עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    מתחשבן עם האהבה - שנינו היינו שותפים לא מוצלחים לפנטזיה משומשת

    0 תגובות   יום שלישי, 22/9/15, 23:07
    ''
    התיישבתי לשולחן עם האהבה, לצום משותף, בלי עינויי נפש, כאלה הרי כבר עברתי מספיק בחיי. לקראת יום כיפור, יצאתי למסע נוסטלגי של מחשבות על אהבות קודמות

    אין כל כך הרבה דברים בעולמנו שגרמו לי כל כך הרבה שמחה, ייסורים, התעוררות, כאב, תשוקה, פחד, חרדות, סקרנות, עניין. הסיעו אותי קילומטרים, הזיזו אותי ארצות וערים, הורידו אותי שאולה ונתנו לי לגעת בכוכבים. נתנו לזה שם, בקיצור - אהבה.

     

    התיישבתי לשולחן עם האהבה, לצום משותף, בלי עינויי נפש, כאלה כבר עברתי מספיק, מספיק בשביל להמיר את דתי מכל דת לכל דת ובחזרה. בשורות הבאות אנסה לתאר במילים איך הבנתי מה זאת אהבה. היום אני מסתכל מרחוק ומחייך, חיוך אמיתי מעומק הלב, אני לומד לקבל את הטמבל ההוא, שלא הבין כלום בכלום, עכשיו לפחות אני מבין לחלוטין את העובדה שלא אוכל להבין הרבה דברים בחיים.

     

    הראשונה הוצמדה אלי בכוח לא פיזי, יותר דומה לכוח האינרציה. שאלו אותי "היא חברה שלך?" ועניתי כן. גם אם היו שואלים "אתה אוהב אותה?" סביר שהייתי עונה משהו, ולא משנה אם כן או לא, זה היה בלי באמת להבין. בתמונה הישנה אני נראה מבסוט. אני מניח שבגיל שמונה אהבה זה אומר להיות מבסוט.

     

    השנייה הוצמדה לי בגלל עקרון העדר. רציתי גם "כזה". מה שכן, גיליתי פתאום שמסיבות לא ידועות בכל פעם שאני רואה אותה אני מרגיש מוזר. התביישתי, תחושה די מציפה, בסוף התגברתי על הבושה, או שאולי היה זה סתם פחד, היא אמרה כן וכלום לא קרה. אני משער שבגיל 12 (של פעם) אהבה זה אומר שכלום לא קורה.

     

    אחריה באה הבלתי מושגת, הרבה לילות של גשם ישבנו סביב תנור חשמלי ודיברנו על מה שיכול להיות, על מה שעוד יקרה, היום אני מבין שטרום אהבת הנעורים מגיעה הבלתי מושגת. אני מכיר באופן אישי הרבה שנשארו שם, כל כך קרובים לבלתי אפשרי.

     

    אחר כך היא הלכה ולקחה איתה את החלום

     

    האהבה הראשונה היתה מקרית, עיוורת ומרגשת במיוחד. בסך הכל הכנתי שיעורי בית לתיכון ומצאתי את עצמי מתרוצץ בפרדסים על עצים לחפש כנימות ומוצא התרגשות גדולה. כל הגילויים, כל הקושי, כל התקוה, השמחה וההתרגשות כולם מתערבבים לך לתוך ההווייה בוחשים לך בדימוי שלך, בקיום שלך, בשאלות הכי בסיסיות בהתפתחות באותו גיל, ההתבגרות קוראים לזה. אני מניח שאהבה בגיל ההתבגרות היא "גדילה עם כאבים".

     

    אחר כך היא הלכה ולקחה איתה את החלום, השאירה רק את הבלתי אפשרי לשנים רבות, שנים של נסיונות שונים לחפש את התום שאבד, לאתר את הבתולים שהשארתי כל כך הרבה פעמים, במין תחושה כזאת שעם כל אחת אני מאבד את בתוליי בנושא אחר. המכנה המשותף של כולן היה חוסר האונים מול התשוקה הבלתי נגמרת שלי לא לגדול.

     

    פשוט היינו אבודים, מחובקים חזק ללא יכולת לזוז

    ואז ההיא באה, קצת לפני שנהיה ממש מאוחר, היא לימדה אותי לאהוב, לתת, לקבל, לחבק ולהתמסר, ממש שיעור מלא עם הסברים וניסויים, לא מעט כאב ודמעות. לצערי, עם כל האהבה הגדולה שהיתה שם פשוט היינו אבודים, מחובקים חזק ללא יכולת לזוז. אני מניח שהשיעור הזה נקרא "הארץ המובטחת". אתה עומד מולה, הכל פרוש לפניך, ואתה פשוט באמת לא מסוגל לזוז, מה שגורם לכאב להיות בלתי נסבל. היא הלכה בשקט והשאירה אחריה עצב לתקופה ארוכה, אֶבֶל על משהו שכמעט קרה.

     

    אחר כך באה תקופת התבונה. חיפשתי אותן בדיוק איפה שהן לא נמצאו, ואם במקרה הן היו שם, אני לא הייתי בסביבה. אהבה במסלולים מקבילים, כאלו שברור שלעולם לא יפגשו, לא משנה כמה רחוק תלך איתם.

     

    התחתנתי בשלב התבונה, פעלתי מהחלק המנטלי שלי, הקשבתי לסביבה, האמנתי למה שסיפרו לי לדבר הנהדר שקורה אחרי החתונה, לשאריות המושג 'שידוך' שעליו גדלו הוריי. לא עזר לי כל מה שלמדתי לפני כן, כל מה שחוויתי ולא הפנמתי.

     

    לקח לי הרבה מדי שנים להודות שפישלתי

    בחיי שניסינו, בכל כוחנו, עשינו הכל כדי שזה לא יעבוד, בכלל לא במודע, סתם בטיפשות. לרגעים באמת האמנו שתכף זה יקרה, שנוכל לעבור במסלול הבלתי אפשרי שטמנו לנו, לעבור אותו ישירות לתוך הגשמת החלומות. הסתבר לנו בדרך הקשה שטעינו, שבחרנו להיות שותפים לא מוצלחים לפנטזיה משומשת.

     

    לקח לי הרבה מדי שנים להודות שפישלתי (מאותו רגע חזרה שפת היחיד, "פישלתי" ולא "פישלנו"). בדרך עשיתי נסיונות אמיתיים לחוות אותה, להגיע אליה דרך ההתאהבות, זאת שהתמכרתי לה נואשות, ממש כמו סם הייתי חי בין קריז לקריז, מחפש את הפתרון נואשות בה, באשר היא. החיפוש היה מתיש, פגשתי מקסימות מכל הסוגים בכל המקומות האפשריים. לאף אחת לא הייתי אפשרי באמת, חלק לא היו אפשריות מעצמן, ניסינו באמת ובכנות, כמיטב יכולתנו, הסתבר שזה לא מספיק.  

     

    פתאום עלה החשש שזה באמת עניין של גורל. לא סתם משהו שכתוב באיזשהו מקום, זה רשום רק בלב, זה קורה שאתה מוכן ומזומן פתוח ומסתכל, תוכל לראות "אותה", זאת שתקדם אותך אל האושר שלך, רק אם היא עוברת במקרה על הדרך. הדרך שלך.

     

    ואז נתקלתי בעיניים שלה. במשך תקופה ארוכה פשוט הייתי עובר בכרטיס שלה באתר ברשת ומסתכל שוב, לוודא את המבט, את הירוק הזה שבעיניים, מברר שוב ושוב, עם עצמי, בשתיקה מלאה.

     

    מהרגע שנפגשנו פשוט לא נפרדנו, נדמה לי שככה צריך. זה היה חדש בפשטות שלו, נעים בשפייות שלו, ממכר בשקט המרגש שלו, בצחוקים הקטנים לפני השינה, אני מוצא את עצמי צוחק יותר מאי פעם.

     

    אולי מסתבר שאהבה זה בכלל סתם דבר מצחיק ביסודו, אבל רק שאתה מוצא אותה. לא רגע אחד לפני.

     

    זה מכאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3954915,00.html

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה