מהימים האלה . אני משמיד ראיות . הלב נשבר ואני מנסה לטאטא שאריות מהרצפה ולזרוק לפח לפני שמישהו יראה . מודה באשמה . ישנם דברים שכנראה כבר אי אפשר לתקן , ולטייח עם פרצוף מחייך מבחוץ כשמבפנים אני מת . הגוף עובד על אוטומט . בית , עבודה , לא מספיק לחבוש פצע אחד וכבר מופיע אחר. מכניס עוד אחת למיטה , כשהיא מחבקת אז טוב לי , בבוקר אחרי זה עובר. מה שלא הורג אותי גם לא מחשל . צונח חופשית , לפעמים רוצה שכל זה ייגמר, להימחק מהמפה , להיעלם בשיכחה , להיקבר. זאת חרדת הנטישה , ההודעה שהיא כתבה , הריח בחולצה שמשחק על הרגש , אלה לילות ללא שינה , וכדורי ההרגעה , לישון עם אמא במיטה , כדי להרגיש שוב ילד . ואם הייתה לי הבחירה , להחזיר את אבא בחזרה לבקש רק פעם משאלה , אז הכל היה בסדר . לא להתערבב במחשבה , עם מי עכשיו היא בדירה , באמצע אזכרה , מנגב דמעות בסתר.
|
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה