עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    שער ברנדנבורג

    12 תגובות   יום שבת, 11/4/15, 00:38

    שער ברנדנבורג

     

    "אתה חדש בעיר", פנתה הבחורה  בפסקנות אל הצעיר הגבוה ורחב הכתפיים, שעמד על המדרכה וצפה בשער ברנדנבורג, כשתרמיל מסע גדול על כתפיו.

    "מצטער, אני לא מדבר גרמנית", ענה לה באנגלית.

    "אני יכולה ללמד אותך", אמרה גם היא באנגלית.

    דני, שזה עתה הגיע לברלין, הרגיש שמתרקמת פה הרפתקה, ודמו החיש את הזרימה בעורקיו. הייתה שעת צהריים, השמש קפחה במלוא עוזה ולמרות שהיו רק עשרים ושמונה מעלות חום, דני הרגיש כמו בחמסין בתל-אביב. הוא חש בזיעה הניגרת על גבו מתחת לתרמיל ושגה בדמיונות על מקלחת קרה.

    "זה יפה מצדך. אפשר גם להתקלח אצלך?", חייך והושיט את ידו. "אני דני".

    "נעים מאד, גרטרוד", לחצה את ידו המושטת. "בוא אתי, אני גרה קרוב".

     

    מבלי לעזוב ידיים פסעו ברחוב ההומה, פנו אל עבר רחובות צדדיים ותוך כעשר דקות הגיעו ונכנסו אל בית קומות ישן ואפור. דירתה של גרטרוד הייתה בקומה השלישית. דני הוריד את התרמיל מעל כתפיו. כתם זיעה גדול בלע את סמל גדוד רומח מחטיבה שבע, שהוטבע על חולצת ה-טי שלבש.

    גרטרוד פנתה אל המטבח, ודני סקר את הדירה. החדר הגדול שבו עמד נראה כסלון, מרוהט בסגנון כבד ומיושן. מימינו היה המטבח ומשמאלו יצא מסדרון שהוביל אל חדרי הדירה הנוספים. הדירה נראתה לדני גדולה מאד - לא מתאימה לבחורה צעירה.

    "את גרה פה לבדך?", שאל את גרטרוד שהגיעה מן המטבח ובידיה שתי כוסות של בירה צוננת.

    "כן, עכשיו רק אני גרה פה. גרתי כאן עם סבתי שגידלה אותי, אך לפני חודשיים היא נפטרה", ענתה. עגמימות פשטה בפניה ולחלוחית נקוותה בעיניה.

    "משתתף בצערך", אמר. "גם אני גדלתי מגיל עשר אצל סבתי והיא הצטערה מאד כשאמרתי שאני יוצא לטיול ארוך באירופה. היא אמרה שאחסר לה מאד, למרות שיש לה חברים בבית האבות בו היא גרה עתה".

    הם החלו לשתות, תוך שהם מביטים זה בעיניה של זו. ואז, כאילו על פי סימן חיצוני, הניחו שניהם את הכוסות, וגרטרוד שוב אחזה בידו והובילה אותו אל חדרה. החולצה המיוזעת שלו התעופפה יחד עם המכנסונים שלה, וכל הבגדים התפזרו באי-סדר על הרצפה, בעוד שניהם נופלים בטירוף חושים על המיטה.

    שניהם עמדו יחד תחת המקלחת והמים המרעננים זרמו על תלתליו החומים ועל שתי צמותיה הבלונדיניות, המשתפלות מלפנים על חזהּ. הוא לפת את מותניה והצמיד אותה אליו.

    "את הבחורה הגרמנייה הראשונה שרואה אותי עירום", אמר וחייך.

    "ואתה הישראלי הראשון שלי", השיבה בחיוך ועלתה על קצות בהונותיה לנשק את צווארו.

     

    מאז הם בילו יחד רוב הזמן במיטה, אך גרטרוד גם סיירה אתו באתרי התיירות של ברלין, 

     כולל באנדרטה המרשימה לזכר השואה. כשהסתובבו באתר האנדרטה, סיפר לה דני שסבתו היא ילידת העיר לייפציג, והיא היחידה מכל בני משפחתה הענפה, ששרדה את השואה. בשנת 1940 היא הייתה ב"הכשרה" בכפר פּוֹלֶנֽץ וֶרֽדֶה - "חור נידח" כהגדרתה - לקראת העלייה לארץ ישראל. בשלב מסוים, הגיעו הנאצים למקום, עצרו את עשרות הצעירים היהודים והסיעו אותם לאוסטרייה. שם הועלו על רכבות, יחד עם מאות רבות של צעירים יהודים מרחבי גרמניה. אדולף אייכמן פיקח בעצמו על נעילת הקרונות, כדי שלא יוכלו להימלט מהם. הרכבות הסיעו אותם לברטיסלבה בסלובקיה, אל מחוץ לגבולות הרייך, שהיה חייב להיות "יודן ריין" – נקי מיהודים. למזלה של סבתו, המעצר היה לפני החלטות ועידת ואנזה, שקבעו במפורש שיש להשמיד את כל היהודים. לאחר הועידה, הוריה של סבתו וכן אחיה הנשואים וכל בני ביתם, הובלו מלייפציג אל גטו ורשה, משם לטרבלינקה, ומשם איש לא חזר.

     

    בכל יום הקדישו דני וגרטרוד גם שעה ללימוד גרמנית. דני היה תלמיד טוב ולמד מהר. אמו ואביו היו מדברים ביניהם גרמנית, כשרצו שהוא לא יבין, עד שנהרגו בתאונת אופנוע, במעלה העקרבים בנגב, כשהיה בן עשר. כשהשפה נשמעת בכל מקום בו שהה עתה, שפת הסתרים ששמע בילדותו קמה לתחייה בשיעורי הגרמנית.

     

    "הברז בשירותים דולף ואני יכול לתקן אותו. אני מניח שיש לך פה כלי עבודה בדירה", אמר לגרטרוד בקר אחד, כשעברו כשבועיים מאז שנפגשו.

    "כן. בקצה המסדרון, מצד שמאל יש דלת של מחסן קטן. על המדף האמצעי תראה ארגז כלים ירוק".

    דני פתח את דלת המחסן ואכן ראה ממש מולו ארגז כלי מלאכה ישן ממתכת, בצבע ירוק. הוא לקח ממנו מפתח צינורות ופיסת פשתן שמצא והלך לתקן את הדליפה. כשהחזיר את הכלים למקומם, סקר את תכולת המחסן וראה על המדף העליון קופסת מתכת בצבע אפור שהזכירה לו את צבע המדים של צבא גרמניה. מתוך סקרנות פתח את הקופסה וגילה בה לתדהמתו, כובע קצינים נאצי, מדליות, צלבי קרס וסמלים, וכן תמונה של קצין נאצי במדי אס. אס.

     

    "מי זה בתמונה?", שאל את גרטרוד בסערת רגשות, כשלבו מנבא לו את התשובה.

    "זה סבא שלי", אמרה. "הוא שירת פה בברלין, כפקיד באס. אס. בזמן המלחמה", הוסיפה.

    "סבא שלך שירת באס. אס. ולא סיפרת לי?" כעס דני. "סיפרתי לך מה קרה למשפחה שלי בשואה, ואת לא אמרת לי כלום על סבך שהיה מעורב בזה?"

     

    דני לא היה יכול להתגבר על רגשותיו ודבר לא עזר. מה שאמרה גרטרוד על סבהּ, שרק מילא פקודות ועסק בניירת בלבד, הזכיר לו את טיעוני אייכמן במשפטו, וגם דבריה שהיא מגנה את מה שקרה בשואה ורואה בה כתם בל יימחה בתולדות גרמניה, לא יכלו לרכך את תחושותיו.

    הוא הבין בדיעבד, שהייתה זאת טעות מצדו מלכתחילה לנסוע לברלין, כשזה מטען הרגשות שהוא נושא. למרות שהיה לו טוב עם גרטרוד, ולמרות שפיתח רגשות כלפיה, הבין שלא יוכל להמשיך להתראות אתהּ, כאשר ברקע מצוי סבהּ הנאצי.

    הם נפרדו בדמעות ודני נסע לפריס.    

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/15 00:23:

      צטט: י.מ.ה 2015-04-16 19:39:18

      "אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תכהנה, "העם היהודי נושא צלקת שלא תגליד לעולם, הניצחון הגדול שלנו הוא עם ישראל החיי במולדתו הנצחית התמידית והאין סופית ! .

      תודה רבה, יאיר.

      אתה צודק מאד. פעמים רבות כשנפגשתי עם צעירים גרמנים, לא יכולתי להימנע מלחשוב אם בני משפחתם היו מעורבים ברצח יהודים בשואה, ואולי אפילו ברצח של בני משפחתי. מצד שני, תמיד גם אמרתי לעצמי, שאין לשפוט אותם על פי מוצאם, אלא על פי אישיותם ומעשיהם.

      היום, במוצאי יום הזיכרון לשואה, המסקנה שלך רק מתחזקת - אכן יש לעמנו כוח הישרדות נדיר והעם אכן התרומם מאפר המשרפות והגיע להישגים המעוררים התפעלות ואפילו קנאה בקרב הגויים. ויחד עם זאת, האנטישמיות ממשיכה לקנן בלבותיהם.

      כל טוב, עמוס.

        16/4/15 19:39:
      "אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תכהנה, "העם היהודי נושא צלקת שלא תגליד לעולם, הניצחון הגדול שלנו הוא עם ישראל החיי במולדתו הנצחית התמידית והאין סופית ! .
        13/4/15 00:04:

      צטט: באבא יאגה 2015-04-12 20:18:27

      תודה רבה, עמוס

      אני שמח אם נהנית, אלאונורה.

      כל טוב, עמוס.

        12/4/15 20:18:
      תודה רבה, עמוס
        12/4/15 18:15:

      צטט: קלועת צמה 2015-04-12 17:50:50

      משא לא פשוט הוא סבא כזה. לא פשוט גם לחשוף את המידע, בעיקר בפני אדם שקרוב לו (סבתו) נפגע. ובמקביל אפשר להבין את הקושי של הצעיר כשהמידע נחשף בפניו.

      תודה, מירה.

      מניעיה של הבחורה שלא לחשוף את עברו של סבה ברורים לחלוטין. אני שמח שאת גם מבינה את תגובת הבחור. לי קל להזדהות אתו, כי סיפור הסבתא הוא בעצם סיפורה של סבתי.

      כל טוב, עמוס.

        12/4/15 17:50:
      משא לא פשוט הוא סבא כזה. לא פשוט גם לחשוף את המידע, בעיקר בפני אדם שקרוב לו (סבתו) נפגע. ובמקביל אפשר להבין את הקושי של הצעיר כשהמידע נחשף בפניו.
        12/4/15 15:34:

      צטט: רחלי בן-צור 2015-04-12 12:47:10

      מדהים! כתוב יפה וקולח. האם זה מקרה שקרה באמת?

      תודה רבה, רחלי.

      הסיפור דמיוני, אך מושפע מאירועים אמתיים.

      שבוע טוב, עמוס.

        12/4/15 15:32:

      צטט: פרמינה 2015-04-12 11:57:50

      הפצע עדיין פתוח....ואיך לא.
      תודה רבה, טלי.
      סיפור הסבתא הוא בעצם סיפורה של דודתי, בשינויים קלים. מלבדה איש ממשפחתי לא שרד את השואה ונדרתי נדר, שכף רגלי לא תדרוך לעולם על אדמת גרמניה.
      שבוע טוב, עמוס.
        12/4/15 12:47:
      מדהים! כתוב יפה וקולח. האם זה מקרה שקרה באמת?
        12/4/15 11:57:
      הפצע עדיין פתוח....ואיך לא.
        11/4/15 12:33:

      צטט: נחרצה 2015-04-11 10:20:18

      כתוב נפלא...
      מסתבר שגם האהבה על אף עוצמתה אינה יכולה לאותם משקעים ומטענים שאנו סוחבים זה זמן רב...

      תודה רבה לך על הביקור ועל התגובה.

      הסיפור הדמיוני נרקח מחמרים מציאותיים בהחלט.

      שבת שלום, עמוס.

        11/4/15 10:20:

      כתוב נפלא...
      מסתבר שגם האהבה על אף עוצמתה אינה יכולה לאותם משקעים ומטענים שאנו סוחבים זה זמן רב...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין