עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    נׇצ'יקֶטׇס/נאסיקֶטה

    6 תגובות   יום שבת, 9/5/15, 00:02

    נׇצ'יקֶטׇס/נאסיקֶטה

    סיפור הודי, חלק ג'

     

    לאחר נישואי הנסיכה צׇ'נֽדרׇוׇטי והחכם אוּדֽדאלׇקה, חזרו בני הזוג הטרי לאשרם, בלוויית בנם נאסיקטה. יום-יום היה אודדאלקה מלמד את נאסיקטה את כתבי הקודש, ונאסיקטה היה ממשיך ועוזר לו בכל הקשור לפולחן היומי לאלים. בצד לימוד הכתבים, פיתח הילד/הנער גם נטייה ליוגה והיה מתרגל יוגה בכל הזדמנות.

    יום אחד שלח אודדאלקה את בנו ליער להביא עבורו זרדים ועשב קוּשא, המיוחדים לקורבן האש היומי. נאסיקטה יצא בשמחה ליער למלא את מצוות אביו. הוא קושש את העצים, קטף את העשב והכניס הכל לשק שהכין מראש. בדרך חזרה לאשרם החליט לבדוק נתיב חדש, וכך הגיע אל מקום קסום ולא מוכר לו. במרכז קרחת-יער, בין עצים גבוהי צמרת, שציפורים מצייצות בין עופאיהם, היה אגם קטן. ברבורים ועופות מים אחרים שייטו בנחת במימיו ופרחי לוטוס ורודים קישטו את גדותיו. המים היו שקטים ורוגעים ונצצו כראי. לזהרורי האור הייתה על נאסיקטה השפעה מהפנטת.

    "זהו מקום אידיאלי לתרגול יוגה", החליט נאסיקטה.

    הוא הניח את השק תחת אחד העצים, התיישב בישיבת לוטוס אל מול האגם ושקע במדיטציה עמוקה. המדיטציה הייתה כה עמוקה עד כדי אובדן כל תחושה של זמן. כשהתעורר - כעבור חודש, ואולי יותר (עד שמונה עשר חודשים - תלוי בגרסה) - נזכר במשימה שהוטלה עליו. הוא עמס את השק על כתפו וצעד במהירות אל האשרם.

    "היכן היית, בן סורר ומורה?", כעס עליו אביו. "הרסת את פולחן האש שלי!".

    נאסיקטה התנצל בפני אביו וסיפר שאיבד את ממד הזמן בעת ששקע במדיטציה.

    "בגלל מדיטציה הרסת את הסיכויים שלי להגיע לעולם האלים!" צעק  אביו בכעס.

    "לא הפולחן מקנה חיי נצח", השיב נאסיקטה בשקט, "היוגה היא הדרך הנכונה להגיע למוֹקֽשה ('שחרור')".

    בין האב לבנו התפתח ויכוח תיאולוגי, שאין טעם לפרטו. הוויכוחים עלו לטונים גבוהים. כשכלו טיעוניו של האב, והוא לא הצליח לשכנע את נאסיקטה, גבר זעמו והוא קילל את בנו - "לך אל משכנו של ימה (אל המוות)".

    הילד, מבלי לוותר על עמדתו ועל אמונתו, ציית לאביו וירד אל השאול, אל משכנו של אל המוות הנורא. אל המוות לא היה מוכן לקבל את הילד, בשל חפותו מעוון ובשל מותו בטרם עת, והודיע לו שהוא רשאי לחזור אל האדמה. יתר על כן, הוא אפשר לו להביע משאלה והבטיח למלא את מבוקשו.

    "ברשותך, אדוני אל המוות, ברצוני לראות מה עולה לאחר המוות בגורל האנשים הטובים ומה עולה בגורלם של החוטאים".

    "מבוקשך ניתן לך", אמר אל המוות.

    הוא קרא למזכירו האישי וציווה עליו לערוך לנאסיקטה סיור בכל רחבי העולם הבא ולהיענות לכל בקשותיו.

    נאסיקטה ראה את תענוגות הצדיקים בחלק שלהם, ואת העינויים המגוונים של הרשעים בנארׇקה – הגיהינום. בתום הסיור, התייצבו המזכיר ונאסיקטה בפני אל המוות.

    "המשימה הושלמה", דיווח המזכיר.

    "האם אתה מרוצה, נאסיקטה?" שאל אל המוות.

    "כן, אדוני ואני מודה לך מאד".

    "אם כן, חזור בשלום אל בית הוריך", ציווה אל המוות.

    כהרף עין מצא נאסיקטה את עצמו בחזרה באשרם וגילה את אביו ואת אמו ממררים בבכי על מותו.

    "תירגעו, חזרתי", אמר נאסיקטה וחיבק את כתפיהם.

    "איפה היית ומה עשית?" שאלו שניהם.

    "הייתי בארמונו של אל המוות וקיבלתי סיור מקיף בכל מדורי גן העדן והגיהינום".

    כשהחל נאסיקטה לספר את סיפורו הורה לו אודדאלקה לעצור. הוא זימן את כל החכמים שבאזור וכן את סבו של נאסיקטה, המלך רגהו ופמלייתו ועוד רבים, לבוא אל האשרם ולשמוע את סיפורו של הנער שחזר מן המתים.

    נאסיקטה עמד על בימה מוגבהת ובידו מיקרופון (?).

    "שומעים אותי?" שאל.

    "כן" ענה כל הקהל במקהלה.

    נאסיקטה סיפר בפרטי פרטים מה עלה בגורלו, מרגע שעמד לראשונה באולמו של אל המוות, ועד שעמד שוב בפניו בעת ששילח אותו בחזרה לביתו.

    "תראו אותו, זהו בני", הסתובבה צ'נדרווטי בגאווה בין האורחים, "הוא בן התמותה היחיד שחזר בשלום מעולם המתים".

     

    סיפור נצ'יקטס מופיע לראשונה בשמו המפורש בכתבי הבְּראהְמׇנות – הרובד השני של כתבי הוֶדות, במחצית הראשונה של האלף הראשון לפניה"ס, והוא ממשיך להופיע גם בכתבים המאוחרים יותר. בימי הביניים התחברו גרסות מגוונת של הסיפור, כאשר שם הגיבור משתנה ל"נאסיקטה", והסיפור מייחס את השם לנסיבות הורתו ולידתו של הגיבור מן האף.

    לדעתי, הסיפור היה קיים כמיתוס עתיק יומין, שהשבטים האׇרְיאנים היו מספרים סביב המדורות במהלך נדודיהם, עד התיישבותם הסופית בתת-היבשת ההודית. המיתוס נסב על ילד שקולל למוות על ידי אביו ואל המוות השיבו לחיים. במהלך הדורות עשו חכמי הדת ההודית שימוש במיתוס העתיק והמוכר, כדי להפיץ ולקדם את הרעיונות שלהם.

    אני מדמה את הסיפור ל"קולב", שעליו נתלות בכל פעם, "גלימות" - אידיאולוגיות ותיאולוגיות משתנות. בסיפור בקטהה אופנישד מובאת תורה חתרנית, המציגה את הזהות בין ה"אני" הפרטי (אטמן) לבין ה"אני" הקוסמי (ברהמן), שעם הכרתה האדם משתחרר מכבלי הסׇמֽסארה – גלגל החיים, המוות והלידה מחדש. מאז האפוס הגדול - מׇהאבּֽהׇרׇטה - האידיאולוגיה השלטת בסיפור, היא התביעה למילוי מדוקדק של חוקי הדֽהׇרֽמה - מצוות הדת ההינדואית. כמו בדתות אחרות, התביעה הזאת מלווה בתיאורי התגמול בעולם הבא, בהפרדה פיזית בין צדיקים וחוטאים, בין עושי טוב לבין עושי רע, תוך הפלגה בתיאורי העינויים שסובלים החוטאים.

    הסיפור הימי-ביניימי על נאסיקטה הוא סיפור יחידאי בתרבות ההודית על בן-אנוש שחזר מעולם המתיםבגופו המקורי, ולא בגלגול חדש. בסיפור התחלפו היוצרות – האב, הנותן חיים, שלח את בנו למוות, ואילו אל המוות, הנוטל חיים, החזיר את הילד לחיים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/15 09:13:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-05-18 00:16:11

      מיקרופון?

      תודה רבה, רחלי,

      אם הוא היה יכול להיוולד מן האף, למה שלא יהיה לו גם מיקרופוןחיוך?

      תמיד תהיתי כיצד יכול היה הקהל הגדול שבא להתרשם מקורותיו, לשמוע את דבריו. נראה לי שאם הייתי נותן מגאפון בידו, הוא היה מעורר את אותן תהיות.

      כל טוב, עמוס.

        18/5/15 00:16:
      מיקרופון?
        16/5/15 17:04:

      צטט: באבא יאגה 2015-05-15 23:19:28

      מעניין מאד, עמוס, תודה רבה

      תודה רבה לך, אלאונורה.

      שבוע טוב, עמוס.

        15/5/15 23:19:
      מעניין מאד, עמוס, תודה רבה
        15/5/15 14:45:
      תודה רבה, סיגל. הסיפור היה נושא המחקר שלי לדוקטורט ונושא המוות היה אחד משלושת הנושאים המרכזיים שבהם דנתי. אין ספק שכל דת מציגה בפני מאמיניה את גרסתה לשאלת השכר והעונש שלאחר המוות, ולא נראה לי שזה המקום להיכנס לפרטים. שבת שלום, עמוס.
        15/5/15 09:26:

      התביעה הזו, הקשורה למעשי התגמול בעולם הבא, היא תביעה שאנו בני האדם יצרנו... "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" - דווקא משום הביטוי הזה... יש נחמה באמונה ששם יהיה הרבה יותר טוב - מעין פיצוי על הסבל והכאב בעולם האמיתי.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין