עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    יצחק "זבל"

    6 תגובות   יום שבת, 22/8/15, 11:44

    יצחק "זבל"

     

     

    חזיתי בסוף השבוע בערוץ הספורט, במשחק הכדורגל בין קבוצת "פריס סאן ז'רמן" לקבצת הכדורגל של העיר מונפליה. התברר שהבעלים של קבוצת מונפליה עשה את הונו מאשפה, מזבל. זה הזכיר לי את מקרהו של יצחק "זבל", שנתן את השראתו לסיפור שפרסמתי ב"קפה" בדצמבר 2012. אני שמח להביאו כאן בשנית.

     

    השמועה על נישואי הבן של יצחק "זבל" עם הבת של שלמה בן שמואל עשתה לה כנפיים במושבה. בצרכניה ובבנק, בקופת חולים ואצל הקצב, אנשים לא חדלו מלדון בסנסציה.

     

    כשקיבל יצחק גליק את ההזמנה לבוא לפגישה, התרגש מאד. שלמה בן שמואל, אחד האיכרים הוותיקים במושבה, מסכים ומבקש לדון ב"תנאים" לנישואי בתו עם בנו - בכורו של סוחר הזבל!

    "אני נראה בסדר?" שאל יצחק את רעייתו נחמה, כשהתכונן לפגישה ולבש את בגדי השבת שלו.

    "בסדר גמור", ענתה. "אמנם 'הבגדים עושים את האדם', אך לא במקרה שלך. אתה תישאר 'יצחק זבל' בעיני בן שמואל, גם אם תלבש בגדי מלכות. אבל, לא אתה הוא הנושא. אריה רוצה להתחתן עם רחל, ובן שמואל הוא האבא שלה. אין לך ברירה אלא ללכת ולדבר אתו. רק אל תיתן לו לרושש אותנו, אנחנו צריכים לדאוג גם למינה'לה בבוא יומה".

    "אל תדאגי, נחמה, עסקים אני יודע לעשות".

     

    יצחק גליק הגיע ארצה כנער, מיד אחרי מלחמת העצמאות. כל משפחתו נספתה בשואה, והוא נותר יחידי בעולם, ללא קרוב או מודע. עם עשרות בני נוער נוספים, הוא שוכן במעברה על מורדות הכרמל בפאתי המושבה, ששימשה קודם לכן כמחנה צבאי בריטי. ניסיונו בהישרדות בזמן המלחמה, ואחריה, עמד לו גם במאבקי ההישרדות במעברה.

    ככל ילדי המעברה, השתלב יצחק בבית הספר של המושבה. הוא שובץ בכיתה ח', למרות שכבר מלאו לו חמש עשרה. כשם שהסתגל "שם", הוא הסתגל במהרה גם לדרישות החדשות בבית הספר כאן. הוא היה בעל קליטה מהירה, ותוך זמן קצר דיבר עברית רהוטה, אך נותר לו שמץ של מבטא פולני. הוא תוייג כ"עולה חדש" על ידי בני כיתתו, ונחשב פחות ערך לעומת הצברים.

    "מצא מין את מינו" אומר הפתגם, ויצחק מצא נחמה אצל נחמה - עולה חדשה מרומניה שהתגוררה גם היא עם משפחתה במעברה, ולמדה כיתה מתחתיו בבית הספר. הם נעשו חברים, ובילו יחד את כל זמנם הפנוי.

    למרות שהיה מוכשר, יצחק לא המשיך ללמוד. אחרי סיום כיתה ח', הוא הועסק בכל מיני עבודות מזדמנות בחצרות האיכרים במושבה, ובגיל שבע עשרה וחצי התגייס לצבא. את שירותו עשה כנהג משאית תובלה, ובחופשותיו מהצבא המשיך לעבוד אצל האיכרים וחסך כסף. כשהשתחרר מן הצבא, רכש משאית פורד קטנה וישנה, מעודפי הצבא הבריטי, שיפץ אותה, והכשיר אותה להובלת משאות. תוך זמן קצר הבין שזבל עופות יכול להיות פרנסה טובה. לשלשת העופות, שהצטברה במשקי העזר במושבה ובמושבות הסמוכות, ונחשבה בעיני בעלי הלולים למטרד, יכלה לשמש לדישון של הכרמים והפרדסים של האיכרים. הוא סיכם עם האיכרים שיביא להם דשן אורגני, ולבעלי הלולים אמר שתמורת תשלום פעוט, הוא מוכן לפנות את זבל העופות מן הלולים שלהם. הוא היה חולף ברחובות המושבה עם משאיתו, שהייתה מדיפה ניחוחות עזים של זבל, והתושבים היו אומרים – "שוב עובר פה יצחק עם הזבל". עד מהרה נשמט ה"עם", והוא נודע במושבה כ"יצחק זבל".

     

    חברותם של יצחק ונחמה נמשכה במשך מספר שנים. הם היו מטיילים יחד על הר הכרמל, נוסעים יחד בקיץ לים בטנטורה, והיו מחזיקים ידיים כשצפו בסרטים בבית הקולנוע היחיד במושבה. שנה לאחר סיום שירותו הצבאי, נשא יצחק את נחמה לאישה, ונולדו להם שני ילדים - אריה הבכור והבת מינה.

    "תגיד, איצ'ה", היתה נחמה שואלת אותו מדי פעם, "לא אכפת לך שקוראים לך 'יצחק זבל'?"

    "למה שיהיה אכפת לי?" היה עונה. "אני הופך את הזבל לזהב!"

    אולי הוא לא הפך את הזבל לזהב, אך כסף הוא עשה ממנו, והרבה. גם כשהבינו בעלי המשקים שהזבל הוא מוצר עובר לסוחר, ודרשו שישלם תמורתו, עדיין היתה הפרנסה מצויה בשפע ליצחק. את המשאית הישנה החליף בשתי משאיות גדולות וחדשות יותר, והעסיק עוד נהג ושני פועלים. רווחיו אפשרו לו גם לקנות בית באחד הרחובות הנחשבים במושבה, והוא הפך לשכנו של אחד מבני האיכרים הוותיקים. אולם, ביתו הנאה ומצבו הכלכלי המשופר, לא הצליחו למחוק מתדמיתו את ניחוח הזבל, ואת הכינוי שדבק בו.

     

    כשהזמין שלמה בן שמואל את "יצחק זבל" לביתו לדון ב"תנאים", הוא עשה זאת בלב כבד, אך לא הייתה לו ברירה. הוא לא היה יכול לעמוד בפני רחל, בתו היחידה והאהובה.

     

    שלמה היה בנו של אברהם, "בן שמואל הזקן", שהגיע למושבה ממצרים, בראשית שנות העשרים, לאחר שהוגלה מן הארץ על ידי העות'מאנים, במלחמת העולם הראשונה. הוא, בן עזרא וזיתוני היו ה"ספרדים" היחידים בין כל הליבוביצ'ים והכהנוביצ'ים – העולים מרומניה ומרוסיה – שגייס הברון רוטשילד, והיו הגרעין הראשון של מייסדי המושבה. בשנים הראשונות הרגיש היטב את היחס המתנשא של האיכרים יוצאי אירופה, אך לאחר שהמושבה גדלה ונוספו לה אוכלוסיות חדשות, ובמיוחד לאחר שהעולים החדשים מן המעברה שוכנו במושבה בשיכונים חדשים שנבנו במיוחד עבורם, בן שמואל וחבריו נחשבו והרגישו כמשפחות שוות ערך של אצולת האיכרים הוותיקה. עתה היה זה שלמה בן שמואל, שהסתכל בהתנשאות על העולים החדשים, והיה קשה לו להסכין עם הרעיון שבתו תינשא לבנו של אחד מהם, ועוד של "יצחק זבל".

     

    רחל הכירה את אריה בבית הספר העממי במושבה. אריה הצטיין בלימודים, כמו גם בשיעורי הספורט. הוא היה ילד גבוה וחסון, ושריריו התפתחו גם כשעזר בעבודת ההעמסה והפריקה של הזבל. את הכינוי "זבל" נשא כחטוטרת על גבו, ונקט בהומור כדי להתגבר על הדחייה החברתית. הוא סיגל לעצמו שנינות לשונית, והיה ממציא סיפורים מצחיקים ומרבה לספר בדיחות. רחל הייתה בת כיתתו ונשבתה בקסמו. בבית הספר התיכון הם הפכו לזוג, וכבר בעת חברותם היו נושא לרכילויות במושבה.

     

    בפגישתם, סיכמו יצחק גליק ושלמה בן שמואל את ה"תנאים", ונקבע תאריך לחתונה. הקרואים שהתכנסו באולם ויצ"ו, ייצגו נאמנה את ההרכב המגוון של תושבי המושבה – ותיקים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, מבוגרים וצעירים. הזוג הצעיר, תמירים ויפים, סבבו בין הקרואים והקדישו מתשומת לבם לכל אחד מהם. האוכל הועמס על השולחנות, והיין זרם כמים. השמחה הרקיעה לשחקים, ולרגע נעלמו הרכילויות והמתחים. הריקודים נמשכו עד אחרי חצות, ושמחת הכלולות נחרתה בלבבות.

     

    גם כיום, כעבור עשרות שנים, עדיין מזכירים לפעמים במושבה את חתונת הבן של "יצחק זבל" עם בתו של שלמה בן שמואל, כפריצת הדרך החברתית במושבה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/12/18 18:16:

      צטט: א ח א ב 2018-12-17 15:48:29

      מעניין כמה דורות יחלפו כדי שסיפורים כאלו יהיו ה"יוצא דופן". מסתבר שכמו הפריאיירים שמתחלפים ולא מתים, גם הגזענים.

      תודה רבה, אחאב.

      לפני שנים רבות שמענו הרצאה על "נישואי תערובת" בין אשכנזים למזרחיים בישראל, שמסקנתה הייתה שתוך שניים-שלושה דורות הפער החברתי-תודעתי ייעלם. 

      דור אחד, לפחות, כבר עבר....

      כל טוב, עמוס.

        17/12/18 15:48:
      מעניין כמה דורות יחלפו כדי שסיפורים כאלו יהיו ה"יוצא דופן". מסתבר שכמו הפריאיירים שמתחלפים ולא מתים, גם הגזענים.
        23/8/15 16:46:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-08-23 14:38:20

      בכל מקרה, אני מקווה, לפחות, שהסיפא הינו אמת ושהשמחה חגגה בלבבות כולם כאחד על האיחוד בין מערב ומזרח. הלוואי שגם אנו ניקח מהם דוגמא לאחדות כאן, היום במדינה.

      תודה, רחלי, זהו המסר שבסיפור.

        23/8/15 14:38:
      בכל מקרה, אני מקווה, לפחות, שהסיפא הינו אמת ושהשמחה חגגה בלבבות כולם כאחד על האיחוד בין מערב ומזרח. הלוואי שגם אנו ניקח מהם דוגמא לאחדות כאן, היום במדינה.
        23/8/15 01:20:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-08-23 00:37:17

      סיפור נפלא. אני מניחה שכל מילה בו אמת. נכון?

      תודה רבה, רחלי.

      יש בסיפור הרבה אמת, אך אם כל מילה בו היתה אמת, זו היתה כתבה עיתונאית.

      שבוע טוב, עמוס.

        23/8/15 00:37:
      סיפור נפלא. אני מניחה שכל מילה בו אמת. נכון?

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין