עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סל התרבות של יפיתוש

    בלוג עם המלצות על מסעדות, מוצרים, אירועים,ספרים, טיולים ומתכונים

    סל התרבות של יפיתוש

    בלוג עם המלצות על מסעדות, מוצרים, אירועים,ספרים, טיולים ומתכונים

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/5/15 10:54:

     

    חינוך לסובלנות -- סבלנות בחינוך !

     

     

    הפסיקו לדחוף את הילדים ! 

     

             למאה העשרים יש תביעות מעטות לאנושיות נאורה, אולם הישג אמתי אחד שהושג הם חוקי עבודת ילדים. המהפכה התעשייתית הביאה ילדים קטנים, בגילים צעירים כמו גיל חמש, לתוך בתי-מלאכה עם תנאי עבודה ירודים ובתי-חרושת בניצוחם, לעתים קרובות, של מנהלי עבודה סדיסטיים ושל שיטה שהייתה תמיד-אכזרית. התוצאה הייתה מעין רצח של ילדים: השמדה שיטתית של ילדים, אשר הותירה צלקת קבועה בנוף האנושי.

     

             חוקי עבודת-ילדים שינו את כל זה. אנשים תרבותיים היו גאים בכך שהם החזירו לאנשים הצעירים את ילדותם, תקופת צמיחה, משחק והבשלה אטית. אפילו בתי-הספר הושפעו מחוקים אלה וכך הוכנסו לתוך שיגרת היום-יום שלהם פעילויות אקזוטיות כגון משחקים מחוץ לכותלי בית-הספר, התעמלות והפסקות.

     

     

             זה היה דבר טוב מדי מכדי שימשך אני מניח. תרבות השרויה בנירוזות איננה יכולה סתם כך להכריז על עצמה  כבריאה. החיזיון שכל הילדים האלה מתהוללים בשמחה ובאושר ללא דאגה, היה יותר מדי מכדי לשאתו. לכן החליטו חכמינו ומנהיגי החינוך שלנו לקלקל את התמונה. עכשיו נאמר לנו שאנחנו חייבים להכריח את ילדינו ללמוד מיומנויות או נושאים אקדמיים מסוימים מהרגע שהם נולדים למעשה. 

     

             המסר הוא ברור. צעצועים טובים עבור תינוקות חייבים להיות צעצועים חינוכיים, הם חייבים לפתח מיומנויות מוטוריות, תאום (קואורדינציה) עין-יד, או זיהוי סמלים. על מעונות-יום טובים לכלול הדרכת תינוקות. על פעוטונים וגני-ילדים טובים לעבוד על פי תכניות לימודים בנויות היטב.

     

             הוראת מוזיקה צריך להתחיל בגיל שלש, לימוד שחייה בגיל שנה, לימוד קריאה, ברגע שהילד יכול לראות. נאמר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהורים אשר מתעלמים מציוויים אלה מזניחים את ילדיהם, ומכינים אותם לכישלון בחיים. 

     

             ליהירותו של האדם אין גבול. במשך מיליוני שנים של אבולוציה התפתחו אצל כל המינים מנגנוני הישרדות המכוונים בעדינות. אחד המנגנונים האלה שהוא אוניברסלי ביותר הוא ההבשלה. תהליך אשר עוצב כך שהוא מפתח את מלוא הפוטנציאל אצל כל יצור חי.

     

             גדילה, שונה בפרטי פרטים אצל כל יחיד והיא תלויה במבנה הגנטי ובנסיבות הסביבתיות. אולם דבר אחד משותף לכולם: התהליך, על מנת שהמינים יוכלו לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם, חייב להיות תהליך של הבשלה טבעית, שהוא איננו נתון להתערבותם של משיגי גבול מגושמים ובלתי מיומנים.

     

             מדוע איננו יכולים להניח להם לנפשם? הילדות היא מצב נהדר, מהולל על ידי משוררים ופילוסופים מימים ימימה. ילדים חופשיים, עם לב קל ומאושרים, משתדלים בעצמם להשתלב בצורה חלקה בעולם המבוגרים -- להיות מועילים, להחזיר את האהבה שהם מקבלים, ולגדול כאזרחים פוריים וכהורים טובים.

     

            האם אנחנו באמת משפרים את המצב כאשר אנחנו לוקחים את הילדים האלה והופכים אותם לאנשים קטנים מתוחים, הנתונים לרגשות אשמה, נשלטים ומלאי חובות, כאשר הם מאולצים להשיג מטרות של מבוגרים שהם אינם יכולים אפילו להבינן?


            אולי "היה צריך להיות חוק": איש לא ידחוף ילדים ללמוד   מ י ו מ נ ו ת    א ו    ל י מ ו ד   א ק ד מ י    כ ל ש ה ו   בטרם הם בוחרים לעשות זאת מרצונם החופשי. אולי העשור השני של המאה העשרים ואחת צריך להתחיל, כפי שהמאה העשרים התחילה, בהבעתה של החברה את דאגתה האוהבת לצעיריה.

     

     

    ראו, 

    הפסיקו לדחוף את הילדים !

    http://cafe.themarker.com/topic/2879718/    

     

      11/5/15 10:39:

     

     

    בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

     

    הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

     

     

    אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי... 

     

    המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת  לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

     

    השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

     

     

    לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

     

    אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

     

    בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

     

    בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

     

     

    ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! 

     

    אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

     

    הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

     

    הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. 

     

    הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. 

     

    הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

     

    הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

     

    התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם  להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" 

     

    זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

     

    אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

     

    כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה.  המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

     

    ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

     

    מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

     

    הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

     

     

    [פרק 19, "למידה", "סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] 

     

     

    הערה חשובה: אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי  יכולת מסויימת שמשפיעה על הדחפים שלהם;  כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מיגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר יש לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית. דניאל גרינברג.

     

      11/5/15 10:20:

     

     

    אכן יפית, החופש מזין את התרבות ואת הלמידה ! 

     

    בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.


    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

    -----------------
     * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

     

     

    ראה, 

    קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !

    http://cafe.themarker.com/topic/2236986/   

     

    0

    "מעבר לגבול היכולת" - ד"ר ליאת פולוצקי

    3 תגובות   יום ראשון, 3/5/15, 04:34

    שבוע טוב,

     

     

     

    ''

     

     

    רוצה להמליץ על ספר עיון/פסיכולוגיה וחינוך מצוין שאני קוראת ומעיינת בו בימים אלה.

    הספר חוקר ממצאי מחקר קשים אודות תלמידים "משיגי יתר".

    ודן בתופעה "משיגות יתר" של ילדים, שכמעט ולא דנו בה, לא חקרו אותה ודווקא את התופעה ההפוכה - "משיגי חסר" על תלמידים שהשגיהם הלימודיים נמוכים מהפוטנציאל שלהם בחנו החוקרים ואנשי השדה מהרבה זוויות במשך שנים רבות.

    אותי במיוחד מעניין הפרק הרביעי, בו מתמקדת ד"ר פולוצוקי בסדר הלידה במשפחה כגורם הקובע רמת אינטלגנציה והישגים; כלומר האם הילד/ה הוא בכור/ה או בן זקונים, או שמא הילד האמצעי שנקרא - "ילד סנדוויץ", והאם בתור הילד הקטן, יש הפרש גדול בינו לבין האח שלפניו או לא כזה משמעותי/גדול - על כל המשתמע מכך, וכאמא והורים לשלושה ילדים והפרש גדול בין השני- האמצעי לבת הזקונים שהיא בת והמגדר כאן גם נכנס ומשחק תפקיד.

    הספר כתוב בשפה קולחת ולא רק אנשי פסיכולוגיה, חינוך והמתעסקים בנושאים אלו מסוגלים לקרוא ,להבין ולהפנים ,אלא גם הורים רגילים, כמוני, כמוך.

    במקרה אישי היקר הינו פסיכולוג חינוכי ומצא עניין רב בספר. ישנן המלצות של פרופסורים מן האקדמיה על הספר.

    הספר מחולק להקדמה, 8 פרקים, כשהתשיעי- הוא למעשה סיכום: ממצאים, מסקנות והרהורים נוגים ונספח.

    הספר מרתק, תורם ומחכים.

    אני ממליצה לכן/ם באם הינכם בסטטוס כזה של הורים לילדים, מחנכים/ות  ו/או פסיכולוגים/יות- ספר חובה בבית.

    במרוצת השנים נחשבו תלמידים "משיגי יתר" לתופעה מבורכת שאין צורך לחקרה כשלעצמה. ספר זה מציג לראשונה את דמותם של תלמידים "משיגי יתר" ואת הסיבות והגורמים מבית ומחוץ, שמאלצים אותם להתאמץ מעבר לגבול יכולתם כדי להצליח בלימודיהם, ומצביע על ההשלכות הקשות והמחיר הכבד אותו הם משלמים כתוצאה ממאמץ זה.

    "הקרבת הילד על מזבח הישגיו הלימודיים יותר מאשר היא משרתת אותו היא משרתת את סביבתו" כותבת ליאת פולוצקי בספרה וקוראת להורים להימנע מלדחוף את ילדיהם למטרות ולהישגים שמעבר ליכולתם ובאופן מנומק ומשכנע מזהירה את גם את הממסד הבית-ספרי מפני עידוד התופעה בקרב התלמידים.

    מחקרה המרשים ורחב היריעה של ליאת פולוצקי המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מציב בשדה החינוך דיון מעמיק במקורותיה ובהשלכותיה הפסיכולוגיות והחברתיות של תופעת "משיגות יתר", ומעורר שאלות נוקבות לגבי דרכי עיצוב המדיניות החברתית והחינוכית. לאורך פרקי הספר מתייחסת המחברת לממצאי מחקרה ולאספקטים רלבנטיים מתוך המחקר החינוכי בכללותו, תוך שילוב טקסטים מהספרות היפה ודוגמאות רבות שנקרו בדרכה במשך השנים. כל אלה משליכים אור ומחדדים את הבעייתיות שבתופעה זו.

    אף שהספר מבוסס על מחקר מדעי הוא כתוב בשפה קולחת, ברורה ומעוררת עניין. תיאורי המקרים הקונקרטיים המלווים את ההיבטים התיאורטיים מעוררי מחשבה ומעבירים מסרים חשובים לקהלי היעד שיש להם נגיעה בנושא "משיגות יתר": הורים, מורים, אנשי מקצוע וקובעי מדיניות חינוכית.

    זאב צ'רלס גרינבאום, פרופ' אמריטוס לפסיכולוגיה - האוניברסיטה העברית ירושלים.

                                                                

    דרג את התוכן:

      פוסטים אחרונים

      ארכיון

      פרופיל

      יפיתארז
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין