עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    העולם התחתון שלי

    0 תגובות   יום ראשון, 13/3/16, 12:21

     

    לפני כשנה וחצי חוויתי טראומה אנתרופוגנית, שעיוותה את חיי לתקופה משמעותית. מאז אני נעה בשני מסלולים מקבילים. האחד זה החיים שלי, האחר זה התת-חיים. במסלול החיים שלי, אני עובדת על האלבום, על הספר, על ההשראות ועל שכלול המערכות. ובמלאכת החיים הזאת, אני אורגת את הימים מחדש, ומעדכנת את תעודת הזהות. מתפרקת ומרכיבה מחדש תוך כדי תנועה. אנשים באים והולכים. פה ושם מתרגשת איזו הידלקות, פה ושם איזו רוממות. בסך הכול אפשר לומר כי טוב, גם על הצער והכאב, וגם על כל הנפלאות.

    במסלול התת-חיים אני מנהלת את החומרים האפלים האנתרופוגניים, כמו שמנהלים מערכת ביבים. התת-חיים הם תעלת ניקוז השופכין מהחיים העיליים. השפכים זורמים באפיק תחתי, מקביל פחות או יותר, ורוב הזמן מתוחזקים כך שלא נדע מהם, ולא נחוש בהם, שלא יזהמו את החיים. רחוקים מן הלב והדעת. אבל אחת לכמה זמן, ובלי התראה, נפערת פירצה בין העולמות, וצחנתו של העולם התחתון עולה על גדותיו, והתהומות מאיימות על שלומי הטוב, ומשבשות את הסדר התקין של המסלולים הבריאים. כשזה קורה, רואים את זה מייד על עור הפנים שלי. העצבים גואים. הכאב. התהום בלב נפערת כמו לוע אכזר, ואני (על כל הנוירו-טרנסמיטורים שבמוחי) נכנסת אז למוֹד חרום. מצד אחד אני מנסה להישאר תיפקודית, ולהגן בכל הכוח על החיים העיליים (האלבום, הספר, ההשראות, המוח, הלב, האנשים), שלא יינזקו מהחומר הרעיל. מצד שני אני מנסה להאבק באופל פנים מול פנים, לחסום אותו, לנטרל, להשיבו לתחתיות. זה סיוט. האופל הוא כמו בולען. הוא סוחף אותך אל תוכו, תוך כדי מאבק. עיסה של חומר שחור. כאוס מסויט של שנאה וכעס שלא יודעים שובע. זה ממכר כמו רכבת אימים. אתה נלחם בזה, שונא את זה, ורוצה עוד מזה. זה חוסר אונים נוראי. יסורי פרידה מהזן הזה, מעידים מחקרים רציניים, זהים ליסורים של נרקומן בגמילה. אותו אזור במוח. אותם כאבי תופת. ובעיקר, הרבה גועל בנפש.

    יש לי חיבה למפלצת הביבים הזאת שיוצאת מדי פעם מכלאה התחתון, כדי לאוורר את צחנתה הרעילה, כדי לשאוג את גועל הנפש הכואב שלה ישר לפרצופו של האחראי לסבל האנתרופוגני הזה. היא מזכירה לי את הנפש הפצועה בגוף הפגום של היצור של ד"ר פרנקנשטיין, שהכעור והכאב והתסכול והבדידות פילצו אותו אל אכזריותו, שלא היתה אכזרית כלל מלכתחילה, אלא רק ביקשה חבר. יו נואו, מישהו לעבור איתו את הלילה. זוהי שאגתו של היצור (כאן בגירסה שוברת לב של רוברט דה-נירו מול קנת' בראנה) אל ד"ר פרנקשטיין, על שיצר את גוש הכיעור הכואב הזה, ונטש אותו אל בדידותו האכזרית. 

    ובשוך הסערה, אני חוזרת לאיטי אל מלאכת החיים, הספר, האלבום, ההשראה, האנשים, שחיכו בשקט הטוב הזה שלהם, בסבלנות עיקשת, עד שאשוב, והנה אני שבה בעיניים טרוטות מהקרב. השטח לא נקי, רואים שמשהו קרה פה, שהיה מאבק, עור הפנים, המבע העקוב מן התוהו, הדמעות הלא-רצוניות, עוד שומעים את התסיסה התת-קרקעית של העולם התחתון, כמו נהמה מתמדת של מנוע חרישי שאיאלץ להתרגל אליו. אני אגיע לזה, אגיע לזה. אל האלבום, אל הספר. אל האנשים. אל מלאכת החיים. כך אני אומרת לעצמי, בבוקר כזה.

    ביום שלישי 5.4.16 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק
    אופיע עם הפסנתר השיכור והאחד-שלי, ועם הרכב מעבדת בוטיק.
     
    בואו, אליי. הביאו את הלב. נשתה יחד, ונעשה פעמיים כי טוב!

    והעיקר, המוסיקה, עכשיו כשהכול נגמר:

    הערת שוליים חשובה:

    הגירסה הקולנועית שך "ד"ר פרנקנשטיין" הכי קרובה למקור הספרותי (של מרי שלי), היא סרטו של קופולה מ 1994, כשקנת' בראנה (שהייתי מאוהבת בו שנים) הוא ד"ר פרנקנשטיין, ורוברט דה-נירו הוא היצור. שניהם שוברים את הלב, בבדידותם, בטרגדיה של החיים הזאת. אז הנה שוב, אחד הדיאלוגים השוברים בין היצור לבוראו, שהוא עיקר העיקרים של הסרט ושל הספר.
     
    להתראות,
    הצליחו והצילו!

    ''


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין