עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    עשר שנים של גלות

    13 תגובות   יום שישי , 19/6/15, 21:33

     

    זהו השבוע שבו אנחנו מציינים את יום הנחיתה שלנו בקנדה, הגענו בדיוק עשרה ימים לפני יום קנדה, בדיוק לפני עשר שנים. ככה חמק לנו עשור מתחת לידיים. כשאני חושב על המילה הזאת, עשור, אני תמיד נזכר בדיסק הזה שאחד מה "אחים" הקיבוצניקים שלי הביא לי לכבוד החתונה, זה היה אי שם בסתיו 95', וזה באמת היה דיסק מצוין, דיסק שסיכם את העשור של 65,-75, במוזיקה הפופולרית, שנים ששינו את ההיסטוריה של התרבות. היו שם שירים של הקינקס, והמאמס והפאפס, היו שם הבירדס, והיארדבירדס, והזומביס. הרבה שירים שכולם מכירים, אני כבר לא זוכר את הכל כי השארתי את הדיסק בבית שעזבתי לפני שלוש וחצי שנים. באירוע המשנה חיים השני שקרה לי בעשור הזה. העשור שלא יחזור. את האירוע השני לא תכננתי ולא הגעתי אליו מוכן בכלל, ממש לא אופיני לי. את ההגירה לכאן תכננתי במשך שנתיים של תחקיר קפדני ובניה של תוכנית פעולה בעלת מטרות ברות השגה. חלק גדול מהמטרות הושגו, חלקן אפילו מעבר למצופה. אבל לאירוע משנה החיים השני שלי לא הייתי מוכן בכלל, הוא הכניס אותי למצב חירום מנטלי שהוביל אותי לצורך לאלתר תוכנית פעולה חלופית שאת חלק ממטרותיה השגתי ואחרי חלק אחר אני עדיין רודף. זהו משחק חדש לגמרי במגרש שאת גבולותיו אני לומד להכיר מדי יום. זהו משחק שהוציא ממני מאמץ והקרבה בלתי נדלים. לפחות אני בכושר גופני מצוין. יותר טוב מזה שהייתי לפני שיצאתי לדרך, אי שם לפני עשר שנים. 

     

    **

    בעשר השנים שלי בווונקובר. הכרתי המון אנשים חדשים נהדרים ונפלאים, צברתי ים של חוויות מכל הגוונים והסוגים. שיתפתי פעולה עם אמנים נהדרים מכל מיני תחומים. כשיצאתי למסע חשבתי שאני יוצא אליו רק בגלל שמקרר שלי בישראל היה ריק, טעיתי. גם בקנדה, עשר שנים אחרי, המקרר שלי עדיין ריק, להיות אמן זה לא פשוט בשום מקום. אבל הנשמה, הנשמה שלי התעשרה כאן עשרות מונים. אנשים יוצאים למסעות הגירה מכל מיני סיבות שונות, מתוך רצונות שונים, מתוך תקוות אחרות. יש כאלה שמוצאים את העיר שלנו משעממת, יש כאלה שטוענים שהיא יקרה מדי, יש כאלה שחושבים שהיא קרה מדי. לא תמיד אפשר למצוא את מה שרוצים או מחפשים. אבל לאמן לא איכפת לרכב על אופניים בגשם, לעבוד בעבודות מזדמנות בעבור חופן דולרים, לקנות נעליים פעם בשנתיים ולאכול מרק מקופסאות שימורים. בכל מסע יש חלקים שאותם אתה לא מתכנן, אם הכל היה הולך לפי התוכנית, לא היה בשביל מה לפתוח את העיניים בבוקר. אבל האמן הוא נמצא במשחק בשביל הנשמה, בשביל התקווה, בשביל ההזדמנות, בשביל זה הוא מוכן לוותר ולהפסיד המון דברים. כאן ליד האוקיאנוס השקט אתה לפעמים הופך להיות כמוהו, ים גדול בלי זיכרון.

     

    **

    אז כן לפעמים אני מתגעגע, אפילו מתגעגע מאוד, לכל מיני דברים שאין כאן, ואי אפשר להשיג כאן. אז אני הולך לשבת לחופו של האוקיאנוס, זה שאין לו זיכרון, כדי לשמוע חוויות מביקורה ההיסטורי של ג' בארץ הקודש. ככה אני נזכר למה אני כאן. ג' היא יהודיה ציונית אדוקה שהייתה פעם דיילת שטיילה בכל העולם, אחר כך למדה שלוש שנים באוניברסיטה במזרח הרחוק וחזרה לעיר כדי להקים ביזנס משגשג. שנים היא חיכתה לטיול הזה והיא לא התאכזבה מירושלים (בדיוק כמו שצפיתי) והיא התפעלה מהלב החם והתפיסה המהירה של האנשים, מהאוכל הנפלא ומהכבישים החדשים, היא התרשמה מכל החתיכות והחתיכים, עדיין היא יצאה מזועזעת ממכם "מהלכלוך והטינופת בכל פינה, זה ממש מגעיל, חתולים וכלבים מסתובבים ברחובות ובחצרות. שנאה נוראית בין בני האדם וכעס בלתי פוסק שמתורגם להתנהגות וולגרית בין האנשים". אני מנסה להסביר לה שזה מה שקורה לדמוקרטיות שאין בהם רעיונות וערכים משותפים, "כל אחד דואג רק לתחת שלו". היא מהנהנת בראשה ואומרת "כל כך חבל, שנים חיכינו שתהיה לנו מדינה ואנחנו מתייחסים אליה כמו לפח אשפה". אני כמעט רוצה להגיד איזו מילה, אבל נזכר בעודד קוטלר ומחליט לוותר. "אתה יודע מה הכי מצחיק?" היא אומרת לי, רגע לפני שאחנו מתקפלים מהחוף, "כולם אומרים לי "את מקנדה, איזו מדינה יפה יש לכם", בטח יפה! אנחנו קורעים את התחת כדי שהכל יהיה נקי ומסודר בשבילנו, למה אתם לא יכולים לעשות את זה?" אין לי תשובה בשבילה. מערכת קרה נכנסת פתאום מאלסקה ומפנה את כל יושבי החוף, יש כאן ימים כאלו גם בחודש יוני, אנחנו עוזבים את החוף נקי ומסודר, לא משנה כמה גשם ירד, ככה נמצא אותו גם מחר.

     

    **

    כשיצאתי לדרך לא ידעתי שננחת בקנדה בדיוק ביום האב. סוף שבוע מלא פעילות זה יום האב. יש מירוץ סירות דראגון בפולס קריק, פיאסטה משפחתית בפארק טרימבל בפוינט גרי, יש יום ללא מכוניות ברחוב מיין וברחוב קומרשיל, יש יום ילידי היבשת בקנדה פלייס. השנה יהיה גם משחק שמינית גמר הגביע העולמי בכדורגל נשים בין קנדה לשוויץ ביום א' אחר הצהריים, אצלנו בבי. סי. פלייס. מיד אחריו הפיקניק השנתי של הכולל בחוף קיטס. הרבה דברים קורים ביום האב. לך תכין תוכניות.

     

    **

    באמצע שיחת הטלפון עם התקווה שמעבר להרים אני נזכר בבדיחה הישנה של הקומיקאי והשחקן יעקב כהן שגדל לא רחוק ממני "במגדל העמק אין עתידות בבזוקה! אתה הולך לדוכן, קונה מסטיק, רוצה לדעת מה העתידות שלך, אין עתידות! כתוב רק: "לא יודעים מה יהיה איתך, אולי...". בוונקובר בכל בוקר ההורסקופ מבטיח לך דברים נפלאים אם רק תמשיך לחייך לעולם ותהייה חיובי, זה כל מה שנשאר לך, להיות אופטימי. "אל תתבייש לכתוב שהמקרר שלך ריק" אומרת לי ס'. בטלפון מעבר להרי השלג. "זה מה שמצפים מאמנים: כנות ואומץ לב, זה  החומרים שאנשים צריכים, במילא החיים שלהם מלאים בבולשיט. זה התפקיד שלנו בתור אמנים, להוביל ולספק השראה לאחרים". אני מהנהן בראשי, כשס' מזכירה שיש לי ספר ילדים אחד מאחורי, וסרט קצר שיוצא לסבב פסטיבלים בסתיו, וספר ילדים חדש שנמצא בתנור, ותסריט לסרט מלא שמחפש מפיק, אז אני נאנח וסוגר את הטלפון, אם אתם צריכים שרת תרבות יש לי מועמדת נהדרת בשבילכם. רק שאצלכם אין עתידות. לא יודעים מה יהיה איתכם. אולי.

     

    **

    השבוע מלאו 50 שנה ל "כמו אבן מתגלגלת" של בוב דילן. אבן פינה בתולדות הרוק העולמי. שיר שאמנם לא נכלל באוסף "העשור שלא יחזור", אבל ריגש ונגע במיליוני אנשים. כי זה התפקיד שלנו, זה מה שמצפים מאיתנו לעשות. אבל היות ואני כאן לחופיו של האוקיאנוס שאין לו זיכרון, כל מה שאני יכול לבקש מהצד השני של הפלנטה, הוא שאם במקרה אתם יורדים הקיץ לעמק שלי, אל תשכחו למסור לה כמה מילים ממני. אחת שהכרתי, בתקווה שנגעתי. קיץ נפלא לכם ילדים.

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/15 20:06:
      משתדלים לעבוד על זה YAANKI ידידי, יש שבועות יותר טובים ויש פחות. העיקר זה המסע.
        27/6/15 14:11:
      המשך גלות נעימה
        21/6/15 20:01:
      לפחד??!! ממש לא, באבא, אנחנו פשוט מנומסים. קנדים, את יודעת. אצלנו אומרים שיש לכם אתגרים...:)
        21/6/15 17:01:
      אני כמעט רוצה להגיד איזו מילה, אבל נזכר בעודד קוטלר - צריך להגיד, ממש לא לפחד, לא שם ולא כאן
        20/6/15 18:39:
      תודה רבה מר רוח, מסכים איתך לחלוטין.
        20/6/15 18:38:
      ד"ר לאה היקרה, אני מכיר את בני דורך ואת החינוך שעליו הם גדלו גם מבלי להכיר כל סיפור וסיפור. אין לי ספק שאנחנו כפרטים - אנשים נפלאים ומיוחדים - אולי לא כולם, אולי לא באותם תחומים וסגנונות, אבל רבים מאיתנו הם מחוללי הצמיחה בכל פינות העולם. חבל רק שבפינה שלנו, הקטנה, כל כך הרבה ברדק והמולה, ומעט מאוד צמיחה. חבל, מבלי להאשים אף אחד.
        20/6/15 18:34:
      קיץ נפלא נערה יקרה, שלא יכביד עליך יותר מדי. חיפה כבודה במקומה...עיר הבילויים של נעוריי...תאמיני או לא...תודה על התמונה, מחכה לראות בעיניים, ולא רק את הים.
        20/6/15 18:33:
      תודה רבה איציק...לכל אחד יש את הפתרון שלו. את המקום שבו צריכים אותו, אין פתרון אחד לכולם. זה כל היופי.
        20/6/15 13:48:
      כתוב יפה וכואב. מדכא לחשוב על מה שאנחנו עושים כאן.
        20/6/15 09:20:
      קראתי בהתרגשות רבה. אין ספק בלבי שאתה צודק ברעיונות שפרשת כאן, אבל החינוך שהוטמע בי על ידי ההורים והסביבה החינוכית בשעתו, היה שאנחנו הפועלים לקימום מחדש של המדינה היהודית שתרכז כאן, בבוא היום, את כל הגלות היהודית. תחדש את התרבות היהודית, "אור לגויים"? אולי בעתיד. ולאחר שנים בין עמים אחרים, נבנה כאן מחדש את מהותנו האמיתית. ואני התגאיתי מאד על כך. והבנתי כי זה דורש קרבנות היום למען מחר טוב יותר. והיינו שניים בבית, שנינו הלכנו לצבא, אני כלוחמת תרבות וצדק (פרקליטות) ואחי - כחייל קרבי. והוא נהרג במלחמת ששת הימים, והשאיר אותי לבד לגמרי, לאחר מות ההורים. ושנינו, בן זוגי ואני, גדלנו שלושה בנים, שתורמים לרווחה העולמית בבריאות. (ולהם משפחות נפלאות), הם מרצים בכל העולם, יושבים כאן במעבדות וחוקרים וממציאים. האם הם כמונו? לא. הם אנשי העולם הגדול. הם דוברים שפות זרות, הם מכירים עולמות רבים. המדינה היהודית היא עובדה בשבילם, והם יודעים לבקרה בכל החריפות. ואם יהיה כאן גרוע מאד, מבחינתם, האם יישארו? אינני יודעת. וזה כואב מאד. קיץ נעים ופורה לך וליקיריך וכל טוב.
        20/6/15 08:38:

      איזה יופי של פוסט !!

      יוד גפן אחד היותר אהובים פה. עוד מהימים של השירים שענת עדיין אוהבת במיוחד וליטני. נו אתה כבר יודע.

      בשנים שלא היית כאן. חיפה ניסתה לשדוד את התואר של עיר הבירה הראשונה. פעם כשאותו דילן בא להופעה.

      וים. קבל את זה שלנו. לעכשיו. הוא דווקא מיום חורפי. למרות שפה מחר שזה יום ראשון מתחיל הקיץ. וזו עובדה :-))

       

      http://cafe.themarker.com/image/3231167/

        20/6/15 08:14:
      כתוב מהלב. יחד עם זה אם הפתרון שח כולנו יהיה ונקובר ודומותיה, מה יהיה?

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין