עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    פחד גבהים

    2 תגובות   יום רביעי, 20/5/15, 00:22

    פחד גבהים

     

    היום, 19.5.15, שמענו בצער בחדשות, שתיירת צעירה בת 20 מעדה אל מותה בשביל הנחש, העולה למצדה. הידיעה המעציבה הזכירה לי סיפור שכתבתי ונגמר טוב יותר, שהתרחש גם הוא בסביבת ים המלח.

     

    בטיול של המכון למדריכי חו"ל למדבר יהודה, ביקרנו בעין גדי ובנחל דוד. מים זורמים וצמחייה ירוקה באמצע המדבר – אוֹאׇזיס, נוה מדבר, ממש פלא! משם טיפסנו במעלה ההר לעבר אתר כנעני עתיק. הלכתי מאחוריה במעלה השביל, וככל שהתקרבנו לעבר המצוק, הבחנתי שהיא מאטה את צעדיה.

    "את בסדר?" שאלתי.

    "לא, נורמן, אני פוחדת".

    "ממה את פוחדת, לינדה?"

    "מהמצוק הזה. יש לי פחד גבהים!" ענתה. "אתה לא פוחד?"

    "קצת", אמרתי לאות הזדהות.

     

    מאז שהגענו למכון, ברחוב חזקיהו בירושלים, לקראת פתיחת שנת הלימודים תשכ"ו, שמתי עין על לינדה. אני הגעתי כנציג יחיד מסניף "יהודה הצעיר" בניו יורק. הייתי כבר בן עשרים, מבוגר בשנה-שנתיים מיתר חבריי לתנועה שהגיעו מערים אחרות. נתפסתי על ידם כמעין "אח בוגר", והם בחרו בי לייצג אותם בוועדות החניכים של המכון. הבנות בקבוצה שלי לא היו מושכות בעיניי, והרגשתי משיכה דווקא אל לינדה, מתנועת בית"ר.

     

    לינדה, כשמה כן היא - יפהפייה - בחורה לא גבוהה וביישנית, בעלת שער בלונדיני ארוך ופנים עגולים, עדינים ויפים. נמשכתי אליה גם מבחינה גופנית, כמובן, אך בעיקר נמשכתי אל עדינות נפשה. הרגשתי שביישנותה תואמת את הביישנות הטבעית שלי, שעליה הצלחתי לחפות בפעילותי החברתית. הביישנות היא שמנעה ממני לנסות "להתחיל" אתה, אך חיפשתי את קרבתה והיו לנו הרבה שיחות נפש.

     

    התקרבנו אל המצוק. הקיר הישר והגבוה היתמר מעלינו ובמרכזו "מדף" - שביל צר ללא מעקה - והתהום כמה עשרות מטרים מתחתיו. המורה עברי הלך בראש, וחלק מן החניכים כבר עברו את השביל הצר בעקבותיו.

    לינדה התיישבה על האדמה והחלה להתייפח. כל דברי ההרגעה של חברותיה ושלי, היו לריק. בכייה הלך וגבר, והפך להיסטריה. גור המדריך הבחין בבעיה שנוצרה, והגיע במהירות אל לינדה כדי להרגיעה.

     

    גור היה בחור צעיר לאחר שירות צבאי, ובעל תואר ראשון מן האוניברסיטה העברית בירושלים. במכון הוא שימש כמדריך חברתי ומורה להיסטוריה של מדינת ישראל. הכרתי אותו היטב, מישיבות ועדת התרבות שהייתי חבר בה. הוא ידע שפות והיה מתרגם על פי הצורך את דברי החברים – אנגלית ליוצאי הארצות דוברות האנגלית, צרפתית – לחברים מצרפת, ועברית – עבור החניכים שהגיעו מדרום אמריקה.

    אני נזקקתי לשירותיו גם באופן אישי. בפנימייה ברחוב יהושע בן נון, במיטה לידי, ישן בחור בשם זאב, הנציג של "יהודה הצעיר" מסניף דאלאס בטקסס. הוא היה סטודנט בן תשע עשרה, גבוה, בעל כתפיים רחבות, ו"טונות" של בטחון עצמי. הייתה לו הצלחה רבה בקרב הבנות, ולא פעם היה מביא מישהי לבילוי בחדר, מבלי להתחשב באחרים, כאילו היה זה חדרו הפרטי. אני לא הסתדרתי אתו - הוא היה בלגניסט ללא תקנה. את בגדיו לא קיפל, והם היו זרוקים על מיטתו וסביבה באי-סדר מוחלט. מעולם לא סידר את המיטה שלו והיא נשארה הפוכה כל הזמן. כשכל פניותיי אליו לא הועילו, פניתי אל גור המדריך שגר אתנו בפנימייה, וביקשתי שיעיר לו על אי-הסדר. גם גור היה חסר אונים אתו. הקריאות לסדר של גור ושל טובה - אם הבית - לא הועילו, אך בשל מיטה סתורה עוד לא סולק אף חניך מהמכון, במיוחד לא חניך כה בולט כמו זאב. נאלצתי להתגבר על סלידתי ממנו ומאי-הסדר שלו.

     

    גור חיבק את כתפיה הרוטטות של לינדה ואמר:

    "תראי, לינדה, זה קלי קלות, יותר ממחצית הקבוצה כבר עברה!".

    ולינדה בשלה, ממשיכה להתייפח בהיסטריה.

    "הייתי שולח אתך בחזרה, אך אין לי עם מי. בשלב הזה אין דרך חזרה", הוסיף גור.

    "אני לא יכולה, גור, אני מתה מפחד!", אמרה לינדה מבעד ליפחותיה.

    "או קיי", אמר גור, "אני אחכה פה אתך עד שכולם יעברו בשלום, ואז נראה מה נעשה".

     

    גור הורה לנו להמשיך לעבור את המצוק, ואני נשארתי אחרון, עד שגור ביקש גם ממני להמשיך הלאה ולהשאיר אותו לבד עם לינדה.

    כשהתחלתי ללכת בשביל הצר, הפניתי עוד מבט לעברם, תוהה כיצד הבעיה תיפתר. ראיתי שגור כל הזמן ממשיך לדבר על לבה של לינדה, ידו על כתפה וראשו סמוך לראשה.

     

    כשעברתי לצידו השני של המצוק ראיתי מראה שמילא את ליבי פליאה. לינדה וגור קמו ממקומם, גור אחז בידה של לינדה, והתקדם אתה לאט אל עבר המצוק.

    "איך הוא הצליח?" זרקתי לחלל האוויר.

    "נראה אם אמנם הצליח", אמר מישהו לידי.

    כולנו צפינו במתרחש וציפינו לראות כיצד הסיפור יסתיים.

     

    גור הגיע עם לינדה אל המצוק והעמיד אותה כשפניה אל הקיר, מן התהום והלאה. הוא נעמד מאחוריה והצמיד את ידיו אל הקיר משני עבריה, בגובה הכתפיים, וגופו צמוד אל גופה מאחור. לאט, לאט, החלו לזוז, עקב בצד אגודל, כשלינדה מוגנת כל הזמן מאחור, ואינה רואה כלל את השביל ואת התהום שמתחתיו.

     

    עמדנו בדומייה מוחלטת וצפינו בדריכות, עד שהם הגיעו לקצה המצוק. כשלינדה הסתובבה אלינו, פרצנו כולנו במחיאות כפיים סוערות. לינדה הביישנית לא ידעה היכן לקבור את עצמה - מעולם לא עמדה במרכז תשומת הלב. ראשונה חיבקה ונישקה אותה רנדי, חברתה הקנדית, ואחריה בנות רבות אחרות. חיכיתי בסבלנות לתורי.

     

    לפני כשנה, לינדה ואני חגגנו את יום השנה הארבעים לנישואינו. אנחנו גרים בניו יורק עם שניים מבנינו, ואת ארבעת בניהם - נכדינו - אנחנו רואים כל שבוע. את חמשת הנכדים האחרים שלנו אנו רואים פעמיים בשנה בלבד - שני בנינו הבוגרים התאהבו בישראל ו"עשו עלייה". הם כיום חברי קיבוץ עין גדי, וכשאנחנו מבקרים אותם, אנחנו לא מחמיצים טיול רגוע בנחל דוד, עם היעלים ושפני הסלע, וכמובן, לא מחמיצים גם הצצה אל עבר המצוק ההוא.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/5/15 00:33:

      צטט: באבא יאגה 2015-05-20 20:45:51

      הפי אנד כמו שצריך בסיפורים

      תודה רבה, אלאונורה.

      הסוף הטוב הוא אמנם פרי דמיוני. הדרמה במצוק - כולה אמת לאמתה.

      כל טוב, עמוס.

        20/5/15 20:45:
      הפי אנד כמו שצריך בסיפורים

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין