עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    הגיהנום ושיקוי האלים - על שברון לב ורוממות

    3 תגובות   יום שבת, 12/9/15, 09:42

     

    יכול להיות שפתאום נהיה טוב? 
     
    לא בדיוק. לא פתאום. שנה שלימה עבדתי בַּגיהנום שלי. עבדתי קשה. אמרתי דברים שלא ייאמרו, והלכתי עד הקצה כדי לא להשאיר חלקה אחת של סבל שלא רוססה במלח גס. בכל מקום שמצאתי פצע פעור בלב, זריתי בוכטה מלח, ולחצתי בכוח, שהכאב לא יחמוק. עשיתי למוח שלי אינטרבנשן ראש-בראש, לא ויתרתי, רציתי לראות את הכאב-לב הזה מקרוב, רציתי לבעור מזעם עם הדם בעיניים, כי איכשהו, איכשהו הרגשתי שבקצה הכי מפחיד של הגיהנום, במקום הזה שכולם כ"כ מזהירים מפניו, ונזהרים מלהתקרב אליו, ממש בסוף העולם - משהו מזדכך ומזדהר אל גדולתו.

    ואני, פניי היו כל הזמן אל הגדוּלה הניטשיאנית הזאת, מעבר להרי החושך, אל רגע הזיהוי, רגע המיצוי, אל הרגע שבו נצרבים בהכרה החיים במלואם. במלוא אונם. במלוא אומנותם. ולא ברחתי מהגיהנום, לא זייפתי בקצוות, לא המצאתי לי מקלטים ושגיונות. הלכתי נגד הרוח שיצאה מהאש, הישר לכיוון האש. זה היה נראה פסיכי לכל מי שעבר בדרכי, או שם לב. היו שהזהירו, שאם אני באמת רוצה לצאת מזה, כדאי לי לברוח. להתנתק. להעמיד פנים. לחסום. לצאת אל הבריות. לעשות יוגה. זה יעבור. וגם יש עוד הרבה דגים בים.
     
    דגים? ברצינות? מעולם לא חיפשתי דגים בים. זוגיות מעולם לא היתה מטרה בפני עצמה, ולא חיפשתי מישהו להזדווג אליו (אולי חיפשתי מישהו שיפיק לי את השיר הבא). וכך המשכתי ראש בראש אל תוך הגיהנום. עמוק עמוק פנימה, בתקווה להגיע לקצה הקשה של מיטיבי הלכת. מי שהגיע, לא חזר משם, הזהירו אותי. והיו רגעים שהאמנתי לזה, כשהיה נדמה לי שדעתי נטרפת, ושזו כנראה ההתחלה של הסוף, ושעוד רגע לא אכיר עצמי, ועוד רגע יצביעו עליי ברחוב ויאמרו, הנה זאת שהאהבה כילתה את דעתה.

    כולם דיברו על אהבה, ואילו אני בכלל לא אהבתי. כלומר, לא במובן הזוגי העתיק, המסורתי הזה. אני כאן לא בשביל האהבה, ולא בגלל שברונה. בתוך כל זוגיות, הקפדתי בכל מאודי לשמור על שלושה דברים מפני הגיהנום שבזולת, ואלו הם: החיים שלי, המוח שלי והרצון שלי (כי על שלושה דברים וגו'). אז מה פתאום אהבה עכשיו? אני מעולם לא הבנתי את הדייסה הזאת שנקראת אהבה. מוסיקה זו לא אהבה. יצירה זו לא אהבה. ספרים זו לא אהבה. זוגיות זו לא אהבה. חברות זו לא אהבה. אבל האנושות מאוד אוהבת לאכול את הדייסה הזאת, ואפשר למצוא עליה טורים פופולאריים למכביר. איך לאהוב, ואיך לעורר את האהבה, בין אם תחפוץ או לא, ואיך לשמור על הזוגיות, בין אם בריאה או לא, ואיך לאהוב את עצמך (מה זו האידיוטיות הזאת?), כי היופי, כמו השלום, מתחיל מבפנים, וכל הבולשיט הזה שמגלגל תעשיה של מיליונים על גבי הנשמות האבודות של כאבי הלב של החיים.

    הגיהנום נחת עלי בבום. אחרי הבום התחלתי לחשב את הסוף לאחור. לא את סוף הגיהנום, אלא את ראשיתו דווקא חיפשתי. הלכתי אחורה לעוביו של הגיהנום, כדי לזהות איפה זייפתי, איפה פישלתי, איפה איפשרתי לגיהנום להתנפץ לי בפרצוף. העלבון היה גדול. לא רק מפני שזה לא נעים כשגיהנום נופל עליך פתאום באמצע החיים, ומפיל אותך מאיזו פלטפורמה נוחה יחסית של שיגרה אפרפרה (עם דד-אנד משתק) לאיזו תהום ללא תחתית, אלא גם מפני שבניגוד לבעלת הרצון-והרציונל הצלולים שחשבתי שאני, גיליתי ששיחקתי קשָה-להשגה עם הרצון שלי, שניהלתי עם עצמי משא ומתן מתוחכם על בחירותַי ועל אומללותִי, מין מקח וממכר, שלום (יותר נכון הפסקת אש מתוחה) תמורת שטחים נרחבים מהלב, מציפור הנפש, משמחת החיים, וגם תירצתי לעצמי תירוצים משוכללים מאוד שיצדיקו את החסכים שהלכו ונפערו בחיי. אמרתי לעצמי, נכון שאין דיבור, אבל יש חירות, נכון שאין שמחה, אבל יש ביטחון, נכון שאין השראה, אבל יש בית, מקום להניח את הראש. סקס טוב. אמון. משפחה חדשה. הפכתי לחתיכת נקבה מובסת, שהפער בין הרצון שלה לבין המציאות שלה הלך והחריף, ואני נעלמתי איפשהו באמצע. נאחזת באוויר. המשכתי אמנם לנאום על זכויות אדם, וזכויות נשים וחופש הבחירה, אבל בלי שטחים אין מדינה, והשטחים התחילו להיפרם תחת רגליי.

    ובבוא הגיהנום על כנפי העלבון, נאלצתי גם להודות שאיזה היבריס נוראי של בנאדם-שהיה-לו-טוב-באפן-סביר, התקרב לשמש קצת יותר מדיי, והכנפיים שלו (כלומר שלי), שכה אהבתי להתפאר בהן, התחילו להימס. או במילים מפורשות, חשבתי שאני מבינה דבר או שניים על עצמאות בתוך זוגיות, חשבתי שהבאתי את הבשורה בגופי, שהעזתי בעצמי אל חזית הקידמה, אל האוונדגארד של מלחמת המינים, ושאני מוליכה את המהפכה ומנהלת בהכרה צלולה מאזן כוחות אולטימטיבי במערכת היחסים, שככול מערכת יחסים, היא מערכת מורכבת של מאזן אימה נפיץ מאד. ובאותה כהות חושים גם האמנתי שכשהסוף יבוא, אדע כבר להתמודד איתו באותה יעילות (יותר נכון, יהירות) שבה התמודדתי במערכת היחסים.

    ואכן בא הבום. צפוי ולא צפוי. איך אני אסביר? ידעתי שזה יגיע מתישהו, מאיפשהו. ידעתי שלא נוכל להמשיך ככה לעד. זה היה כמו הסכסוך בין ישראל לפלסטינאים. כמו הסטטוס קוואו בין הדת למדינה. מתח נפיץ, מתוחזק בהרגל, עם אינטיפאדות ספורדיות (שיש להן מחיר, מקומי ומצטבר, אך הן משמשות גם כאתנחתא משחררת לרתיחה התת-קרקעית המתמדת), וכל ניסיון לפתור את המתח בצעד משמעותי גדול, עלול לזעזע את הסיפים ולהסתיים בארמגדון, כך שהכול מעדיפים את הסטטוס קוואו הנפיץ והמתיש, אך היציב והנסבל והמוכר הזה, על פני הגוג-ומגוג האלטרנטיבי, שאיש אינו יודע בדיוק מהו, אבל הוא מאיים כמו סוף העולם, ולאף אחד אין אומץ לשאת את המחיר הנורא של סוף העולם הזה כפי שהכרנו אותו עד עכשיו. גם לי לא היה (וגם אין לי פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני).

    אז גם אני התמהמהתי. כמו כולם. תחזקתי את המתח. החלטתי לא להחליט. וזה עוד עניין מחפיר בסיפור, האינרציה המחושבת והפחדנית של ההתמהמהות והתיחזוק ודחיית הקץ. גררתי את היחסים זמן רב, כי פחדתי לזוז, כי ידעתי שהגיהנום מחכה מעבר לפינה. וצדקתי. הוא אכן ארב מעבר לפינה. ואף על פי כן, הופתעתי כשקפץ עליי.

    עכשיו, למען הסר ספק: זה לא שלולא פחדתי לזוז ולעשות מעשה, הדברים היו נראים אחרת. כי בעצם, מה יכולתי לעשות? להקדים את בואו של הגיהנום? לעשות אינטיפאדה שלישית לזוגיות? להיות זאת שזורקת ראשונה את האבן? יכול להיות שהגיהנום היה נראה קצת אחרת, אם הייתי זורקת ראשונה את האבן. אבל הוא גם היה מלא יסורי מצפון ומשפטים בינלאומיים. אני יודעת שיש טקטיקה רווחת כזאת, של אנשים שזורקים ראשונים, כדי שלא יזרקו אותם. אבל אני שייכת לאלה שלא יודעים לגמור ולא יודעים לזרוק. (אם זה היה תלוי בי, הייתי גוררת את מאזן האימה לעד). לכן, אני לא באמת חושבת שיכולתי לעשות משהו יעיל למען עצמי, בנסיבות הנתונות. וייתכן מאוד שההתמהמהות הפחדנית והמחושבת שלי היתה אכן תפורה למידותיי ולאישיותי. בכלל, מבחינות מסוימות, עדיף שמישהו אחר יזרוק את האבן ראשון. הגיהנום הוא אותו גיהנום. אבל מאחר שלא נטשתי, אלא נינטשתי, עכשיו גם יש לי פריבלגיות. כי הוא התחיל. לא אני. אז שהוא ישלם על הנזק.

    וכך הפכתי מאישה חופשיה, עצמאית ומשוחררת, לאחת הערבות הבוכיות, ונפלתי לים של דמעות, וכל השבאנג. לילות בלי שינה, רפקלס היצמדות (שבו הנטוש נאחז עד מאוד בנוטשו, באופן לא רצוני, ואף בניגוד לרצונו שלו), סרטים טורדניים במוח שמשדרים בלופ רגעים מהחיים הקודמים ומהסיוט המפואר הזה. והכול קרה מעצמו, בחוסר שליטה טוטאלית. הגוף ברח מכלובו השפוי, והשתולל חופשי ומטורלל. הטרוף חגג. התחלתי קצת ליהנות מזה אפילו. מהסבל הבנלי הזה שכנראה כל בנאדם עובר בחיים שלו: שברון לב מלווה בעלבון ממכר. כן, יש משהו ממכר בחוויית העלבון הזו. נשברו כל הכלים ונפרץ הסכר הגדול. אז אם כבר רע, שיהיה לתפארת.

    עם החרפה מגיעות כאמור הפריבילגיות לאדם הנטוש. הטבות לצד המוחלש. העדפה מתקנת. יש תשואה לסבל ולדיכוי. אתה מוזמן לקחת פסק זמן מהחיים, מהאחריות, מהציפיות, מהתפקוד, מהיעילות, מהמירוץ, מהתבונה, מהדבר הנכון. מותר להתפלש בבוץ, מותר להבריז מהחיים התקינים. מותר לשנוא ומותר לקלל. על פי מחקרים, אפילו כדאי לעשות זאת. מותר להתנהג לא יפה. אם אתה סובל, מגיעים לך זכויות סעד בסיסיות. ואתה באמת סובל. סובל מאוד. המוח נתון תחת התקפת פתע, נורות מצוקה משבשות את מערכת החיווטים במוח הנמצא בסערת איזונים חדשה של המוליכים העצביים שלו, במינונים משתנים ומשתוללים של כימיקלים, והבלגן חוגג. המסרים בין תאי העצב משתבשים. מחקרים מדעיים מצאו קשר ישיר בין חויית הנטישה מבנזוג, לפעילות יתר במוח בשני מרכזים עקריים, זה האחראי לסיפוק ומוטיבציה (וגם להתאהבות אובססיסית), וזה האחראי להתמכרויות (וגם לכאב ומצוקה). באמת, מסיבה. רייב של תחושות, הרים ותחתיות. המוח מחושמל מתנועת הכימיקלים, והבנאדם שבור-הלב (שזה אני) חי תחת השפעה של נוירו-טרנסמיטורים בטראנס. הייתי אבודה בתרגום, בארץ חדשה, בלי שם ובלי בית ובלי שפה.

    אבל לגיהנום הזה היה טעם של חופשה בגלקסיה אחרת. ועל חופשה כזאת קשה לוותר בקלות. שברון לב זה סמים כבדים וממכרים מאוד!

    ותחת השפעת הנוירו-טרנסמיטורים הרוחשים האלה, ההיבריס מוצא דרכים לתפוס את מקומו מחדש. הפכתי את עצמי לסובלת הכי מוכשרת בגיהנום. אמרתי לעצמי, את תמציאי את הסבל מחדש, סבל שלא היה עוד כמותו בכל העולם כולו, סבל יפה כזה, פוסט-היפסטרי, ואת תמצאי דרכים מתוחכמות לשרוד את זה. תכתבי ספר. תעשי עליו מיליונים. תכתבי שירים. תכי גלים. את לא סתם תסבלי כאחת האדם. את תעשי מהסבל הזה להיט. רב מכר. תהפכי את הסבל למדע. תכתבי טור דעות בהארץ (על דת ומדינה). תתרגמי את הרגעים לגרף חשמלי (ואת הספר שלך לאנגלית כבר). ההיבריס אינו נח לרגע, ואינו נותן מנוח.

    ואז בא קפקא, והזכיר לי שאני בסך הכול ג'וק, ושהשַעַר אל הגאולה נפתח במיוחד בשבילי, אבל לא אעבור בו לעולם. אחח...קפקא. איפה היית בזמן שדמיינתי שהמצאתי את הגלגל, ושאני הראשונה ששברו לה את הלב בכל הגלקסיה? איפה היית כשהמגלומניה של הגיהנום השתלטה לי על מרכז ההתמכרויות והמוטיבציה במוח? בניגוד לעצות הטראש למחשבה חיובית, כשקפקא נכנס לתמונה נעשיתי דווקא שמחה מהאיזון החוזר. שמחה להיות ג'וק מובחר כזה. בלעתי את המשפט, ואת יעקב שבתאי, ואת כריסטופר היצ'נס, וניטשה, וניסים אלוני, וקורט וונגוט ועוזי וייל, ואת מדענית המוח הפרטית שלי (ממש כמעט חיסלתי אותה מרוב בליעה), ואת היוטיובים של ג'אסטיס עם מייקל סאנדל, ואת לואי סי.קי., ואת "איי מיס יו נאו" של הסטיראופוניקס.

    ונזכרתי מה זה גדוּלה. גדוּלה זה לא אושר. זה לא אהבה. זה לא יופי. זה לא מוסיקה. זה לא שמחה. זה לא אג'נדה. זה לא מסר. זה לא מוסר. זה איזשהו תרכיז שלם ומדויק של הדבר. כל דבר. כל דבר מן העולם הזה, במציאות או בדמיון. זו דעת. זה פרי עץ הדעת.

    יכול להיות שזה שוב ההיבריס שחייב לתפוס קצת שמש במעופו. יכול להיות שזו האופוריה שאחרי הגיהנום. כאמור, אנדרופין שוטה בים של דמעות. אבל אני חושדת שלזה התכוון ניטשה במושג "הרצון לעוצמה". ועכשיו הבנתי אותו מחדש, ולרגע קטן הייתי כמו חדשה. ואני רוצה עוד משיקוי האלים הנהדר הזה (דיוניסוס מהול באפולו) כי אני אומרת לכם, שבורי לב באשר הנכם, הגיהנום היה נפלא!

    ***

    תוספת מאוחרת: תראו כמה טוב קרה מאז. על הגהנום הזה כתבתי ספר שירה "עד התוהו הבא - סטנדאפ על פי תהום", שמתאר ב 69 שירים וחמישה שערים, את הכרונולגיה של המערכה הזאת, מתקופת ההיבריס וההתכנסות (שבה בעיקר התעסקתי במחאה-נגד-המחאה, ועל חתיכות צדק), דרך התרסקות מערכת היחסים האישית שלי, ואז דרך מחשבות ערומות ומתאגרפות על מלחמת העולמות בין המינים בכלל, בלי שטיקים ובלי יומרות רוחניות, אלא עם כל המיץ של האיכס בפרצוף של החיים, ועד המדע העליז, שדרכו אני חוזרת לעצמי ולתפיסת עולמי המשודרגת והמשוחררת והקוהלתית, עם כל הכאב הקיומי והאכזרי שבה, שדווקא איכשהו עושה לי נעים בלב, כי אני מעדיפה את החיים ערומים במידה ואמנותיים במידה, כי הבל הבלים הכול, במובן המדעי הזה, ועל כן אכול ושתה, עד התוהו הבא. אז בקיצור, יצא ספר, שזוכה לתהודות טובות, ואפשר לרכוש אותו ישירות ממני, ולהזמין גם מפגשי אמן בנושא בסלון ביתכם או בבר השכונתי. אז קנו אותי. 
    ***
    עכשיו כמה גילויים נאותים (סתם צרוף מילים שאני אוהבת להגיד), שזה בעצם לינקים לעניינים אישיים, מחקרים מדעיים עליזים, שירים יפים עד מרוממים, וראיות מהרשת:
    וזה השיר עצמו, J-Town Girl
    _
    וזה האלבום השלם,  RAGE AGAINST THE ECLIPSE שמתוכו נבחר השיר, להורדה בזול ממש.
     _
    להלן כמה מקורות נחמדים לתיאוריות המפוקפקות שלי על שברון לב:
     _
    חוכמת המשורר, אדם ג'יימס לוין ארדי (הראשון לניו יורק), בשירו "מישהו לשנוא":
    I hear so much is going on, they still insist and play her song
    Your heart and your voice out of tune
    I hope to see you soon

    Nothing left unsaid, those crowds will think us mad
    We go and grow bored every time
    Meaning's so hard to find

    I've seen your faults giving signs, all your soldiers broke the line
    Your land and voice in disuse, while others get the spoils you cough an excuse

    So I built many temples and brought them all down
    Promised the world and turned it around
    I've trembled in love and shuddered in fear
    The streets gotten darker but the way became clear
    Call it religion or leftover fate
    But all I need is someone to hate

    Will you let me down?
    השיר "מעולם לא אהבתי" בעברית.
     _
    וגירסתו היותר משוכללת של השיר, באנגלית LOSING YOUR WAR
    _
    I MISS YOU NOW - פשוט שיר שובר לב ומרומם של הסטיראופוניקס.

     _
    ''
     

    *** 

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/9/15 08:18:
      כתבת יפה עמוק וכנה כך נראה, מצדיק כוכב מצדיק שנה טובה. צדק צדק תרדוף.
        12/9/15 18:17:

      צטט: rosanak 2015-09-12 15:18:30

      תדעי לך, שהגהנום שלך מפתה :) נהנתי מתוך הזדהות גמורה! לגמתי את כולו! (וגם הגופן אחלה ;-))

       

      שמחה שכך. ותודה על הארתך את עיניי בעניין הפונט.
      והגיהנום, מפתה ככול שיהיה, לא הייתי נכנסת אליו ביוזמתי. אבל משנכנסתי, הלכתי על זה בגדול ובעונג.

        12/9/15 15:18:
      תדעי לך, שהגהנום שלך מפתה :) נהנתי מתוך הזדהות גמורה! לגמתי את כולו! (וגם הגופן אחלה ;-))

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין