עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    תגובות (14)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/12/15 15:28:
    תודה רבה, בונבונייטה ורחלי. התצלום של השלטים צועק, כמו שאת אומרת, בונבונייטה, עד כמה השלטים משתלטים על הנוף החזותי ועל הנוף הפנימי שבתוכנו. אנחנו חושבים שדימויי תמונה כובשים את המבט, ומהתצלום מתחוור לנו שגם דימויי טקסט עושים את זה. מעציב כמה המצב האנושי כובש-נכבש-כבוש...
      11/12/15 01:32:
    איזה דיווח מעולה!
      10/12/15 22:47:

    *
    התחברתי מאד לתמונה של השלטים, בעיני היא דוגמא מוחשית למה שאפשר להשיג באמנות, מה שהתמונה רוצה להגיד. בתמונה הזו, שמעתי את זה. loud and and clear

      31/10/15 23:09:

     

    קראתי את הפוסט המרתק שכתבת על ספרו של מישל וולבק. אותי האסוציאציות שלך הובילו לספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע". "הוא נתון היה" וגו'.

     

     

    צטט: באבא יאגה 2015-10-31 21:14:46

     

     

    מעניין מאד, תודה על הסקירה, קודם כל שמחתי לדעת, שאמנים ישראלים מציגים בביאנלה הזאת. חוץ מזה תחילת הרשימה הזכירה לי את ספרו של מישל וולבק "המפה והטריטוריה" שעל הכריכה של הספר בעברית מופיע ציור של דרוקס עם מפה, והספר עצמו, שנוגע באמנות ובמפה ובטריטוריה ויחסי הגומלין ביניהם, הוא אולי אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות על נושא זה. כל כך התלהבתי ממנו שכתבתי עליו רצנזיה, אם יתחשק לך, הכותרת היא: "אמנות ולמות - או על הגוויה כמשל" והלינק הוא:

     

    http://cafe.themarker.com/post/2244661/

      31/10/15 21:14:

     

     

    מעניין מאד, תודה על הסקירה, קודם כל שמחתי לדעת, שאמנים ישראלים מציגים בביאנלה הזאת. חוץ מזה תחילת הרשימה הזכירה לי את ספרו של מישל וולבק "המפה והטריטוריה" שעל הכריכה של הספר בעברית מופיע ציור של דרוקס עם מפה, והספר עצמו, שנוגע באמנות ובמפה ובטריטוריה ויחסי הגומלין ביניהם, הוא אולי אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות על נושא זה. כל כך התלהבתי ממנו שכתבתי עליו רצנזיה, אם יתחשק לך, הכותרת היא: "אמנות ולמות - או על הגוויה כמשל" והלינק הוא:

     

    http://cafe.themarker.com/post/2244661/

      30/10/15 23:52:

    זה מרתק לראות זווית ראיה כל כך שונה על עולם שבסך הכל כולנו חיים בו. תודה.

      30/10/15 22:39:

    כן, מסכימה איתך. התערוכות שמתרכזות בצילום בסין מצליחות להסעיר. אישית ציפיתי ליותר מביאנלה שעוסקת בצילום בכל אסיה. הצילומים מישראל היו, כאמור, טובים. גם מבנגלדש וכמובן מאירן. הבחירה בצילומים מהודו, יפן, קוריאה, וייטנאם ועוד הייתה מאכזבת. כל אסיה הפסידה מכך.

     

     

     

    צטט: נערת ליווי 2015-10-30 12:08:36

    מרתק.

    ולשאלה איפה מרגש? Liu Xiancheng עם האיש שפורש את הידיים לשמיים אולי כי החופש האמיתי מאז ולתמיד נמצא בפנים.

      30/10/15 12:08:

    מרתק.

    ולשאלה איפה מרגש? Liu Xiancheng עם האיש שפורש את הידיים לשמיים אולי כי החופש האמיתי מאז ולתמיד נמצא בפנים.

      30/10/15 11:16:
    תודה למגיבים. "פנים רבות לאסיה", כמו שאתה כותב, אחאב. איזה פן יש לנו במכלול? איך אנחנו פוגשים את המגוון? פוגשים?? מה עשו לנו ההפרדות ההן בין "המזרח הקרוב" למזרח הרחוק"? צילומים מלמדים אותי להתבונן ולחשוב, להיות ה'אחר/ת'. צעדים ראשונים במסע ארוך של חיבור.
      30/10/15 10:19:
    פנים רבות לה לאסיה. תודה :)
      30/10/15 09:21:
    עולם אחר... מרתק.... תודה על פוסט מושקע....
      29/10/15 23:52:
    מסכימה עם בועז....
      29/10/15 22:52:
    תודה, בועז. וזה מה שעושה את ההתבוננות לסוג של השתתפות פעילה, מתעכבת וממשמעת יותר מהרגיל.
      29/10/15 21:33:
    קראתי, ממש לא מזמן, את ספרו של טום קלנסי, "הדוב והדרקון". ברור שקלנסי כתב את הספר לפני כמה וכמה שנים, ובכול זאת..., נראה שסוג המשטר מכתיב בדרך משלו (כזאת או "אחרת"...) את סוג הפוריות האומנותית של העם, ושל "אוצריו"..., קלנסי אינו מעניק לסינים הרבה הנחות בספרו. אף שבשנים האחרונות הוגמשו מספר לא קטן של חוקים מגבילים, עדיין, המשטר הסיני אינו מחבב יתר על המידה חירות יצירתית-אומנותית. משום כך די לצופה מן הצד לנסות ולקרוא/לצפוא, בין השורות..., בא לומר..., אומנות או, למות... (-:
    0

    אסיה בעינינו, אסיה בידינו – "אסיה הלא-מוכרת" – הביאנלה לצילום בבייג'ינג, 2015

    14 תגובות   יום חמישי, 29/10/15, 21:11


     

    "אסיה הלא-מוכרת" – הנושא המרכזי והחידוש. 

    שם מאתגר, נכון במהותו, נתנו מארגני הביאנלה לצילום בבייג'ינג לשנת 2015. הצילום העכשווי בארצות אסיה השונות לא זוכה למקום ולבולטות כמו הצילום האמנותי המערבי – האירופי והאמריקאי – ה"חזק", כלשון המארגנים. הרצון לאזן ולהסיט מרכזי כבידה הוא מוקד יוקד של המארגנים הסינים של תערוכת הביאנלה השנייה לצילום.

     

    אני מתחילה בפוליטיקה של האמנות כי היא מהדהדת בשם הביאנלה, בלוחות האוצר, בבחירות של הצלמים-אמנים, וביתר שאת בחוברת המלווה את התערוכה: Unfamiliar Asia: The Second Beijing Photo Biennial 2015.

     

    מעבר לפוליטיקה מונח יסוד אמין ומשכנע באשר למניעים של התערוכה ולמטרות שלה: אסיה היא ערש של ציוויליזציות היסטוריות מגוונות, מבוע של תרבויות ייחודיות, של ערכים ושל דתות. ואף כי הצילום אינו תיעוד של כל זה הוא בכל זאת "מספק הצגה חזותית של מציאות אסייתית", מציאות מורכבת ורחוקה מהנוסח המיושב באירופה של ימינו. לכל מדינה אסיה משלה ומשהו מאסיה של כולנו. אסיה הזאת לא מוכרת, מסקרנת ושופעת חדשנות. זאת ועוד, שואלים המארגנים: האם קונפליקטים וסתירות בחלקים של אסיה לא נובעים מאי הבנות ומחוסר היכרות הדדית?

     

    מה רוצים המארגנים הסינים? בתור התחלה הם רוצים "הרמוניה באסיה". קהילה חברתית, כלכלית ופוליטית אחודה. ובהמשך? הגמוניה על אסיה. ראו שני כרכים מנומקים בספרו של מרטין ז'אק "כשסין תשלוט בעולם" (2014).   

     

    ההתנסויות החזותיות, ההתבוננויות של אמנים, עומק חקירתם וקולותיהם הם מנוף למהלך שמבקש לזנוח נחיתות תרבותית ושמרנות ולכונן תחושות של עליונות. שמות העצם המופשטים הם לא מילים שלי. כך במקור. כמה פוליטי, כמה תחרותי, כמה שאפתני, כמה מגייס, כמה סיני, גם בסין של שנת 2015. שמענו שהמאה העשרים ואחת תהיה המאה של אסיה, אבל בביאנלה לצילום בבייג'ינג פוסקים ש"בעתיד אסיה תהיה מוקד לעולם", ואשר על כן "האמנים צריכים" לעשות כך וכך... – קולות מהדהדים של מישהו ממשרד החינוך/התרבות הסיני, צורמים לרגישות של מבקרים שלא מטילים על האמנים יעדים ולא מגייסים אותם לטובת חזונות יבשתיים.

     

    את הדימוי למסרים האלו מיצה האמן וואנג צ'ינגסונג – Wang Qingsong – בצילום מטופל שלו בשם "מפת העולם". בצילום הרציני אבל גם האירוני, הוא הציב את סין במרכז העולם כביטוי חזותי לשמה: "ג'ונג-גואו" – המדינה התיכונה/מדינת המרכז – לפי תפיסה סינית עתיקת ימים ולאור אמביציה עכשווית. האמן מתח ממנה ואליה, כלומר: ממקומות שונים בסין ובעולם, מאות קווים חוצי ימים ויבשות. העבודה על הצילום המושקע נמשכה כשנה.

     

    חץ של מחשבה ביקורתית חולף בראשי בעת הביקור בתערוכה שבמוזיאון CAFA: זה, דווקא, מאוד אסיה המוכרת. אבל המארגנים חושבים על איזה המון זר, מנוכר לאסיה, שברור שלא יגיע לתערוכה. גם הסינים מן השורה לא מגיעים. לא נראה שהמארגנים מעוניינים שיבואו. אין פרסום, אין שיווק. ביאנלה לאמנים, לחבורת אוצרים ולמעט סטודנטים לצילום. כך גם היה בביאנלה הבין-לאומית הראשונה לצילום שנערכה ב-2013. לאחר הפתיחה ביקרו בה מעטים. והסינים יודעים לגדוש היכלות, אם מישהו מעוניין בכך. בדוק וגם תועד בצילום...

     

     

    ''

     "מפת העולם" מאת וואנג צ'ינגסונג - Wang Qingsong, 2012, צילום מטופל. מידות משתנות. בביאנלה הנוכחית כיסה הצילום את הקיר במימדים גדולים: 180X300 ס"מ. סין במרכז. שימו לב איפה נמצאת יבשת אמריקה בקורדינטות מערב-מזרח.

     

    העולם הוא ריבוע - מבנה ותכולה

    לתערוכה במוזיאון CAFA ארבעה חלקים.

    חלק ראשון: מתמקד בצילום של אסיה מפרספקטיבה פנימית. בבחינה ובצפייה ביקורתית ודואלית של "אנחנו" ו"הם", אבל מאותה יבשת. זאת בניגוד לקוטביות הנהוגה במבט המערבי ביחס לעולם האסייתי. שתי עבודות וידיאו של מיכל רובנר הישראלית – Current  [זרם/עכשיו, 2014-2013] ו- מקום – פותחות את התערוכה. הראשונה כאילו נבראה עבור המצב הדמוגרפי הגדוש בסין ובמדינות שונות באסיה.1 הסינים מרותקים למסך הענק. אני זה גם אתם, הם ואנחנו. מתכנסים ומתפצלים, נעים ללא הפסקה. עבודת הוידיאו השנייה של רובנר "מקום" [''12’34, 2011-2007] מתמודדת בהתרסה מהסוג שהסינים מאוד אוהבים להציג, עם מעשי הביזה והניכוס של תרבות אסייתית המוצגת במוזיאונים מערביים כמו הלובר, בריטיש מוזיאון וגדולים אחרים. אבל העבודה שלה כאן בסין היא יותר מה שכתב עליה דויד גרוסמן: ייצוג של "התנגשויות של שבטים, של עמים, של דתות וצבאות שנלחמו זה בזה על אדמה, על חירות, על בית".2 כל מי שביקרו בתערוכה למדו לומר את השם מיכל רובנר, וזה לא פשוט לומר בסין 'מיכל'.

     

    ''

     Current – וידיאו של מיכל רובנר במבואה. הצילום כאן לא מקיף את מלוא מידותיו של המסך: 790X615 ס"מ.


    עבודות הצילום של הצלם הסיני וואנג גואופאנג – Wang Guofeng – שנעשו בקוריאה הצפונית מחדדות את המבט הפנימי באחר האסייתי בארבעה צילומים: מבנה בית ספר, קבוצת תלמידים בבית ספר יסודי, כיתת תלמידי בית ספר תיכון וכיתת סטודנטים. צילומים חדים, מהפנטים. מכבש החינוך.  גם צילומים של אבירם וולדמן – כן, עוד ישראלי – כולל צילום שלו בקהיר, שייכים לקבוצה.


    חלק שני: קונפליקט וגבול/מגבלה. אנחנו מבינים בזה, אבל גם רבים מאוד באסיה חווים קונפליקטים בלתי פתורים ליד גבולות שטרם "נסגרו" בהסכמה. ואולי לא יהיה צורך בהחתמה שלהם בעידן פוסט-לאומי שיבוא לאסיה כמו לאירופה... שי קרמר קיבל שלושה קירות המנכיחים את נקודת המבט האישית שלו בשלושה עשר צילומים ביחס לקונפליקט הישראלי-ערבי/מוסלמי ['מעוז אסתר', 'שיקאגו', 'שבטה' ועוד]. גם גלעד אופיר בצילומים מסדרת "נקרופוליס" מביא את פצעי המוות וחורי הירי בשלדת מכוניות לתערוכה בסין. הסינים לא יודעים לזהות מתחמי מטווח של שטחי אימונים. הם עמדו מול הצילומים והאובייקטים המחוררים המצולמים ואמרו: "עצוב מאוד". הצלמת האירנית גוהר דאשטי [Gohar Dashti], הצלמת מבנגלדש פרזאנה חוסן [Farzana Hossen – צילומים של נפגעים מלוחמה כימית], שי קרמר, בועז אהרונוביץ' ["עניין אפל"]  ואחרים מביאים צלקות, חורים, חן של מקום מועד לאלימות; נופי אדמה, אדם וצבע מנותקים או מקובעים לזמן, מקום, אירועים והיסטוריות מתוחות. סרטי הוידיאו של הצלם הסיני ייא יינג [Yu Ying] משהים את קצב ההתקדמות שלי ברצף העבודות. למה הוא מתכוון ב- "Unfinished Country"?


    ''
    Farzana Hossen [Bangladesh], Lingering Scars, 2013, 80X53 cm  


    ''

      Gohar Dashti, Iran, Untitled, 2013, 120X80X8  

    סדרת תצלומים מבוימים. מצבים גרוטסקיים-סוריאליסטיים של קבוצות קטנות של אנשים: נוסעים/עקורים בשום מקום-בכל מקום, מדבר צחיח חום-צהבהב מכבה כל תקווה. אלה צבעים וקומפוזיציות של אסיה שאנחנו מכירים מקרוב. 


    חלק שלישי: מרחב – קיום. מרחבי קיום ממשיים, לאומיים, עירוניים, אישיים, מדיאליים [עולמות מדיה]. דימויים של אובדן, קווי שבר, ייאוש, סמלי כוח  פוליטי, הצפה בפרסומות, נופים סיפוריים, פנטזיה של סוף העולם מתוק לשם שינוי מעל למר מאוד [בעבודה שובת עין של Liu Xiaofang], דם ופצעים, עירוב של צילומים באיכויות שונות.

     

     

    ''

    Asten Schael, FDFD, 2008, 56X150 cm  [צולם מהחוברת שחולקה למוזמנים]
    "הם אינם בונים בלבנים אלא בשלטי אורות. שלט על שלט. שלט מאחורי שלט. שלט מכסה שלט. קו הבניין שלטים. אין רואים אלא שלטים. אתה רואה את מחשבותיך והן שלטים גם כן" (יעקב רז).3

     

    לא תמיד הבנתי את שיקולי הבחירה של האוצרים. למה, למשל, צילום וידיאו חזק מאוד Black Face, White Face של הצלם הסיני  Zhao Liang  מ-2014 או סרט וידיאו Delusional Mandala של האמנית הסינית לו יאנג [Lu Yang] לא נכללו בתערוכה? – לא ברור לי. אבל זאת שאלה שולית כי אפשר לתת רשימה ארוכה מאוד של צלמים יפנים, קוריאנים, וייטנאמים, הודים ואחרים שלא נכללו בביאנלה לצילום.

     

    חלק רביעי: תרבות – מימד. דיאלוג על הקירות בין עבודות המשקפות את הרב-גוניות התרבותית באסיה. אינטראקציה כזאת תניב, לדעת דבר האוצרים, יותר סובלנות והכלה. גם אחידות תרבותית. שאיפה מוזרה של אוצרי אמנות. אבל ככה זה בסין. טבע מומת בסערת בנייה [Ahmed Materi מערב הסעודית], ערב-רב הודי צבעוני, קו העוני ועוד. לא מה שהכותרת של החלק הרביעי והמלל האוצרותי מבטיחים.


    ''
    הכניסה למוזיאון CAFA ביום הפתיחה של תערוכת הביאנלה השנייה לצילום בבייג'ינג, 15.10.15

     

    אז למה לכתוב על הביאנלה לצילום בבייג'ינג? איפה הריגוש, ה-וואוו שמחפשים באירועים מהסוג הזה? 

    את אלה מוצאים ב"מתקן" אחר של הביאנלה לצילום של בייג'ינג, בצאוצ'אנגדי, בגלריה CIPA. שלוש קומות של צילום סיני עכשווי בלבד. לקט מתוך אוסף Charles Jing [הכולל 2000 יצירות מתוכן 300 צילומים סיניים עכשוויים] של צילום אקספרימנטלי, מבוים במקרים רבים, המעיד על פריצה חזקה ועל שנים יצירתיות ומרוממות שהתחוללו בסין החל מאמצע שנות התשעים ועד לפני שנתיים-שלוש. כעת מעונן.

     

    גם ב- CIPA המבחר מסונן, מדיר את הנועזים והמתריסים, מי שהביאו את הצילום בסין לשיאים בין-לאומיים, ולשם שינוי, לא בספורט. משתתפים אמנים חשובים. לא משתתפים: אי ווי-וויי, ז'אנג חואן בצילומים של מיצגים מדהימים וביקורתיים שלו, חה-יונצ'אנג המוחה, מא לאון [ליאנג], לוּ דׅי בסדרת 'רוחות נודדות', ליו די בסדרת Animail Regulation, לי וויי, והרשימה ארוכה. עבודותיהם מודרות מכל תערוכה רטרוספקטיבית שראיתי בסין, אם זה בשנגחאי בתערוכה Portrait of the Times: 30 Years ,of Chinese Art4 שנערכה באוגוסט – נובמבר 2013, ואם זה ממוזיאון מינשאנג בבייג'ינג, שערך באוקטובר 2015 [כמעט במקביל לביאנלה לצילום] תערוכה בשם The Civil Power: Beijing Minsheng Art Museum Exhibition.5

     

    ''

     אירוע הפתיחה בגלריה CIPA בצאוצ'אנגדי. הצילומים המבוימים על הקיר הם חלק מעבודותיו המוקדמות של וואנג צ'ינגסונג. הגבוה מימין בשורה השלישית הוא הצלם הישראלי שי קרמר.

     

    האם ניתן ליחד ולאפיין צילום אסייתי? אני מנסה לסמן קווים לדמותו:  צבעוניות רועשת מצד אחד וצבעי חול או אפור מצד אחר; מרחב גדוש, המוני, מבולגן; פנטסיה עממית-ילדותית משהו; חומרים מקומיים בנופים אנושיים וגיאוגרפיים, בלבוש ובאביזרים; עירוב לא מוטמע של מקומי ושל כלל-עולמי. עליבות של עולם שלישי או רהב של פאר מתחדש, עוד לא-שייך ולא נטוע. לא תמצאו בו צמחי גרניום.


    *****

    אתר נוסף ומעניין של צילום מצטרף לשרשרת האתרים שבהם פרשו את הביאנלה לצילום. בגלריה Three Shadows בצאוצ'אנגדי, גלריה המזוהה עם בכירי הצלמים בסין, רונג-רונג ואינרי אשתו, תערוכה של צילום סיני במאה העשרים. כמעט מימי ראשית הצילום. שוב סין-סין-סין. תערוכה מעניינת מאוד. צריך שעות כדי להתרכז בה.

     

    ''

     משמאל לימין: הצלמים המובילים את הצילום העכשווי בסין: אינרי [היפנית]  ובן זוגה רונג-רונג [הסיני] משוחחים עם ז'אנג פאנג – אוצרת, אשתו של האמן וואנג צ'ינגסונג וחברה יקרה.

     

    ''

      צילומיו של רונג-רונג למיצג של זאנג חואן. 12 מ"ר, 1994. איך מצדיעים לאמנות טובה, מטלטלת, אמיצה, פונדמנטלית, מחוללת השראה?

    אייקון מיתולוגי, עטור הילה של מאבק, שהניב שיתוף הפעולה בין אמן מיצגים/פעולה ג'אנג חואן לבין הצלם רונג רונג. האמנים שהו שעה בשירותים ציבוריים, 12 מ"ר גודלם [כמקובל אז בסין הענייה, ללא מחיצות ותאים], "המלוכלכים והמצחינים בעולם", כפי שכתב הצלם לאחותו, בכפר האמנים שבו התגוררו בפאתי בייג'ינג. הכפר - Dashan Zhuang  - כונה בקריצה מרדנית על ידי אי ווייוויי וחבריו בשם "בייג'ינג איסט וויליג". ערום, בצהרי יום קיצי חם מאוד – 100 מעלות פרנהייט – מרוח בשמן דגים ובדבש, משך אליו ג'אנג זבובים וחרקים שנדבקו לעורו, חדרו לנחיריו ולאזניו [בתצלום מימין]. בסיום השעה נכנס האמן לאגם מים מזוהמים [בתצלומים במרכז]. המיצג והצילומים חרגו מכל מוסכמה סינית ביחס לצילום ולציור. בסין הצלמים נהגו להתעלם מהסביבה. אפילו כיום אנשים רגילים סולדים מאמנות שעוסקת בנסיבות הרגילות של חייהם – מה שתורם לעבודה את עוצמתה ואת חריפותה השנונה בעיניים מערביות. המופע המזוכיסטי, המתקרבן  והמזדהה מטפורית עם פסולת המקום מגלם עמידות הירואית-גרנדיוזית. הַבְנָיָה של טוטאליות מול טוטליטריות. האדם כפסל אבן. מי שעומד בגיהנום הזה, יכול לעמוד בכל סבל, עינוי ודיכוי. לא מנצחים אותו. בשנת 1994, כחמש שנים לאחר אירועי טיאנאנמן, פיניקס המחאה והתקווה קם לתחיה מאפרו. עם זאת, על אף החידוש המרשים בתצלום, יש בו מימוש של רוח התקנה של המפלגה הקומוניסטית לפיה יש לצייר את ההמונים כחזקים ומנצחים בלבד. המיצג והתצלומים נחוו כאוונגרד נועז בקרב קהילת האמנים האוונגרדים, וכפורנוגרפיה סוטה ובזויה בקרב תושבי הכפר ואנשי ממשל. עם הזמן הוטענו על העבודה מסרים פושרים של מחאה חברתית-אקולוגית. 

     

    *****

    ויש המשך לביאנלה. במרכז לאמנות ב-798 הציבו אוסף של צילום השייך למוזיאון CAFA. שם התערוכה "תמונות סיניות". לכאן יגיעו אנשים, כי במתחם 798 מסתובבים ומצפים להפתעות, גם אם אין פרסום והזמנות לתערוכה.6 המוזיאון אוסף בשיטתיות עבודות צילום מרחבי העולם ומסין, רבות מהן נתרמו לו. השמות של הצלמים הקלסיים שהאוצר בוחר להדגיש הם: Marc Riboud, Shigeo Anzai, Agnès Varda, Hiroi Kubota, Weng Naiqiang.

     

    ''

    Wuhan 1971 . הצלם: Mark Riboud 

    40X50 ס"מ. הדפסה 2010. נו מה, ברור שהצלם לא פירסם את הצילום בלב שנות מהפכת התרבות. הרבה עשן היתמר עד להדפסתו. כל קווי ההאדרה והאירוניה המרה – הקווים האנכיים והאופקיים – נמתחים בצילום בלתי נשכח.

     

    ''

     Liu Xiancheng

    בצילום בשם תיעודי:  Student of Dalian Institute of Technology Skating,   96X69 cm.  השנה 1981. חמש שנים לאחר מותו של מאו. הרפורמה יצאה לדרך. צילום שבישר את השחרור ממוראותיה של רודנות. פסל כוחני של מאו ניצב אנכי, לבן כקרח, קפוא בזמן ובמסרים. מתחתיו, בצבע מנוגד ובמנח מאוזן איש של יום-יום פורש ידיים/כנפיים, זז ממנו, חופשי ממנו.

     

    לא רק תיירים מקליקים בהמוניהם בסין. גם אמני צילום המוצאים בה פנטזיות, שוֹנוּת [מוזרות?], חדשנות, ביקורתיות. "גודלה ומורכבותה של סין מספקים לצלמים טריטוריות עשירות ושדות חזותיים נרחבים", מציינים אוצרי התערוכה. זה נכון. גם במחשב שלי נאספו כבר שמונים אלף תצלומים שהצטברו מאז בואי לסין בשנת 2007.


    *****

    באולם המרכזי של ספריית האקדמיה לאמנות ב- CAFA חשבו על מפגש מזרח-מערב. ליקטו ספרי צילום מודרני ועכשווי בהוצאות בין-לאומיות ובהוצאות סיניות עצמאיות וכן תרגומים של צילום מערבי ושל מונוגרפיות שפורסמו בסין. מלווים את הפרויקט האורייני הזה סימפוזיונים בנושאים כמו: "חכמת אסיה", "אסיה הלא מוכרת", "אסיה באמנות", "מבט לאחור על אסיה" ועוד. יש גם תכנית לילדים ושיתוף מקוון של הציבור בצילומי סלפי בשילוב פלטפורמת וויצ'ט [וואטסאפ הסיני]. עושים חינוך.


    *****

    ארוחות חגיגיות של המשתתפים והמארגנים שוטפות את הריגושים ואולי את אי הנחת בהרמות כוסית ובאוכל סיני המוגש בגלים לשולחן.

    אני לקבוצת האמנים הישראליים היושבים ליד השולחן העגול: "צריכים משהו? מזלג??"

    תשובה: "אפשר לקבל קצת אורז?" [רעבים בשולחן עמוס מזון. אחד צמחוני, אחר נמנע מבשר לא כשר. מה יאכלו?]

    אני: "יגיע בסוף הארוחה, אחרי המרק, ואם תאכלו אותו, המארחים שלכם יידעו שאתם רעבים."

     

    *****


    הביאנלה לצילום - ממש לא סוף  הדרך

    העניין הוא שבמקביל לכל התערוכות המרכיבות את הביאנלה לצילום, ובאופן לא ממוסד, ראיתי שתי תערוכות צילום יוצאות מהכלל. מהממות. אחת של הצלם ואמן המיצג He Yunchang בגלריה Ink Studio בצאוצ'אנגדי, והשנייה של Lu Yang, אמנית צעירה שכבר רואים אותה בעולם, כי עבודה שלה משתתפת השנה בביתן הסיני בביאנלה לאמנות בוונציה. את התערוכה של לו יאנג אפשר לראות בגלריה Beijing Commune ב-798. לא שוכחים תערוכות כאלו.

     

    ''

    האמנית לו יאנג, מקרינה נוכחות מעוצבת, משוחררת, יצירתית, מודעת לעצמה בנוסח צעירות האראג'וקי בטוקיו. בשיחה עם ז'אנג פאנג על עבודתה. בערב צילמתי אותה כורעת על המדרכה, מלטפת כלבלב בסימטה חשוכה בצאוצ'אנגדי. פפרצית לרגעים.

     

     

    ''

      מוזיאון מינשאנג. מיקום: מעבר לכביש הצפוני התוחם את מתחם 798

     

    שימושון

    זמן: 15 באוקטובר עד 29 בנובמבר 2015.

    מקומות תצוגה: מוזיאון קאפה - CAFAM, מרכז לאמנות 798 [הגלריה נמצאת בפאה הצפון-מערבית של "כיכר המקוריות" במתחם 798], גלריה CIPA במתחם הלבנים האדומות בכפר CAOCHANGDI בפאתי בייג'ינג, וכן באולם המרכזי של ספריית האקדמיה לאמנות CAFA – The Central Academy of Fine Arts  –  הצמודה למוזיאון. כל אתר יפה וייחודי מבחינה ארכיטקטונית. שווה ביקור.

    מנהל אמנותי: Wang Huangsheng  .

    שישה אוצרים: Yuko Hasegawa, Nili Goren, Chun Wai, Tsai Meng, Duan Jun. נילי גורן היא אוצרת הצילום של מוזיאון תל-אביב, בקצה המערבי של אסיה.

    משתתפים: חמישים ואחד אמנים. ביניהם, באופן לא יחסי, חמישה אמנים ישראליים: מיכל רובנר, אבירם וולדמן, אופיר גלעד, שי קרמר ובועז אהרונוביץ'.

     

    __________________________

    © כל הזכויות על הטקסט ועל התמונות שמורות לכותבת ד"ר שושן ברוש-ויץ. הרשומה תיכלל בספר על חיי בסין "למה האדום עז כל כך?" [בהכנה].

    1. אפשר לראות את העבודה ב- https://www.youtube.com/watch?v=G7ROoLpkZOg

    2. http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/241/541.html

    3. רז, יעקב. טוקיו הלוך חזור. תל-אביב: מודן, 2000, עמ' 26-25.

    4. ראו דיווח על התערוכה בפוסט "רק זאת העיר: שנגחאי – חלק ב, http://cafe.mouse.co.il/post/3148238/

    5. מוזיאון פרטי בבעלות הבנק הנושא שם זה. התערוכה התקיימה בתאריכים 25.6.15 – 10.10.15.

    6. על מתחם האמנות 798 כתבתי בעבר שני פוסטים: חלק א': http://cafe.mouse.co.il/post/3101953/ וחלק ב': http://cafe.mouse.co.il/post/3102094/

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      יסינראל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין