עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    אבא

    2 תגובות   יום שלישי, 9/6/15, 17:28

    אבא שלי.
    אני כל כך מתגעגע אליך.
    אתה כל כך חסר לי בחיים שלי עכשיו.
    אני לא יודע מה לעשות בלעדיך.
    בעבודה אני טוחן שעות ולא מעריכים את זה. המנהל שלי ביקש ממני להחליף שומרת באבטחה יותר מוקדם.
    החלפתי אותה. ובסוף נדפקתי כי הוא לא מצא אדם שיחליף אותי, ככה שיצא שעבדתי יותר משתיים עשרה שעות.
    וזה לא חוקי.
    אני יודע מה הבעיה שלי: אני יותר מדי אדם טוב. קשה לי להגיד לא.
    'לא מוכן לעבוד. לא מוכן לעשות את זה' - מילים קטנות. לעמוד על שלי. להראות לו שאני קובע ולא הוא.
    אפילו את זה אני לא יכול.
    הוא אמר שהוא יפצה אותי. אני יודע שהוא לא.
    כל חברות האבטחה הם חארות.
    מה אני צריך לעשות בחיים? במה אני רוצה לעבוד? אני לא יודע.
    להיות סופר?
    להיות עצמאי?
    להיות מטפל?
    מה??
    מה אני באתי לעשות פה?
    הכאב כבר אוכל אותי. הריקנות ממלאת אותי. אני צופה בטלוויזיה שמראה תפזורת של קוביות וכל קוביה מראה אנשים קטנים הולכים רצים מדברים צוחקים.
    רק בקוביה הפנימית שלי שום דבר לא זז מאז מות אבא.
    סירנה נשמעת במרחק. קולה מחריד, מצמית. בקרוב תהיה שוב פעם מלחמה. זאת רק שאלה של זמן.
    אבא היה חזק ממני. הוא תמיד אמר שאני צריך להתחזק. להאמין בעצמי.
    הולך לטיפול. לא לפסיכולוג. אני כבר לא יכול יותר.
    הדעת רופפת. נושם נשימות רדודות. לא מחייך כשאנשים אומרים לי ביי.
    אין על מה לחייך.
    אני קורא בפייסבוק על אשה שהוציאה ספר פנטזיה לנוער פרי עטה וליבי נחמץ בקרבי. אני קורא על נערה אחרת שיש לה מעל מאה לייקים על זה שפרסמה ספר שירה שכתבה לזכר אימה.
    מתי אני אכתוב ספר לאבא? מתי אפסיק עם האוננות ואתחיל לצאת עם מישהי? מתי מתי מתי ?!?!??!???
    אני נלחם בעצמי אך כל הזמן נכנע מחדש ליצר. לתאווה. לאגו.
    פעם חשבתי שאני עושה אהבה עם הנשמה שלי.
    אז למה אני מרגיש כל כך לבד????
    כועס על עצמי שנתתי לאבא ללכת ככה בלי שלפחות אכתוב לו את הספר שביקש. ובמקום לכתוב לו את הספר אני דוחה ודוחה ודוחה.
    זנחתי אפילו את הילד הפנימי שלי. הוא אומר לי לשחק איתו. לצייר איתו. לכתוב איתו.
    אך רק כשסכר הרגשות עולה על גדותיו אני פורץ בכתיבה.
    כבר כמה שבועות שלא בכיתי. בדרך כלל אין שבוע בלי בכי.
    מאז האזכרה של ה-11 חודש אני בכהות חושים. הדודים באו ואכלו, ואז לא שמענו מהם יותר.
    חברים כבר לא חברים. אחד מצא חברה וניתק הקשר. אחר עובד בשיפוצים ורואה אותו אולי פעם בחודשיים.
    וכל הזמן אני בבית.
    לבד.
    לבד.
    לבד.
    אז זהו. צריך להמשיך לעבוד. ולכתוב קצת ביומן להקל על הכאב, על החרמנות שבקושי כובש אותה, על רעיונות לסיפורים שרק הולכים ומצטברים ומתמלאים אבק במגירה.
    רעיונות שאני רק מתחיל ולא מסיים.
    כשאני אבוא הביתה אני יודע מה אעשה. אתקלח, אוכל משהו, אשב על המיטה, אכבה את האור,
    ואבכה על אבא.
    אולי אז יבואו הדמעות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/6/15 06:16:

      יש אומרים שהכתיבה הגדולה בא בעיקבות מצבים שכאלה

      וגם שהיא מקלה על הנשמה...

        10/6/15 08:22:
      מישהו חכם אמר - בגיל 6 אבא הוא אלוהים. בגיל 15 אבא סתם אידיוט זקן. ואם יש לך מזל - בגיל 35 אולי תכיר את אביך האמיתי.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין