עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    הרופא הקשמירי

    8 תגובות   יום רביעי, 9/3/16, 08:03

    הרופא הקשמירי

     

     הדרך לעמק גולמארג בקשמיר עברה בשלג, כבושה ברגלי אנשים ופרדות. מזג האוויר היה נאה והשמש זרחה, אולם ככל שהגבהתי לטפס, השמש הוסתרה על ידי העצים, ולבסוף נעלמה לחלוטין בענן שכיסה את היער ואת הדרך. אנשים שירדו בדרך מולי, ראו את כפות רגליי היחפות, הנתונות בסנדלי אצבע, והזהירו אותי מפני הסכנות שבקפיאת הרגליים. אכן הרגשתי שהרגליים קופאות, אך נותר לי עוד מרחק לא רב עד הבתים הראשונים של גולמארג, והחלטתי שאני ממשיך בדרכי ושם מטפל ברגליים.

     

    ''

                     שלג בקשמיר.


    הגעתי.

    משני צדי הדרך, בין עצי המחט הגבוהים, היו בתים עם גגות משופעים של רעפי צפחה, "קבורים" עד גובה חלונותיהם בשלג. מכל בית נפרץ שביל אל הדרך ומארובותיהם של כל הבתים היתמר עשן ההסקה, שבישם את האוויר בריח אורן שרוף. דפקתי על דלת הבית הראשון שמימין לדרך.

    את הדלת פתחה לי אישה, שנראתה בשנות הארבעים לחייה, אך אולי הייתה צעירה יותר, ורק החיים הקשים הזקינו אותה בטרם עת. באנגלית ובסימני ידיים הבהרתי שרגליי קפואות. האישה הבינה מיד, והצביעה על כיסא. פרקתי את התרמיל מכתפיי, הנחתי את המקל והתיישבתי. היא הלכה למטבח והביאה קערה גדולה ממתכת שלתוכה יצקה מים רותחים. נחרדתי מהמחשבה לטבול את רגליי במים רותחים, אך בתנועות ידיים מלוות בדיבור בקשמירית, הורתה לי האישה להרים את רגליי ולהשאירן באוויר, באדים שעלו מן הקערה. לאט־לאט הרגשתי כיצד הרגליים מפשירות מקיפאונן והתחושה חוזרת אליהן.

    בשלב זה הביאה האישה שרפרף שעליו הנחתי את כפות רגליי. היא כרעה לפניו, ובמיומנות רבה עיסתה לי את הרגליים, ולא ידעתי אם האדימו מן האדים, או מן העיסוי. כל אותה עת עמד בנה הקטן של האישה, שנראה לי כבן ארבע, וצפה בשתיקה באורח הזר והמוזר ובפעלתנותה של אמו.

     

    כשהייתה מרוצה ממעשה ידיה, כיבדה אותי בעלת הבית בכוס תה והמשיכה לפטפט אתי בקשמירית, בלי להתחשב בעובדה שלא הבנתי אף מילה. אני מאמין שהזהירה אותי לא לעשות עוד שטויות. הכתפתי שוב את תרמילי ונטלתי את מקלי.

    "דֽהׇנֽיׇואד", הודיתי לה בהינדי.

    נתתי לילד מעטפה עם בולי ישראל ונפרדתי לשלום.

     

    חזרתי לדרך הראשית, מלא התפעלות מהכנסת האורחים הקשמירית המופלאה, לה זכיתי. בכיכר הכפר שכרתי פרד/ה והצטרפתי לשיירת פרדות, שירדה בעצלתיים בין עצי היער, אל המישור ממנו יצאתי בבקר. השמש זרחה והרגשתי שחזרתי שוב לציביליזציה. בשל האזהרות על הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לי בגלל קפיאת כפות הרגליים, החלטתי לחפש מרפאה ולהיוועץ ברופא. אנשים הפנו אותי אל המרפאה היחידה בסביבה, שהייתה ממוקמת במחנה צבאי סמוך.

     

    נכנסתי למחנה מבלי שעצרו אותי בשער ופניתי אל המרפאה. לא היו מטופלים במרפאה ואת פניי קידם רופא צעיר. שערו היה שחור וחלק, ושפמפם דקיק קישט את שפתו העליונה. הוא לבש מדי חאקי ומעליהם חלוק לבן פתוח, שהסתיר את דרגותיו. מכיסו הימני של החלוק בצבץ מסכת (סטטוסקופ), שנסך בי ביטחון שאני אכן נמצא בידיים טובות של רופא.

    "שלום",  אמרתי באנגלית.

    "שלום לך, במה אני יכול לעזור לך?"

    "עליתי בסנדלים האלה לעמק למעלה ואנשים הזהירו אותי שאני עלול להינזק מבחינה בריאותית".

    "נכון, נכון, הרגליים עלולות לקפוא. בוא נבדוק אותן".

    הרופא הושיב אותי על כיסא וקרב אליי מתקן שהכרתי עוד מן המרפאה בבנימינה - מין עמוד מתכת שבראשו חצי סהר, עם בורג לכיוון הגובה, שעליו מניחים את הרגל. מרפאה לכל דבר ועניין!

    "מהיכן אתה?"  שאל אותי הרופא בעודו בודק את רגליי.

    "מירושלים, ישראל".

    "מישראל?"  קפץ הרופא מכיסאו כנשוך נחש. "זו המדינה שאני מעריץ".

     

    לתגובה כזאת לא ציפיתי. מרבית תושבי קשמיר הם מוסלמים וכזה היה גם הרופא. היה צפוי שכמוסלמי יפתח הזדהות עם הערבים כנגד ישראל, אולם הוא, כאיש משכיל ומבין, פיתח הערצה למפעל הגדול של הקמת המדינה ולהישגיה הכלכליים והצבאיים.

    הוא ניגש אל שולחנו ושלף מן המגרה העליונה ערימת חוברות של כתבי העת

    "טיים", "לייף"  ו"ניוז וויק".

    על השער של אחת החוברות הייתה תמונה של משה דיין לאחר הניצחון במבצע סיני, ובכל החוברות הראה לי מאמרים שנכתבו על ישראל.

     

    הרופא הרגיע אותי שלא נגרם כל נזק לרגליי, אך הזהיר אותי לבל אחזור על השטות המסוכנת.  שוחחנו עוד כחצי שעה תוך שתיית תה ונפרדנו לשלום. לעתים נתקלים באהבת ישראל במקומות הכי בלתי צפויים!

     

    במוחי חלף הפסוק מתהילים קט"ז: 6  "שומר פתאים ה' ...",  שישוב להדהד במוחי בשטויות המסוכנות הבאות שאני עוד עתיד לעשות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/3/16 08:53:

      צטט: פרמינה 2016-03-15 07:58:07

      איך אומרים - כמה חיים עשיתי בטעויות שלי....:)

      תודה רבה, טלי.

      קשה להימנע באופן מוחלט מטעויות - תמיד טענתי שרק מלאכים אינם טועים, בני אדם - טועים. השאלה היא אם לומדים מן הטעויות - אני לא תמיד למדתי! אומרים - "אין חכם כבעל הניסיון". בהקשר זה אני בדרך כלל מצטט גם את פתגם ההמשך: "הטיפש לומד מניסיונו שלו, החכם לומד מניסיונם של אחרים". חכמה בגרושחיוך.

      כל טוב, עמוס. 

        15/3/16 07:58:
      איך אומרים - כמה חיים עשיתי בטעויות שלי....:)
        12/3/16 16:35:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2016-03-11 21:28:44

      סיפור מעולה ו... היו ימים

      תודה, מכבית, על הביקור, על הכוכב ועל התגובה.

      שבת שלום, עמוס.

      סיפור מעולה ו... היו ימים
        10/3/16 00:21:

      צטט: אהובהקליין 2016-03-09 23:02:43

      עמוס היקר.

       

       קראתי את הרשמים שלך-

       בעיון רב.

      גם הצילום של השלג מדהים.

      יישר כוח על הכתיבה היפה והמעניינת.

      וחשוב מאד שתשמור על הבריאות.

       כפי שנאמר בספר הספרים:

      "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"

       

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      הסיפור מופיע בספרי "אל מקורות הגנגס", כמעט כלשונו כאן.

      תמונת השלג היא מחווייה דומה לזו המתוארת בסיפור, בדרכי לעמק סונמארג באותו טיול. שני המצולמים ליד קיר השלג המרשים, הם אנשי צוות מע"צ ההודים, שפילסו את הדרך לכיוון הגבול עם סין, בשלג העמוק.

      כל טוב, עמוס.

        10/3/16 00:05:

      צטט: sari10 2016-03-09 21:35:06

      איזה סיפור יפה ומעניין!
      ומזל שלא נגרם נזק לרגליים....

      תודה רבה, שרי.

      אכן היה לי יותר מזל משכל, כמו שציטתי - "שומר פתאים ה'"!

      כל טוב, עמוס.

        9/3/16 23:02:

      עמוס היקר.

       

       קראתי את הרשמים שלך-

       בעיון רב.

      גם הצילום של השלג מדהים.

      יישר כוח על הכתיבה היפה והמעניינת.

      וחשוב מאד שתשמור על הבריאות.

       כפי שנאמר בספר הספרים:

      "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"

       

       בברכה

       אהובה.

        9/3/16 21:35:

      איזה סיפור יפה ומעניין!
      ומזל שלא נגרם נזק לרגליים....

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין