ככל הזכור לי, כבר בכיתה א’ זיהיתי את מערך הכוחות בין המינים. זיהיתי זאת בהורינו, במחזרינו, במורינו, בחברינו לכיתה, ואפילו בלהקות הצבאיות בערוץ הראשון. הם תמיד בחרו את היפה מכול, וכל הבנות הסכיתו והפנימו. אחת אפס לטובת הבנים. הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון, ולימים באוניברסיטה, ועד היום לא הבנתי אם קיבלתי מילגות הצטיינות בגלל היופי או ההצטיינות. כשאמרו לי שאני חכמה, נעלבתי. וכשאמרו לי שאני יפה, נעלבתי גם. שתיים אפס. לא גדלתי ליד ים, אבל מצפה הימים שלי היה בתור בסופרמרקט, לצד נשים בעיקר. תאורת הניאון, והקירבה היתרה, סיפקו לי מסע מרתק אל נפלאות הגוף המתבלה של העומדות לידי, כסרט אימה, מגיל שלושים עד שמונים. עור הצוואר הצפוד, קווי המתאר המתעווים, העפעפיים הנואשים. גם אני בתור. שלוש אפס. בגיל 28 הפסקתי ללכת עם בגד ים, כדי להקדים רפואה למכת הירכיים. אני שוחה (פעם בשנתיים בערך) בבגד גוף שחור ומלא עד הברך, ובגופייה מליאה. שונאת ספורט, אגב, אפילו לא מנסה. מעולם לא הסתרתי את גילי. רוב חיי עשיתי את זה רק בחושך, ורק בשנים האחרונות גיליתי את האור. הקשה מנשוא. מיותר לציין שאין משפט סר טעם יותר בעיניי מ”את נראית צעירה לגילך”. לא השתכנעתי שכל הזריקות והניתוחים יש בהם ממש. להוריד חמש שנים מהלוּק, בגיל חמישים, זה צחוק מהעבודה. מה, להסתפק ב 45? הרי נכון ל 2011, ועל פי קמפיין אופנה נחשב, 25 זה זקן, לא? אני מניחה שהגיל ירד עוד מאז, והוא יורד והולך בדקות אלה ממש, אז ווי ספיק. ארבע אפס. יכולתי להמשיך, אבל קצרה היריעה. ואם זה נשמע לכם פסיכי, כל החישובים והנקודות האלה, אתם חייבים להאמין לי, אני עוד יצאתי מזה טוב יחסית. מרגע שיצאתי אל האור, חשתי במראה האימתנית שהוצבה מולי, ותחת עריצותה, הסמויה והגלויה, הפנמתי את מסריה לכדי אינסטינקט מושכל, המבוסס על נסיון מצטבר, מה להדגיש, מה להצניע. כל אהבת ההורים, עמותות הנשים, החוגים לקראטה, התקינוּת הפוליטית, הבובות הפגומות, וסדנאות ההעצמה, לא שינו את פניה של המציאות הבוטה והבסיסית הזאת, שבה לפני הכול, נתבעת אישה להיות יפה באופן בלתי אפשרי. כן, לפני ה-כ-ו-ל! וזאת, חרף כל המחאות הפמיניסטיות לאורך הסטוריה ארוכה מאוד. אז נכון, משך הזמן פער המשכורות הצטמצם, האונס יצא מהארון, מרב מיכאלי מדברת ברבים נקבה, ויש טייסת ורבה בישראל. זה לא מעט. אלא שהטרוף מחמיר. שימו לב, הנשים יצאו מהמטבח, אבל בעיקר כדי לארח תוכניות בוקר משמימות, על דיאטות, אופנה, ואנשים טובים בדרך. קונדליסה רייס, מדונה, נורה אפרון, אילנה דיין וגליה נאור בולטות בדיוק בגלל שאינן מעידות על הכלל, והדרך שלהן להצלחתן מלאה בוויתורים מהותיים וכואבים ומאמצים גדולים לאין ערוך על אלה של מקביליהן הגברים. גברים מפחדים להחמיא לנשים במקום העבודה, פן יואשמו באונס, וכדי להפגין קידמה ורגישות, הם נוטים להתהדר באהבת נשים יתרה, כללית וסתומה (“נשים הרבה יותר חכמות מאיתנו, הגברים”). באמת? זה מחקר מדעי כזה? המרוץ להשתלת רקמות תת עוריות ממשיך, חגיגות הבוטוקס פורחות למרות הנזקים הידועים, תעשיית הקרמים השיקרית מגלגלת מיליונים על גב הנואשוּת, ורוב הנשים המבוגרות מוותרות מראש על הרוק-אנד-רול האמיתי של החיים, ומסתפקות בחיקויים, וביופי פנימי. סוזן בויל היתה רק קוריוז. בסופו של יום, כולם רוצים את בר רפאלי. וכל זאת, בלי לומר מילה על המקום שכל הבנות הולכות אליו אחרי גיל חמישים (אפילו בר רפאלי). הפמיניזם נלחם את המלחמות הלא נכונות |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מצפון המוני ומאוחד שהבריח אותך - מובן לחלוטין.
מתחברת להמון ממה ואיך שכתבת. אני למשל פרשתי מלימודי מגדר קצת בגלל סוג של מיליטנטיות שלא התחברתי אליה. אבל אני לא אתחיל לחפור על זה כאן.
בלי נדר נפגש בהופעה הבאה. הקודמת הייתה מ ד ה י מ ה !! }{