עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    רישיקש III

    4 תגובות   יום ראשון, 18/1/15, 12:42

    רישיקש  III

     

    זהו פרק שלישי המוקדש לרישיקש על ידי החכם ההודי בן קרלה - סוואמי טפובן מהאראג', בספרו מסעותיי בהימאליה, אשר תרגמתי לעברית.

     

    על שתי גדות הגנגס ברישיקש מצויים יערות עד. צמחי אׇטׇלוֹטׇקה נושאי אשכולות של פרחים בצבע של חלב חמוץ, עצי וילֽוׇה [1]עם פירות ירוקים התלויים במאותיהם על הענפים, מקבצים של צמחי חיזרן (במבוק) רבי-שנים הממטירים את זרעיהם בנדיבות, חורשות המכוסות במעטה אפל של עלווה ירוקה, פירות ופרחים, סככות של צמחים מטפסים – כל אלה הופכים את היערות ליפים וקסומים. פילים וחזירי בר, טיגריסים ודובים מצויים בהמוניהם באזור זה, בעיקר בצד המרוחק מן הגנגס. קריאותיהם של הטווסים מפלחות את היערות, והעופות (הזכרים) מרקדים בשמחת אמת, כשהם פורשים לראווה את נוצותיהם בשלל צבעי הקשת. קופים משני סוגים – אדומי פנים ושחורי פנים – לאחר שהשביעו את רעבונם ושתו לרוויה, נוטשים זמנית את הפכפכנותם הטבעית ומתיישבים בשקט בהמוניהם על הענפים ועל האדמה וצופים בסקרנות ובהשתאות בביצועי הטווסים. לעיתים, לשם הגיוון, אני נכנס ליערות אלה, ובמקרה נוטל חלק בשמחת אותו ריקוד. לא פעם תהיתי אם הרקדנים, השיכורים משמחה, אינם אלא חכמים גדולים שהשקיעו עצמם באהבת האל. אולי אותם קופים היושבים סביבם ונהנים מביצועיהם, גם הם חכמים אשר לבשו צורת קופים מרצונם. אך טבעי הוא שמחשבות מסוג זה חולפות במוחו של אדם המאמין באופי הקדוש של ההימאליה ובכוחות העילאיים של החכמים.

    התבוננו בהתנהגות ה"סׇטֽטֽוׇה"[2] האמיתית של הציפורים אשר מעריצות את יפי הטווסים, נהנות מביצועי הריקוד שלהם, ומדי פעם מביעות את התפעלותן בקריאות רמות. איזה ניגוד לעולם האנושי, שבו האדם כה מלא גאווה על תלמודו ועל חכמתו, ומתקשה לאכול או לישון מתוך קנאה ותחרות! אילו רק הייתה לאדם התבונה ללמוד מאותם יצורי-בר!

    אם יתמזל מזלך אתה עשוי לפגוש עדרים של איילים עדינים וביישנים, המפזזים בשמחה בקרחות היער. יערות אלה, שניטעו והושקו בידי האל עצמו, המלאים בציפורים ובחיות מכל המינים, הינם גני-עונג הממלאים את הלבבות של חובבי הטבע והפרושים, בשמחה עילאית. זוהי מעלה ידועה של יערות יפים ומבודדים שהם מעצימים את רגשותיו של האדם, בין אם מדובר בדבקות באל או באהבה גשמית. הם מסייעים לריכוז בעת מדיטציה, ועל כן הפרושים בוחרים בהם כדי לעסוק במדיטציה ועל מנת לפתח בהם את דבקותם הדתית. יש לציין כאן שהיופי של רישיקש הולך ונעלם במהירות, בגלל החורבן שמביא האדם, ויש חשש שאם הציוויליזציה תמשיך בקצב התקדמותה, היערות ייעלמו כליל תוך זמן לא רב.

    אפילו כאשר עוד שהיתי במחוזות ילדותי בדרום הרחוק, שמעתי על ההימאליה ועל רישיקש, אולם רק ב-1920 התוודעתי ממש לרישיקש. ביקרתי לראשונה במקום קדוש זה כצעיר שוחר-אמת, לאחר מסע צליינות בצפון-הודו וביקורים אצל מספר אנשים קדושים. ביקור שני היה בשנת 1923. בעוד שבביקורי הראשון הגעתי כברהמין[3] צעיר מלא ענווה ומלא התלהבות, בחיפוש אחר האמת, הרי שכעבור שלוש שנים חזרתי למקום כחכם דרומי ללא ספקות בדבר האמת, אך עדיין נוטה לסגפנות. מאז ועד היום מדי פעם בפעם, אני מבלה זמן ברישיקש בלימוד, במדיטציה ובסגידה לגנגס.

    http://cafe.mouse.co.il/image/3184474/

    נהר הגנגס ברישיקש

     

    במהלך התקופות שביליתי במקום, היו לי הזדמנויות להיפגש עם פרושים שהגיעו מכל רחבי הודו, בני קסטות[4] שונות וחברי מסדרים שונים, ובדרך זו יכולתי ללמוד רבות על אסכולות שונות ולדון ביתרונות ובחסרונות של כל אחת מהן. למרות שעל פי כמה מכתבי-הקודש העתיקים רק ברהמינים מלידה זכאים לקבל חניכה לסׇנֽנֽיאסה, מצאתי שבצפון הודו גם מטאטאי רחובות וסנדלרים[5] הפכו לסנניאסינים. בחלוף הזמן, התחוללו מהפכות והתפתחו דרכי חשיבה חדשות, לא רק בפוליטיקה, אלא גם בדת. למרות שבעיני אנשים צרי אופק הרפורמות וההשקפות הליברליות אינן מוצאות חן, אחרים בעלי תפיסת עולם רחבה יותר ותפיסה ערכית נעלה יותר, מקבלים אותן בברכה.

    רחצה במים הקרים כקרח של נהר הגנגס, שתייה ממימיו ואכילת מיני מזון משונים, עמידה בחילופי טמפרטורה קיצוניים של חום וקור – כל אלה הם הקשיים להם נחשפים בני דרום-הודו ברישיקש. אך כל אלה הם קשיים חיצוניים בלבד. ישנו סוג קושי נוסף, עול-משמעת - הדיסציפלינה של המחשבה - שרק היא מובילה להגשמה עצמית. אדם שמחשבתו אינה נתונה בעול-משמעת, מפיק תועלת מועטה בלבד מן השהות ברישיקש או בקאילאס[6]. לעומתו, אדם שהשיג את אותו עול-משמעת, גם אם ישכון בביתו בלב עיר סואנת, עשוי להגיע אל השלווה הנכספת, אם כי בהדרגה.

    החורף הוא תקופה משובבת נפש ברישיקש, נעימה ושלווה. נזירים פרושים רבים מפינות שונות בהודו, נאספים כאן במהלך התקופה. הפרושים הם עצמאיים כמו מלכים, אך בהבדל אחד. אם העושר הוא המאפשר למלך לעשות את כל אשר יחפוץ, העדר העושר הוא המאפשר לפרוש לנהל את החיים שבהם בחר. העדר הנכסים של הפרוש וההסתפקות במה שיד הגורל מזמנת לו, מציבים אותו במקום טוב בכל אשר ילך. בהימאליה, אפילו בימים אלה של מטריאליזם חסר רחמים, אדם עשוי להיתקל בפרושים שהדבר היחיד שמעסיק אותם הוא ההתאחדות עם האל. אין הם מוכנים לגעת במטבע, למרות שאינם יודעים היכן ומתי ישיגו את נתח המזון הבא. מדהים הוא הניגוד שבין נוסעים הודים ואירופאים העושים דרכם לטיבט – האירופאים נושאים ציוד במאות אלפי רופיות, ואילו ההודים מתנהלים ברגליים יחפות ובשמחה בהרים הגבוהים ביותר בעולם, ללא פרוטה, ללא מזון וללא פיסת בד נוספת להחלפת הבגד, ואין בכך פליאה. בהשוואה לכוחות הנפש, כוחם של הכסף והזהב הוא אפסי. מה שאין מלך יכול להשיג למרות כל עושרו, יכול הנזיר הפרוש להשיג בכוח הנפש. כוח הנפש מביא לאדישות מוחלטת כלפי הנאות העולם הגשמי, לאושר מושלם ולתחושת ויתור מוחלט. אלה הם הנכסים שלא יסולאו בפז של הסגפן.

    מקובל שהסגפנים הגדולים ממרומי ההימאליה, ואחרים מהמחוזות הנמוכים יותר בפנג'אב[7], נפגשים ברישיקש לתקופת החורף. כמעט בכל חורף גם אני עוזב את המפלסים הגבוהים יותר בהרים, ובא לבלות זמן ברישיקש. אני נפגש עם חכמים דרומיים אחרים אשר בעקיפין מזכירים לי את מחוזות ילדותי, ובנסיבות אלה אני מתפלל בכל לבי לשגשוגה של מולדתי (קֶרׇלה). החכמים אמרו שלאף אחד, בשום שלב של חייו (אפילו כסנניאסין), אסור לשכוח את אמו מולדתו. 

    אותם אנשים מבורכים העורכים מסעות של עלייה לרגל אל בדריקאשרם[8], גנגוטרי[9], ג'מנוטרי[10], ומקומות קדושים אחרים, מתחילים את מסעם מרישיקש. כאן הם חוצים את הגנגס וממשיכים אל האזורים הפנימיים של ההימאליה. עולה הרגל האמתי, העושה דרכו במעלה הגנגס, שוכח מכל עיסוקיו הגשמיים, מכוח הגדולה והיופי של ההרים ושל הנהר. מחשבתו מתעלה לדרגה גבוהה יותר, והוא נהנה מתחושה עילאית של אושר ושלווה. יפי הטבע מסלק באחת את כל הפסולת ממחשבתו. עולה הרגל אולי לא ימצא כאן את היערות הגדולים או את הסלעים העצומים, שניתן לראותם במקומות אחרים בהימאליה, אולם אוהבי הטבע לא ימצאו כל סיבה לאכזבה ממה שיראו סביבם. רכסי ההרים ההולכים וגבהים, ושני הנהרות – הגנגס והאׇלׇקאנׇנֽדה – העושים דרכם בנקיקים בין ההרים, מוסיפים במידה רבה ליופיו המהמם של הנוף. אולם, ברצוני להוסיף מילה של אזהרה לקוראיי. אני מתאר את גדולתם של הרי ההימאליה כפי שאני חוויתי באופן אישי. אם אנשים בעלי גישה שונה לחלוטין משלי, ימצאו את הנוף משעמם ולא מעניין, ולא יראו בהרים ובנחלים דבר מלבד ערבוביה של אדמה, אבנים ומים - אני לא אתפלא. זו התרשמותם, וזו התרשמותי. לאנשים שונים טעמים שונים, ועל כן גם התרשמויותיהם שונות.

    שבעה או שמונה מיילים מזרחית לרישיקש מצוי מקום קדוש בשם נילׇקׇנֽטׇם. הדרך אליו עוברת ביערות עבותים ירוקים כהים עם עלווה עשירה של עצי ווילווה. עדרים של פילי בר משוטטים ביערות אלה והמקום מהדהד מקריאות הטווסים. סגפנים ואוהבי טבע אינם יכולים שלא להימשך אל יופיו של הנוף, ועבורם יכולות להיות בסביבה נקודות נוספות, לא פחות מקסימות. אולם אנשים רגילים עשויים שלא להישבות בקסמו של היופי הפראי. 

    שלושה מילים צפונית-מזרחית לרישיקש מצוי מקום עלייה לרגל שנקרא לׇקֽשֽמׇנׇגֽ'הוּלה, ממנו יוצאים לעיתים עולי רגל אל בּֽרׇהֽמׇפּוּרי. אולם, רק אנשים בעלי אמונה ימצאו משהו מושך מאד במקומות מעין אלו. עבור אנשים חסרי אמונה הגנגס הוא סתם נהר, ומקומות כמו רישיקש, הׇרידֽואר, בּדֽריקֽאׇשֽרׇם, קאשי (ואראנסי) או ראמֵשֽוׇרׇם[11], הם לא יותר מאשר מקומות על מפת הודו. בעיניהם אין כל דבר מקודש או יפה במקומות אלה. אין טעם להטיל דופי באנשים אלה. הם נתונים לחסדי חושיהם ואינם יכולים לחרוג מעבר להם. במקרים כאלה התפיסה מוגבלת בשל מוגבלותם של החושים עצמם. זוהי הסיבה שלוגיקנים ידועים היטב בקרב הפילוסופים, מסרבים להסתפק בעדות החושים בלבד כאשר מדובר בנושאים דתיים, והם מקבלים את הסמכות המחייבת של הוודות וסמכותם של יתר כתבי הקודש. בעיני אנשים משוללי אמונה, אשר מחשיבים את סיפוק החושים כחזות הכל ותכלית הכל, אין משמעות לשאלת המקומות הקדושים והעלייה לרגל, ולסוגיות כמו "טוב ורע", "העולם שמעבר" ו"ישות עליונה".

     

     


    [1] סוג של תפוח-יער שפירותיו, בעודם בוסר, משמשים גם להכנת תרופות.

    [2] "דרך השלווה, הנחת" -  דרך ההתנהגות הנאורה והמוסרית, הראשונה מבין שלוש הקטגוריות של ההתנהגות האנושית. השתיים האחרות: "רׇגׇ'ס" –  דרך ההתאוות והכוח, ו"טׇמׇס" –  הדרך האפלה.

    [3] "Nair youth" – נאיר הוא שם נפוץ בין הברהמינים בקרלה.

    [4] הקסטות בהודו יוצרות את הריבוד החברתי. כל אחת מן הקסטות מתחלקת להרבה קבוצות משנה.

    [5] עיסוקים של כת "הטמאים", האסורים במגע. דוגמה לתיאור ספרותי של ניסיון לפרוץ את המסגרת של כת הטמאים, מצויה בספר "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי, בהוצאת זמורה-ביתן.

    [6] אתר בהימלאיה הידוע כמקום משכנו של האל שיווה.

    [7] "ארץ חמשת הנהרות" בצפון מערב הודו.

    [8] בדרינאת – ר' פרקים בהמשך.

    [9] מקור נהר הגנגס.

    [10] מקור נהר הג'מונה.

    [11] מקדש גדול בחוף הדרום-מזרחי של הודו – נקודת המוצא לפלישת הכוחות של האל ראמה לסרי לנקה, על פי אפוס הראמאיׇנה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/1/15 18:23:

      צטט: sari10 2015-01-18 17:12:09

      אכן... מרתק וקשה להבנה עבורי.
      משערת שצריך לחוות את זה כדי להבין.

      גם כאשר חווים, שרי, יש קושי בתרגום החוויה למשהו שניתן לבטא במילים.

      כל טוב, עמוס.

        18/1/15 17:12:

      אכן... מרתק וקשה להבנה עבורי.
      משערת שצריך לחוות את זה כדי להבין.

        18/1/15 17:09:

      צטט: sari10 2015-01-18 16:23:34

      עולם אחר...
      מעניין מהי מהות התענוג בהשגת "עול המשמעת"?
      מהו בכלל עול המשמעת המתייחס למחשבה?
      איזה סיפוק יש בסגפנות?
      מה ההנאה בויתור מושלם?
      איזה אושר עילאי מצוי שם?
      מהי בעצם השלווה העילאית? ממה היא מורכבת?
      לא רק מהתבוננות בטבע אני מניחה.
      תודה רבה, שרי.

      לנו, אנשי המערב, שמקבלים את המציאות האמפירית בתור אמת אונטולוגית, קשה להבין את התפישה המקובלת במזרח הרחוק, שרואה במציאות האמפירית אשלייה - מאיה - או לכל היותר תעתוע הנגרם ממגבלות אמצעי התפפישה שלנו.

      הסגפנות, כמו כל אסכולות היוגה והמדיטציה למיניהן, נועדו לשחרר את האדם מכבילות לתפישה הרגילה ומן ההתמכרויות למיניהן שאנו מורגלים בהן, על מנת שיוכל להגיע אל האמת המוחלטת, בלתי כבול למציאות הרגילה. כשהאדם מגיע להתאחדות עם האמת המוחלטת הוא משוחרר מכל הסבל הכרוך בחיים הארציים והוא זוכה לשלווה שלא תתואר במילים.

      בהרצאותיי אני תמיד מדגיש את עצם הקושי שלנו להבין את העיקרון ואת אי היכולת להביע במילים את מהותה של האמת המוחלטת.

      לא התכוונתי, אך משכת אותי להיכנס, ולו רק ברגל אחת, למבוכים הפילוסופיים הכרוכים במחשבה ההינדואית.

      שבוע טוב, עמוס.

        18/1/15 16:23:

      עולם אחר...
      מעניין מהי מהות התענוג בהשגת "עול המשמעת"?
      מהו בכלל עול המשמעת המתייחס למחשבה?
      איזה סיפוק יש בסגפנות?
      מה ההנאה בויתור מושלם?
      איזה אושר עילאי מצוי שם?
      מהי בעצם השלווה העילאית? ממה היא מורכבת?
      לא רק מהתבוננות בטבע אני מניחה.

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין