עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    אוגנדה - פרק מתוך "ליקוי מאורות"

    0 תגובות   יום שלישי, 31/3/15, 17:14

    אוגנדה 

     

    דייוויד הוריד את "המשרד", ועכשיו הוא ממקם את עצמו על המיטה, ומתכונן למרתון עם ריקי ג'ארוויז והחבר'ה הטובים שלו. הודעה מניזאר, "אני באוגנדה. אתה בא?", גואלת אותי ממסע לילי אל הקריירה המשגשגת של הבריטי השמנמן, שמאז שהצליח מאוד, גם רזה מאוד. אנשים מצליחים תמיד הופכים לאנשים יפים. אני מודיע לדייוויד שאני יוצא לפגוש את ניזאר, ודייוויד מסמן בידיו שאין משיחין בשעת "המשרד", כי ככל שהוא מעריץ את ניזאר, הוא מעריץ את ג'ארוויז הרבה יותר. אני עוזב את דייוויד עם השידורים החוזרים שלו, וטס לאוגנדה, הבר הקבוע שלנו, סמטת אריסטובולוס, פינת הלני המלכה, ירושלים, האימפריה הרומית השוקעת.

     

    אני מת על ניזאר. כיף לשתות איתו. הוא כמו הסנה שאיננו כלה, מבחינת קיבולת השתייה שלו. בכלל, כולם אוהבים את ניזאר. ולא רק בגלל שהוא ערבי. כלומר, כולם אוהבים אותו בדיוק כמו שכולם רוצים שלום. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל בסופו של יום כולם רוצים שלום.

     

    ניזאר נשוי לסופי, בת גילו. שניהם גדלו בכפרים סמוכים בצפון, אבל נפגשו לראשונה בירושלים, כשהיא למדה צילום בבצלאל, והוא למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית. יש להם ארבעה ילדים, שזה מבחינתו ארבעה יותר מדי, ועכשיו היא שוב בהיריון. הוא מת על הילדים, אבל הם מפריעים לו להתרכז. הם מתגוררים כרגע בדירה שכורה וצפופה בבית צפאפא, אבל מתכננים לעבור השנה לשכונה יהודית טובה, כשיסיימו לשפץ את הבית שרכשו שם, כך שבין הוויסקי לשיפוצים לילדים, לא נשארה לו אוּנה פנויה לסֵפר שלו. כבר שלוש שנים הוא מנסה לכתוב את הספר הבא שלו. בינתיים הספיק לגנוז שני ספרים שלמים.

     

    "אני גונז את הסכסוך אחת ולתמיד", הוא אומר כל פעם כשהוא מסיים לכתוב את הטור השבועי שלו, "נשבר לי. עכשיו אני רוצה לכתוב ספר אמיתי. סיפור אנושי, מרגש, אמיתי. בלי גדרות ומבטאים, ובלי משברי זהות חובקי שטחים. אני רוצה ספר. לא טור עיתונאי מורחב. ספר. על בני אדם. לא דחקה רומנטית עם נטיות פוליטיות".

     

    "אבל אין אנשים בלי מבטא", אני אומר לו, "גם בלי-מבטא זה מבטא".

     

    "אתה מושפע מסרטים אמריקאיים".

     

    "לא נכון. מבטא זה אישיות. זה היסטוריה. מבטא זה דבר נורא מרגש. תחשוב על ביורק, למשל".

     

    "אבל מבטא ערבי זה משהו אחר. מה אתה מביא לי עכשיו איזו כּוּסית מהקוטב הצפוני? אין להם שם צבא אפילו".

     

    "אבל עליךָ, מותק, אפילו המבטא הערבי נשמע סקסי", אני אומר בפתיינות מובהקת.

     

    "כמו שעליךָ אפילו הציונות נראית סקסית", הוא מושך קלות את המגן-דוד הזעיר והמנצנץ, המשובץ יהלומים מזויפים, שתלוי על צווארי, "ומה יוצא לך מזה? לא מכרת כלום מהאלבום האחרון שלך".

     

    ניזאר הוא הבנאדם היחיד שאני יכול לדבר איתו על הלוזריות שלי בלי שהוא מיד יזדעק לגונן עליי מפני עצמי. בעניין הזה הוא מסכים איתי. ואף מחמיר איתי. "אתה באמת לוזר, יונתן", הוא אומר בשיא הרצינות, ובלי שמץ של אירוניה, ואפילו בדאגה קלה, "אחרת באמת אין הסבר לזה שעם מוזיקה כמו שלך אין לך אף להיט בכיס כרגע".

     

    ניזאר הוא גם הבנאדם היחיד שיכול לסבול אותי שיכור, ואף מעדיף אותי כך.

     

    (דייוויד שונא שאני משתכר. הוא חושב שאני הורס לעצמי את הקריירה. חוץ מזה הוא שונא להזדיין איתי כשאני שיכור, ושונא את הריח של הברים שנדבק לבגדים ולשיער, ואחר כך מתערבב עם המצעים, שכבר אין טעם לכבס אותם בכלל, כי אין לילה שאני לא יוצא לשתות. הוא מגזים כמובן. אני לא יוצא כל לילה. לא כ-ל  ל-י-ל-ה. אבל דייוויד אוהב להגזים).

     

    ניזאר הוא גם הבנאדם היחיד שאני יכול לומר לו שהוא תסריטאי מצליח ועיתונאי מבוקש רק בגלל שהוא סקסי, שהערביות שלו סקסית, שהוא מהגזע הנכון, והלאום הנכון, בזמן הנכון, ובמקום הנכון, ויש לו רווח בשיניים הקדמיות, וכריזמה של כוכב רוק, ולא בגלל שהוא כזה מוכשר, והוא יענה לי "תסביר לי את העניין עם הרווח בשיניים" בשיא הרצינות. ואני מסביר לו.

     

    "הנה, קח את אביב גפן, דייוויד ברוזה, שלומי שבן, יהונתן גפן, חיים טופול, אתגר קרת, אביתר בנאי, ארנה אנג'ל, קוואמי, עילם גרוס, לכולם יש רווח מסיבי בשיניים הקדמיות. הפה שלהם הולך לפניהם, מסמם אותך, עוד לפני שאתה קולט מה קורה מולך. אני מת על זה. אם מישהו יעשה פעם מחקר רציני על קונסטלציות של נתונים ונסיבות שמהם עשויה כריזמה, אני בטוח שרווח בשיניים הקדמיות יהיה אחד הנתונים המרכזיים שם. אגב, מה שלום סופי?"

     

    "כרגיל. כועסת". 

     

    סופי מציגה את הצילומים שלה בכל מיני תערוכות קטנות, בארץ ובעולם, בעיקר בהקשרים חברתיים ופוליטיים. ניזאר שונא הקשרים חברתיים ופוליטיים. לסופי לא אכפת מההקשרים, העיקר שהיא מציגה את התמונות שלה. היא לא עושה עניין מכל דבר. היא אוהבת לצלם, ומי שרוצה לראות, ברוך הבא. אבל ניזאר הוא בעל תומך. הוא מוכן לשתף איתה פעולה אפילו בתערוכות עם הקשרים. הוא בא איתה לפתיחות החגיגיות, מתלבש יפה, לא שותה יותר מדי, מתנהג בנימוס, לא מושך יותר מדי תשומת לב ומנהל שיחות קטנות במינונים מאוזנים ומדודים של רצינות, התחכמות, חמימות, ומסתורין. אין לו בעיה עם זה, הוא אפילו נהנה מזה. מתאים לו להיות המלווה של סופי. בשביל סופי הוא מוכן לוותר מדי פעם על מרכז העניינים. אבל מה שמעצבן אותו זה שלא עושים מזה כסף. "איזה עבודה חרא זאת, צלמת. זה יותר גרוע מלהיות מוזיקאי". עשר שנים הם נשואים, והם רבים כמו ילדים. היא עושה לו פרצופים, הוא נעלב, ואז הם לא מדברים שבוע, והוא משאיר לי הודעת טקסט, שהוא רוצה לצאת.

     

    "אשתי לא מדברת איתי", הוא אומר.

     

    "אז תדבר אתה איתה".

     

    "מה אני אגיד לה?"

     

    "תתנצל. לא יודע".

     

    "מה פתאום. השתגעת? היא עשתה לי פרצופים. למה שאני אתנצל?"

     

    "סתם פרצופים?"

     

    "לא. מעליבים כאלה. אמרתי משהו על הספר שלי, והיא עשתה פרצוף מזלזל כזה", והוא מדגים.

     

    "ניזאר, בחיי, איזה ילד. על פרצוף כזה לא עושים עניין. תתנצל".

     

    "לא מתנצל", הוא עומד על דעתו.

     

    בכל אופן, אחרי סופי, אנחנו חוזרים שוב אליי. ואני ממשיך להתלונן בפניו שאין לי כסף, כי זה כיף להתלונן בפניו. הוא לא מנסה לייפות את הדברים. להפך, ככל שאני אומר לו שהמצב שלי בזבל, הוא מתלהב ומוסיף ומוכיח לי שזה עוד כלום, שבעצם הדברים עוד הרבה יותר גרועים מכפי שנדמה לי. הוא מדרדר אותי. ואני אוהב להתדרדר איתו. דווקא איתו הלוזריות שלי מקבלת איזו עוצמה. הוא לא מחליק פינות. מולו, המצב המחורבן שלי מתחדד כל כך, עד שהוא מתחיל לבהוק. והבֹּהַק הזה כבר גובל באיכות של כוכב. משהו כמו "לוזר בצמרת" עם סקס אפיל של אנטי גיבור.

     

    "בסוף אני עוד אצטרך לתמוך בך", הוא אומר במרוצות עצמית.

     

    "הומו שנתמך על ידי ערבי? לא יודע. לא נשמע משהו".

     

    ניזאר, מצדו,  מספר לי שהוא שונא את מה שהוא עושה, את הטור בעיתון ועונה חמישית שהתחייב עליה בטלוויזיה, כי משלמים לו כל כך טוב שהוא לא יכול לסרב. בלי הכסף, סופי בטח הייתה כבר זורקת אותו מהבית.

     

    "אבל אני לא שמח. אני לא עושה מה שאני באמת אוהב לעשות", הוא אומר.

     

    "אני דווקא עושה בדיוק את מה שאני אוהב לעשות, אבל אין לי גרוש על התחת, אז מה עדיף, הא?"

     

    ניזאר הוא בן למשפחה מכובדת ועשירה. תמיד היה לו כסף. וברגעים, אפילו רואים את זה עליו.

     

    (לדייוויד אף פעם לא היה כסף. הוא בא מקיבוץ עני, שהפריט את עצמו כדי להציל את נפשו).

     

    אפשר לראות כסף על אנשים בקלות. זה לא הבגדים או המכונית. זה לא הריפוט או ההידור. רואים את זה בתנועות הגוף, בהליכה, בנוחות מסוימת שיש לאדם במרחב שבו הוא מתנהל, במבט, בתווי הפנים. זה סוג של ביטחון בסיסי שמשפיע על הדי.אן.איי, ועל עיצוב תאי הגוף. זו זקיפות קומה של הנשמה. אפשר לראות את הזקיפות הזאת במנגינה של המילים שיוצאות לבנאדם מהפה. באינטונציה. אפילו מבטא ערבי לא יכול לקלקל את זה. המעמד הסוציו-אקונומי של הבנאדם בא עם ריח מסוים, ריח גוף, ריח מילים, ריח מחשבות. הבוטום ליין של הכסף הזה הוא שהוא מאפשר מרחב רחיפה, מרחב נפילה, מרחב תעוזה. כי בסופו של יום, יהיה מי שיתפוס אותך כשתיפול. אפשר להוסיף את הנקודה הזאת לנתוני המחקר שלי על הכריזמה.

     

    אבל מה שמפריע לניזאר להיראות כמו בנאדם עם שורשים של כסף, זה הפיצול האישיותי שלו בין הדי.אן.איי המולד שלו לבין הדי.אן.איי המאַמֵץ שלו. אם על פי נחמן מברסלב העיקר הוא לא לפחד כלל, אצל ניזאר העיקר הוא לפחד כל הזמן. ומי שמפחד כל הזמן, לא נראה כמו בנאדם עם כסף. כשיש פיגוע הוא מפחד, ולא מהמוות, אלא מהמשטרה. כשהוא יוצא להופעות שלי, מתחרמן על הסטודנטיות לקולנוע, גומע חביות של וויסקי, וכותב על זה אחר כך בעיתון הנפוץ במדינה, הוא לא מפחד מאשתו, אלא מהשכנים הערבים שלו. ולכן, בעוד העשירים האמיתיים מתהלכים באיכות מוצנעת של אנדר-סטייטמנט אופנתי, ניזאר מחליק בבי.אם.וו שחורה, ולובש מעילים שחורים ארוכים שקנה בפריז, מעל חולצות פשתן ורודות ומבהיקות. הכי לא סטייל. הכי יאפי-ערסי-ירושלמי שיש. והוא יודע את זה. הוא יודע בדיוק כמו מה הוא נראה. ככה בטוח לא נראה סטודנט לפילוסופיה מרחביה, או אמן מנחלאות. וזו המחאה הקטנה שלו. כי חוץ מזה, הוא שונא להתעסק במחאות.

     

    פעם הוא שאל אותי אם אני אוהב אותו בגלל שהוא ערבי, כי זה טרנדי להחזיק חבר ערבי, ואני שאלתי אותו בתמורה, אם הוא אוהב אותי בגלל שאני הומו, למרות שזה לא אותו דבר, כי בירושלים ערבים הולכים יותר טוב מהומואים.

     

    "אתה בכלל לא נראה הומו. וזה באמת מדהים אותי כל פעם מחדש שאתה הומו. אין לך מושג מה אתה מפסיד. באמת, תגיד, איך זה שבחיים לא שכבת עם בחורה?" הוא שואל אותי.

     

    "אולי כי לא בא לי", אני עונה.

     

    "אולי כי אתה סתם מפחד? אולי אתה מהעדינים האלה, הרפוסים האלה, שבנות מצליחות למוטט להם את הביטחון העצמי עד כדי כך, שאתה מתחיל לפחד מהן, עד שנדמה לך שהן מגעילות אותך".

     

    "ניזאר, אני אוהב בנים. נולדתי ככה".

     

    "אבל למה שלא תנסה? פעם אחת?"

     

    "אתה יודע מה? למה לא באמת? רוצה לנסות? אני ואתה?", אני שואל אותו.

     

    בחדרון הקטן שמעבר לבר מופיע הרכב אלטרנטיבי מברלין בפני שלושה מעריצים אדוקים. רוב הקהל משוטט ושותה בחלל הבר עצמו. ניזאר כבר בשוט הוויסקי השלישי שלו, ואני בכוס היין השלישית שלי. ופתאום, ככה, באמצע אוגנדה, לעיני כולם, הוא רוכן לעברי, ומנשק אותי ברחיפה על שפתיי. אני כל כך מופתע ונרגש, שאני נסחף. בא לי עליו. אני מנשק אותו חזרה, נשיקת עומק. עם כל הלב. שוכח לרגע מדייוויד. אני מלקק את שפתיו, נצמד אליהן, ולשוני נשלחת ללשונו. והוא נעתר. אני מאושר. מוצף בעונג מסמם. הרטיבות הזאת בפה. האקשן של הלשונות. אחרי שניות ארוכות ולחות ומשתוקקות, ניזאר נסוג, לוקח אוויר, ואז לגימה מהוויסקי.

     

    "אצלנו תולים על דברים כאלה", הוא אומר, ומלקק את שפתיו בעונג ברור, "זה מסוכן".

     

    "נו, איך?", אני שואל.

     

    "לא משהו", הוא מחייך וממשיך, "אתה יודע, אם לא הייתי קורא בעיתון שיש לך חבר, בחיים לא הייתי יודע. אתה אף פעם לא מדבר איתי על דייוויד".

     

    "איפה קראת?", אני שואל, שמח לשמוע שמישהו כתב עליי משהו.

     

    זה נכון, אני לא מדבר איתו על דייוויד. דייוויד מעריץ את ניזאר. הוא מכור לטור שלו בעיתון, ולסדרת הטלוויזיה שכתב. פעם אפילו אמר לי שלדעתו ניזאר יותר טוב מיוסף אל דרור ועוזי וייל. דייוויד עוד תקוע בשער האחורי. מדהים אותו כמה שזה עדיין רלוונטי. היום כבר אסור לכתוב ככה. ראית מה עשו לעוזי וייל בפייסבוק? ודייוויד הוא לא אחד שאוהב דברים בקלות. דייוויד קודם כול שונא. את כולם.

     

    אחר כך הוא מתחיל להרפות. במסורה. האנשים שדייוויד אינו שונא, מלבדי, הם יוסף אל דרור, עוזי וייל, סיינפלד, סימפסונס, סאות'פארק, בוב דילן, רנדי ניומן, שלומי שבן, מאיר אריאל, צ'רלס בוקובסקי, הארווי פקר, דויד פרץ, סטיינבק, שרה סילברמן, ריאן אדאמס, ג'ון קמרון מיטשל, הדרה לוין ארדי, ריקי ג'ארוויז, וניזאר.

     

    כשהוא מסיע אותי הביתה בבי.אם.וו שלו, אני משמיע לניזאר כמה מהסקיצות של השירים החדשים. ואני מתנצל מראש. אלה סקיצות ממש גסות. הוא הראשון, חוץ מדייוויד,  ששומע  את מה שאני כותב. בעיקר בגלל שבמכונית שלו יש מערכת סאונד משובחת במיוחד, שמבעדה החיים נראים יותר יפים. הוא תמיד יורד עליי. תמיד. "מה זה החרא הזה? זה לא מתאים לארץ. זה לא ילך פה". אבל אני לא מקשיב למילים שלו, ולא למבטא. המילים שלו מנסות להסתיר את המבטא שלו. ושניהם ביחד מתאמצים להסתיר את הרעד הפנימי, הנרעש, העדין הזה שעובר בו כשהוא מקשיב למוזיקה שהוא אוהב. וזה מה שאני באמת הכי אוהב בו. (אני חייב להודות שפה דייוויד מחזיר פייט חזק). בכל אופן, אני מסתכל עליו מקשיב למוזיקה בשקט אדוק עד סוף הדיסק, ונגנב. הרעד שלו מדבק. אני רואה בדיוק מה הוא אוהב ומה הוא שונא. אבל הוא לעולם לא יגיד לי משהו טוב. רק, "מה זה החרא הזה".

     

    זה משפט חביב עליו באופן כללי. חביב עליו כמו לנהוג בבי.אם.וו שחורה במרכז ירושלים. אחר כך הוא מספר לי שרשם את הגדולים שלו לאקדמיה למוזיקה, ושואל איזה פסנתר לדעתי כדאי לקנות להם. "פסנתר שחור", אני אומר לו, וחום רגשני מציף אותי מתוך שכרות יתרה. לפני שאני יוצא מהמכונית, אני שואל אותו למה הוא אף פעם לא מסוגל לומר לי מילה טובה. "שלא תפתֵח ציפיות, מותק. ערבי והומו, אין מצב". אני מעיף לעברו נשיקה, וסוגר אחריי בעדינות את הדלת. "איזה הומו", הוא זורק לעברי בחיוך מלא רווח בשיניים הקדמיות, ונוסע בפול גז מחריש אוזניים. אחר כך הוא עוצר בחריקה, חוזר ברוורס מהיר, ועוצר לידי. "שתדע לך, שאני תמיד חלמתי להיות פסנתרן", הוא מפטיר באי נוחות, ומיד ממשיך לנסוע.

     

    דייוויד כבר במיטה, נרדם לאורו המהבהב של אחד הפרקים של "המשרד" בגרסה הבריטית. אני מכבה את הטלוויזיה, ודייוויד מתעורר. "אתה מסריח", הוא אומר מתוך שינה. "אתה אוהב אותי?" אני שואל. "למה, מה עשיתם?" הוא מחזיר. אני מניח את הפלאפון על הארונית שליד המיטה, מתפשט, ונכנס מתחת לשמיכה. הפלאפון מצפצף. שתיים בלילה. טקסט מניזאר: "לא תאמין, הייתי כל כך שיכור, שהתנצלתי".

     

    "ניזאר וסופי השלימו", אני מעביר את החדשות בלחש לדייוויד, בבחינת "סוף טוב הכול טוב", ובבחינת, "אני מת להזדיין איתך עכשיו". אני נצמד אל דייוויד מאחור, והוא בדיוק מסתובב לכיווני, וכורך את ידיו סביבי, ומהדק אותי אליו, תוך כדי שינה. לא הזדיינו. רק נרדמנו. זין אל זין, לב אל לב. 

     

    ***

    הפרק לקוח מתוך הספר שלי "ליקוי מאורות"  שיצא באופן עצמאי, בהוצאת "מקף" וניתן לרוכשו דרך אתר אינדיבוק, או ישירות ממני. תוכלו לפנות אליי דרך הפייסבוק.

     

    לינקים רלוונטיים ותזכורות לחיים כהשראה:

     

    הספר "ליקוי מאורות".

    השיר על סייד קשוע ועל ירושלים (ספוקן וורד לייב)

     

    הפוסט על השיר על סייד קשוע ועל ירושלים

     

    הסוד לחיים הטובים ולשלום במזרח התיכון

     

    ALONE IS ALONE IS ALONE - קליפ בהשתתפות סייד קשוע ואחרים

     

    האלבום החדש שלי, לרכישה מוזלת

    האזרח ק. 

     

    ההופעה הקרובה:


    יום שני 28.12.15 באוזן בר ב 20:00 בדיוק (חלק א)

    יום ראשון 24.1.16 בלבונטין 7 ב 20:00 בדיוק (חלק ב)
     

     

    היו שלום. הצליחו והצילו. 

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין