא מספיק לחבוש פצע אחד וכבר מופיע אחר.

מכניס עוד אחת למיטה , כשהיא מחבקת אז טוב לי , בבוקר אחרי זה עובר.

מה שלא הורג אותי גם לא מחשל .

צונח חופשית ,

לפעמים רוצה שכל זה ייגמר,

להימחק מהמפה , להיעלם בשיכחה ,

להיקבר.

זאת חרדת הנטישה , ההודעה שהיא כתבה , הריח בחולצה שמשחק על הרגש ,

אלה לילות ללא שינה , וכדורי ההרגעה , לישון עם אמא במיטה , כדי להרגיש שוב ילד .

ואם הייתה לי הבחירה , להחזיר את אבא בחזרה

לבקש רק פעם משאלה , אז הכל היה בסדר . 

לא להתערבב במחשבה , עם מי עכשיו היא בדירה , באמצע אזכרה ,

מנגב דמעות בסתר.