זה כנראה סינדרום הסוף-אלבום מהול בסינדרום הבחור החתיך שאִידְיֵיט אותי לגמרי, אבל רגע לפני צאת האלבום שנחתם וננעל השבוע, ויצא בקרוב, כתבתי שיר (לאלבום אחריו). זאת כדי לאותת לעצמי שאני בסדר בסך הכול, אין מה להיבהל, ושאחרי כל אלבום, יבוא עוד אלבום, ושסינדרום החתיך הוא רק ריאקציה לעריצות רבת השנים של הבנים על הבנות, כלומר על היופי שלהן, שמוכרח להיות, כמו שאמרו חכמים. כי אם הכול עומד על שלושה דברים, ואשה נאה מרחיבה דעתו של אדם (ודירה, וכלים), אז גם אני רוצה (מעבר לדירה בת השגה וכלים נאים), בחורים חתיכים שירחיבו את דעתי, בתור חכמה בעצמי. 

 

אני יודעת שיש אנשים שנמאס להם לשמוע שהבחירה בחתיכים היא אג'נדה לתיקון עולם, לא רק הרחבת דעת. אני עצמי עייפתי מזה זמן מה, וגם חשבתי שיש (לי) עוד צרות בעולם שראוי להתייחס אליהם, כמו תחבורה ציבורית יעילה והוגנת 24/7, או רעלת הדת (כל דת), או כל ליקוי מאורות אחר. חשבתי שמיציתי את ליקוי המאורות הזה בכל האלבומים (13), ובספר שכתבתי על זה, עם השם המפורש, "ליקוי מאורות" (שאתם מוזמנים לרכוש ישירות ממני), ובאלבום החדש שנקרא גם הוא ע"ש הספר.

 

אבל כשחזרתי לשוּק אחרי עשר שנים, נוכחתי ששומדבר לא ממש השתנה. אותם מסרים, עם מחירים מאמירים. ולמרות שאני מעדיפה את הגירסה הבודלרית למשא החיים, על פיה חייב אדם להשתכר מיין, משירה, ממוסר - בכל זאת יש מהפיכה להשלים, אפילו בזעיר אנפין - גם אם אין חדש תחת השמש, ומה שהיה, הוא שיהיה.

 

בקיצור, אחוזת בַּהֶלֶת, כתבתי הבוקר עוד שיר. 

 

בחור חתיך, מאחור.