עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    רגע של אימה

    12 תגובות   יום רביעי, 3/2/16, 10:55

    רגע של אימה

     

    "שתי מכוניות פרטיות התנגשו חזיתית הבקר, בשעה שמונה וחמש עשרה, בדרך היורדת מן הסטף לכיוון עין כרם. לא היו נפגעים, אך שתי הנהגות פונו באמבולנס לבית החולים 'הדסה' עין כרם", כך הודיעו לקונית בחדשות יום ראשון אחר הצהרים בטלוויזיה לפני כשבועיים.

    אחת הנהגות הייתי אני.


    יצאתי בבקר לעבודתי כפקידה ב"הדסה" בגשם שוטף. ל"הדסה" הגעתי, אך לא לכיסאי במשרד לקבלת חולים, אלא לחדר המיון, ולא ברכב שלי, אלא באמבולנס.

    באחד מפיתולי הדרך, יצאה המכונית משליטתי והחליקה שמאלה לנתיב הנגדי. בשבריר שנייה של אימה, מבועתת כולי, ראיתי את הבּֽעָתָה בפניה של הנהגת שהגיעה מולי - כמו תמונת ראי לבעתה שלי - ואז בּוּם!!!

    למזלנו נסענו לאט, בגלל הגשם – אני בשיירה הרגילה של כל יום ראשון בשעה מוקדמת זאת, והיא בנהיגה בעלייה. נהגים שראו את התאונה, עצרו בצדי הדרך והוציאו אותנו מן המכוניות המעוכות. הייתי מעט בהיסטריה, אך הבחנתי בנהגת השנייה שוכבת על האדמה בשולי הכביש, כנראה מחוסרת הכרה. מאוחר יותר התברר לי שהיא הייתה הלומת אימה, אך לא פגועה קשה. גם אני עצמי הייתי בהלם ולא חדלתי מלהתייפח.

    הנהגים שעצרו לידינו עשו הכל - התקשרו למד"א, התקשרו למשטרה והתקשרו לבעלי. לבעלה של הנהגת שבאה מולי לא היה צורך להתקשר – הוא נהג במרחק שתי מכוניות מאחוריה והיה עד לתאונה.


    ישבתי בחדר המיון דואבת ודואגת, עדיין פורצת מדי פעם בבכי. בעלי הגיע, אך היה לו קשה להרגיע. ביליתי כמעט שתים-עשרה שעות בחדר המיון בצילומים ובבדיקות, אך בעיקר בהמתנה. היו אלה שעות של כאבים בלתי פוסקים. חברותיי מהמשרד לקבלת חולים באו בזו אחר זו לבקרני ולנחמני, אך לא יכלו להישאר אתי זמן רב, וכמובן, לא יכלו להקל על כאביי.

     

    הגעתי לחדר המיון עם פצע שטחי ושטף דם בברך, ומאוחר יותר התגלה גם שטף דם פנימי בברך השנייה. היו לי כאבים בחזה, אך הצילומים גילו ששום עצם לא נשברה ושום אבר פנימי לא נפגע. למרות הכאבים החזקים בצוואר, שהקרינו גם לשכמות, לכתפיים ולידיים, לא מצאו הרופאים דבר שחייב את השארתי להמשך טיפול בבית החולים. בתום הבדיקות בחדר המיון, האורתופד והכירורגית נתנו לי מכתבי שחרור הביתה.

     

    ברגע שנכנסנו הביתה, עוד בטרם הספקנו להתארגן, צלצל הטלפון. מעברו השני של הקו נשמע קולו של גבר שאמר לי שעליי לחזור מיד לחדר המיון – התגלה סדק בחוליה בצוואר. בעלי סירב בתחילה להאמין וטען שזהו תרגיל נקמה, בתגובה על תלונותינו בשל ההמתנה הארוכה לקבלת תשובות על מצבי. בהמשך, התחלף ההרהור הזה בכעס על חדר המיון – שתים עשרה שעות לא הספיקו לגלות את הסדק?!

    התברר שאורתופד תורן בכיר, חזר לביתו ובחן את הנתונים שהתקבלו מחדר המיון. הוא גילה אצלי "שבר בחוליה, ללא תזוזה", והוא זה שהחליט לאשפז אותי במחלקה האורתופדית, כשצווארי נתן ב"סד", שהרופאים קוראים לו "צווארון רך". לאחר יומיים במחלקה במגדל האשפוז, בחדר יפה ומרווח, חזרתי הביתה, למנוחה מלאה, עד לביקורת כעבור שבועיים.

    אני עדיין נתונה ב"סד", דואבת ודואגת, ולמרות אופיי הפעלתני, לא מסוגלת לעשות דבר, מלבד מנוחה וקצת טיפול בעניינים במחשב.


    נו, שייגמר כבר!!!

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/2/16 09:31:

      צטט: רחלי בן-צור 2016-02-04 00:56:50

      הזדמנות לנוח ולקרוא את הספרים שלא הספקת... הרבה בריאות!

      תודה רבה, רחלי.

      אם הייתי כותב את פרק ב' של העלילה, היית ראואה שגם הקריאה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

      כל טוב, עמוס.

        4/2/16 00:56:
      הזדמנות לנוח ולקרוא את הספרים שלא הספקת... הרבה בריאות!
        4/2/16 00:00:

      צטט: אהובהקליין 2016-02-03 23:34:52

       עמוס היקר.

       

       אני נהנית לקרוא את כתיבתך.

      אתה כותב בחן וכישרון רב.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה לך, אהובה.

      גם אני נהנה מציורייך והשירים שלך, בביקוריי הלא כל כך תכופים באתר שלך.

      כל טוב, עמוס.

        3/2/16 23:57:

      צטט: מיסיס הייד 2016-02-03 17:51:34

      רק בריאות! ויפה שאתה יכול להיכנס לדמות ולכתוב בגוף ראשון :)
      תודה רבה גם לך על הביקור, על הכוכב ועל האיחול והתגובה.
      אכן הבריאות חשובה מאד בחיים וכן גם האושר. מאחל לך את שניהם.
      כל טוב, עמוס.

       

        3/2/16 23:34:

       עמוס היקר.

       

       אני נהנית לקרוא את כתיבתך.

      אתה כותב בחן וכישרון רב.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       אהובה.

        3/2/16 18:14:

      צטט: ~בועז22~ 2016-02-03 17:45:57

      אני מכיר מישהו שבסוף כול שיחה אומר: נו, שנהיה בריאים..., ואיך אמר פעם ניטשה?, "האיחול הטוב ביותר לכול חולה זה קצת בריאות, פה ושם..." (-:

      תודה רבה לך, בעז, על הביקור, על הכוכב ועל התגובה.

      אנחנו הרבה פעמים מאחלים בריאות, כלאחר יד. רק כשנתקלים בחולי, או העדר בריאות מסיבה אחרת, האיחולים מקבלים את משמעותם האמתית.

      כל טוב, עמוס.

        3/2/16 17:51:
      רק בריאות! ויפה שאתה יכול להיכנס לדמות ולכתוב בגוף ראשון :)
        3/2/16 17:45:
      אני מכיר מישהו שבסוף כול שיחה אומר: נו, שנהיה בריאים..., ואיך אמר פעם ניטשה?, "האיחול הטוב ביותר לכול חולה זה קצת בריאות, פה ושם..." (-:
        3/2/16 15:41:

      צטט: באבא יאגה 2016-02-03 14:36:14

      ייגמר, כמו כל הדברים בעולם, אבל איפשהו, הגוף יזכור. תודה עמוס

      תודה רבה, אסתר,

      גם אני מאמין שייגמר, וייגמר בטוב.

      הגוף יזכור וגם הנפש - הטראומה של תאונה לא נשכחת במהרה.

      כל טוב, עמוס.

        3/2/16 15:39:

      צטט: sari10 2016-02-03 12:18:44

      איזה סיפור!
      כתבת בגוף ראשון אך בלשון נקבה
      וציינת "תכנים אישיים".
      אז לא הבנתי למי קרה המקרה הקשה הזה?

      מזל שלא נגמר חמור יותר.
      ברור שזה מזעזע.
      יום אחד הכל רגיל, שגרה
      ולפתע פתאום בום טרח, העולם מתהפך עליך.

      כתבת ממש יפה! מעביר את התחושות.

      מזכיר לנו כמה צריך להוקיר את כל מה שטוב לנו בחיים...

      תודה רבה, שרי.

      ככותב, אני לוקח לעצמי את החירות לכתוב גם בגוף ראשון, מבלי שחוויתי בעצמי, ובלשון נקבה, כנ"ל.

      על כל פנים, אני מכיר לצערי, את המקרה מקרוב.

      כל טוב, עמוס.

        3/2/16 14:36:
      ייגמר, כמו כל הדברים בעולם, אבל איפשהו, הגוף יזכור. תודה עמוס
        3/2/16 12:18:

      איזה סיפור!
      כתבת בגוף ראשון אך בלשון נקבה
      וציינת "תכנים אישיים".
      אז לא הבנתי למי קרה המקרה הקשה הזה?

      מזל שלא נגמר חמור יותר.
      ברור שזה מזעזע.
      יום אחד הכל רגיל, שגרה
      ולפתע פתאום בום טרח, העולם מתהפך עליך.

      כתבת ממש יפה! מעביר את התחושות.

      מזכיר לנו כמה צריך להוקיר את כל מה שטוב לנו בחיים...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין