עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    נטע זר

    על החיים באמסטרדם, על עיתונות, על לימודים בחו\"ל, על תרבות, בניסיון לקרב את העולם שלי לעולם של אחרים ולהפך.

    0

    האם אתם במשבר רבע החיים?

    14 תגובות   יום שישי , 22/2/08, 13:45

    "למה אנחנו כותבים בלוגים?", שואלת את עצמה דילן, הדמות הראשית בסדרת האינטרנט "רבע החיים", "אנחנו כותבים בלוגים כדי להתקיים – משמע, אנחנו אידיוטים".

     

    "רבע החיים" (Quarter-life) היא סדרת דרמה קלילה מבית היוצר המבטיח (והלא תמיד מקיים) של מרשל הרסקוביץ ואד זוויק, שאחראים לדרמות מופלאות כמו "אלו הם חיי" ו"שלושים ומשהו". הסדרה, שעלתה לאחרונה לאתר שנבנה במיוחד לשם שידורה וכולל גם רשת חברתית ובלוגים, מתמקדת בחייה של חבורת בני עשרים ומשהו המשוכנעים שהעבר המפואר כבר מאחוריהם והעתיד לא ברור. במילים אחרות – זוהי סדרה המנסה לתאר את  מה שהאמריקאים אוהבים לכנות "משבר רבע החיים" (Quarter-Life Crisis – QLC). המונח נטבע על ידי אבי וילנר ואלכסנדרה רובינס, סופרות אמריקאיות שפרסמו ב-2001 ספר משפיע שנשא את שם התופעה. כמו הרבה מונחים אופנתיים אחרים, המושג חלחל לתקשורת האמריקאית ולמגזיני אורח חיים, שם הוא קיבל חיים משלו וזכה לפופולאריות רבה.
    אז מהו משבר רבע החיים, ואיך תדעו אם לקיתם בו? קודם כל, קוראים שאינם בין הגילאים 21-29 יכולים להירגע: הם עברו את הגיל המסוכן (או שטרם הגיעו אליו). הסימפטומים האופייניים למשבר הם תחושה שאתם לא מצליחים למצוא עבודה או עיסוק שנותנים ביטוי לכישורים האינטלקטואליים והיצירתיים שלכם; משבר זהות; חוסר ודאות בנוגע לעתיד הקרוב; רגשי נחיתות ותחושה שמה אתם לא עושים – "זה לא מספיק טוב"; שעמום מאינטראקציות חברתיות ו- שימו לב - רצון עז להביא ילדים לעולם. באופן כללי, הסימפטום המרכזי של "משבר רבע החיים" הוא "התחושה שמישהו, איכשהו, יותר מצליח ממך".
    מאחר ובערך 99% מהאנושות יכולים להזדהות עם הסימפטומים שצוינו כאן, וילנר ורובינס מדגישות שהייחודיות של "משבר רבע החיים" נובעת לא מהסימפטומים אלא מהסיבה להם – המפגש הטראומטי עם מה שנקרא "העולם האמיתי", שבו הצעירים נאלצים לצאת מבית ההורים, למצוא עבודה, להגדיר לעצמם יעדים ולהבין מה לעזאזל הם רוצים מהחיים (ומה החיים רוצים מהם).

    אמביציוזיים בני 25? אתם בקבוצת סיכון

    כדי לבחון האם מדובר בתופעה אמיתית החלטתי לערוך "מחקר אמפירי" – מבלי לציין את הקונטקסט ואת שם התופעה, הקראתי את רשימת הסימפטומים ל-14 מתוך 16 שותפיי, כולם נתונים ב"קבוצות סיכון" ללקות במשבר רבע החיים (צעירים אמביציוזיים בתחילת דרכם המקצועית שעזבו את הבית לאחרונה). כולם – אוניל מסין, סורן מדנמרק, ג'ונתן מקנדה, ססיל מצרפת, סאגי'ד מפקיסטן, פרואקה מגרמניה, ויולט מרומניה, ג'ון מניו זילנד, טניה מיוון, ג'סיקה וסקוט מארה"ב, דובי מליטא, צ'צ'ה ממקדוניה ומוניקה מסין – ציינו כי הם מזדהים לחלוטין עם כל הסימפטומים המתוארים. למרות שחלקם מגיעים ממשפחות עשירות שיוכלו לתמוך בהם כל חייהם, הם חרדים שמא לא יצליחו "לממש את הפוטנציאל". הסטודנטים העניים יותר (אוניל מסין וויולט מרומניה, למשל) חששו שהם לא יוכלו להחזיר את ההשקעה האדירה בהם. אחרים ציינו שקשה לשמור על רמה גבוהה של הישגיות והצטיינות לאורך זמן, והם מפחדים מה"נפילה" – וכאן כדאי להזכיר שמדובר בילדים בני 21 ולא במנכ"לים בני 50.

    קללת הגלובליזציה

    במילים אחרות, אם בכלל יש דבר כזה "משבר רבע החיים", הוא לא אופייני רק לאמריקאים אלא לכל צעירי העולם המערבי. התחושה שה"עולם קטן" והגבולות מטושטשים גורמת להם להיאבק על תחושה של ייחודיות והצלחה בעולם שבו הם לא משווים את עצמם – כפי שעשו הוריהם – לבני כיתתם או לבני המחזור שלהם באוניברסיטה, אלא למיליוני צעירים אחרים בעולם כולו. מארק צוקברג כבר עשה מיליונים מ"פייסבוק" עוד בטרם חגג 24 אביבים, ומה אתה כבר הספקת לעשות? ולא, קליפ במצלמה ביתית ועמוד בפליקר זה לא נחשב "הצלחה". התקשורת מלבה וחוגגת את ההישגים של הגאונים הצעירים, כשבמקביל הגיל של הסלבריטאים צונח וגם הגיל של העיתונאים עצמם הולך ויורד, עד ש-30 הופך להיות ה-40 החדש. המסר הוא שהיום לא מספיק להצליח; צריך להצליח מהר. צריך לעשות הכל טוב יותר, מרשים יותר, בהיקף גדול יותר. ומה עם הבשלות וניסיון החיים? הם הפכו לקללות הגדולות ביותר, כפי שיעיד כל עובד בן ארבעים ומעלה שניסה למצוא באחרונה עבודה שתתאים לכישוריו.

    אובססיה משתקת

    שיחות המסדרון עם שותפיי גרמו לי להבין שאני חלק מדור שיש לו ציפיות מטורפות מעצמו ושום דבר כבר לא מספק אותו. האמביציוזיות הפכה לאובססיה, וככזו היא משתקת. ובמקרה הזה צרת רבים היא לא חצי נחמה. מרוב רצון להצליח אנחנו מייצרים עוד ועוד, מקווים שהכמות תפצה על האיכות. עוד פוסט ועוד תסריט למגירה ועוד יצירה שהקדימה את זמנה. ובסוף היום, כש"המוזה" נעלמת ואנחנו עומדים מול "היצירה" רובנו מרגישים ריקנות גמורה. זהו? זה המקסימום שאני יכול/ה להוציא מעצמי? זה מה שישנה את התרבות הישראלית / הדרך שבה חושבים על תרבות / העולם כולו?
    אז מה הפתרון? אלכסנדרה רובינס, שבמידה רבה המציאה את התופעה ואחראית למיתוגה, תשמח לתת לכם פתרונות בבלוג האישי שלה או במדור הייעוץ שנקרא "תשאלו את אלכס". הפתרון שלי: בפעם הבאה שיש לכם רעיון יצירתי או התחלה של סיפור, תשכחו את כל מה שמצפים מכם. תציירו, תחברו שירים, תכתבו ספרים ותצלמו סרטים בגלל חדוות העשייה, ולא כי השעון הביולוגי התחיל לתקתק בגיל 19. ממילא כולנו נפגש בסוף במשבר אמצע החיים.   

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/3/08 09:53:
      ובשלב הבא: משבר שמינית החיים?
        7/3/08 21:26:
      מעולה, נטע... נהניתי לקרוא. לגבי הזברה (ע"ע הפוסט שלי) - אברר אם המשבר הזה רלוונטי גם לגביה, ואחזור עם תשובה.
        4/3/08 15:12:

      אז אם אני בת שלושים ושתיים אני אחרי המשבר?.. לא בטוחה שהוא נגמר כל כך מהר.

      ולא בטוחה בכלל שאפשר לתחום אותו לגילאים מסויימים.

      רואה את זה אצלי, ואצל חברי, גם אלו שכבר מתקרבים אל שנת הארבעים בחייהם, וגם אלו שכבר עברו אותה.

      זה משהו שמלווה אותנו כל החיים, בא והולך.

      פשוט אולי הגיל שזה מתחיל נהייה יותר מוקדם.

      בכל מקרה, מעניין לדעת שאחת מתופעות הלוואי היא רצון בהבאת ילדים. אני יכולה להעיד שזה מאוד נכון... בדיעבד, אחרי שקראתי את הפוסט שלך, הבנתי את זה.. אני כבר בדרך עם מס. 2..

        29/2/08 23:21:

      אני יודע בדיוק על מה את כותבת.

      בגיל 29 הרגשתי ששום דבר לא זז לי בחיים, בעבודה הכל היה בסדר, אבל היה חסר חשיבות. אז בגיל 29 יצאתי לטיול של שנה במזרח ושם חוויתי את החיים.

      חזרתי ארצה, מרגיש יותר בוגר ומתגעגע בטירוף ל"חיי הטיול".

       

      רוב חברי אינם ממצים את כישורים האינטלקטואלים, הם עובדים בעבודות לא לרמתם כי ככה זה היום. כולנו פועלים פחות או יותר. זה בעייתי כי הרוב לעולם יעבוד בעבודה לא לו.

       

      אז זהו,

      שוב פעם, עבודה, דירה וחיים. אבל מישום מה אני מרגיש יותר אופטימי מלפני הטיול גדול.

      יכול להיות שזאת אחת מין התשובות למשבר ?

        23/2/08 15:10:

       

      צטט: arana 2008-02-23 04:23:46

       

       

      אולי שווה לעצור רגע ולבחון את הנחות היסוד שעליו כוווולם מבססים את חייהם,

      מה זאת אומרת להיות מפורסם ומצליח?

      למה כולם בלי יוצא מהכלל בטוחים שזו הדרך היחידה להגשים את עצמם?

       

      מסכימה עם כל מילה.

        23/2/08 15:09:

       

      צטט: lior kodner 2008-02-22 23:17:59

      לא הבנתי בסוף אם את סובלת ממשבר כזה?

       

      בכל מה שקשור אלי, זה בא והולך - לפעמים אני

      מסתכל מסביב ונהיה מתוסכל, ולפעמים פשוט
      לא חושב על זה. כנראה עניין של מצבי רוח
      או משבר מתמשך שאני מנסה להדחיק.

       

      הי ליאור. כמו שכתבת - זה בא והולך. אני בעצמי לא בטוחה אם מדובר בתופעה אמיתית או בניסיון אמריקאי "למתג" תופעה די אנושית. מי מאיתנו לא הרגיש רצון להצליח או חוסר בטחון בנוגע לעתידו? זה לא "משבר", זה החיים....

        23/2/08 04:23:

       

       

      אולי שווה לעצור רגע ולבחון את הנחות היסוד שעליו כוווולם מבססים את חייהם,

      מה זאת אומרת להיות מפורסם ומצליח?

      למה כולם בלי יוצא מהכלל בטוחים שזו הדרך היחידה להגשים את עצמם?

      הם בגלל שהורגלנו לחשוב שכמות=איכות אז אנחנו מחפשים אהבה והכרה ממיליוני אנשים ובדרך רומסים כל סיכוי ומתעלמים מכל רמז שמגיע ממי שנמצא לידינו?

       יצירה ויצירתיות הם לא מטרה בפני עצמה אלא תופעת לוואי של (נסיונות)אהבה לאדם אחר ונראה לי שאת האמת הפשוטה הזו הרבה אנשים נוטים לשכוח ולכן איבדנו את היכולת להבחין בין נרקסיזם ליופי אמיתי.

       

        22/2/08 23:17:

      לא הבנתי בסוף אם את סובלת ממשבר כזה?

       

      בכל מה שקשור אלי, זה בא והולך - לפעמים אני

      מסתכל מסביב ונהיה מתוסכל, ולפעמים פשוט
      לא חושב על זה. כנראה עניין של מצבי רוח
      או משבר מתמשך שאני מנסה להדחיק.

       

        22/2/08 17:49:

       

      צטט: goli75 2008-02-22 14:05:39

      לכאורה אני בשיא חיי, אני עובד בחברה בינלאומית, טס בעולם, משכורת נאה, תנאים מעולים, גר באירופה. וכו'. אך אני חש אומלל ולא מצליח להנות ממה שמתרחש סביבי. בלילות מתקשה להירדם ובימים אני עייף ומוטרד. אין לי כלום בארץ, אבל למרות זאת אני רוצה לעזוב הכל ולחזור. האם זו בדידות או שזה המשבר שמתואר בכתבה? מישהו מכיר איזה פורום יעוץ או משהו כזה?

      קטונתי מלקבוע האם זו בדידות, משבר או סתם דכאון חולף. אני לא מכירה פורום ייעוץ, אבל אולי מישהו אחר בקפה ידע להפנות אותך. בכל מקרה, מאחלת לך רק טוב.

        22/2/08 17:46:

       

      צטט: velvet 2008-02-22 13:54:22

      אני באמת יכולה להרגיע אותך: כמות אין סופית של משברים עוד לפנייך.

      אבל נהניתי לקרוא. לא ידעתי על משבר רבע החיים. מבחינתי כל יומולדת זה אות למשבר חדש :) 

       אז רק משבר אחד מני רבים? תודה. איכשהו זה מנחם... קורץ 

        22/2/08 17:12:

      שיט, הייתי בטוח שזו המצאה שלי..

      פוסט מוצלח. מתברר שמרמור יש בכל השפות.

        22/2/08 14:05:

      לכאורה אני בשיא חיי, אני עובד בחברה בינלאומית, טס בעולם, משכורת נאה, תנאים מעולים, גר באירופה. וכו'. אך אני חש אומלל ולא מצליח להנות ממה שמתרחש סביבי. בלילות מתקשה להירדם ובימים אני עייף ומוטרד. אין לי כלום בארץ, אבל למרות זאת אני רוצה לעזוב הכל ולחזור. האם זו בדידות או שזה המשבר שמתואר בכתבה? מישהו מכיר איזה פורום יעוץ או משהו כזה?

        22/2/08 14:02:

      אוי ואבוי, אני חושב שאני חולה.

      לפחות הסוף אופטימי קצת.

        22/2/08 13:54:

      אני באמת יכולה להרגיע אותך: כמות אין סופית של משברים עוד לפנייך.

      אבל נהניתי לקרוא. לא ידעתי על משבר רבע החיים. מבחינתי כל יומולדת זה אות למשבר חדש :) 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      נטע אלכסנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין