עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    רישיקש II

    4 תגובות   יום חמישי, 25/12/14, 19:08

    רישיקש  II

     

    זהו פרק שני שהקדיש המחבר – סוואמי טפובן מהאראג' – לעיר החכמים בצפון הודו, שבה התגורר.

     

     

    בכתבי הקודש נאמר:

    "כאשר הוא משתחרר

           ותאוותיו נכחדות כליל מלבו,

    בן התמותה עם ברהמן[1]  מתאחד,

           והופך בן-אלמוות בעודנו בגופו"[2].

     

    כתב הקודש הבודהיסטי דֽהׇמפּאדה גם הוא טוען במידה רבה את אותה טענה: "ערום מלא, פיתולי צמות של שער סבוך, גוף שאינו רחוץ ושאינו ניזון, שינה על אדמה חשופה, מריחת הגוף באפר, ואפילו אותה תנוחה ללא תנועה במשך ימים רבים, כל אלה אינם מטהרים את האדם אלא אם כן התגבר על תאוותיו".

    התגברות על ההתאוות (קאיֽוׇלֽיה) היא המטרה העליונה של האדם. זוהי המטרה והתכלית של כל פעילות האדם - זהו הישגו העליון. מצב זה לבדו מקנה שלווה מוחלטת ואושר עילאי. רק ההתגברות על ההתאוות מובילה לחיים מאושרים ומשוחררים מפחד. האדם אשר התגבר על ההתאוות אינו רדוף דאגות וצער. הוא לבדו ה"אדון". קיסרים בעולם הזה ואלים בעולם הבא הם משרתיו. אולם ההתגברות על ההׅתֽאׇווּת אינה מלאכה קלה. רק חסידי הידיעה (גֽ'נֽיאנה) יכולים להתגבר על ההתאוות. אדם יכול לצום ולא לגעת במזונו, אך נפשו עדיין תערוג אל המזון במחשבה. באופן דומה, בכוח הרצון יכול אדם להימנע מתענוגות העולם, אך נפשו עדיין תהיה רתוקה להנאות אלה. למעשה, נפשו של אדם אינה יכולה להיות משוחררת באופן מלא מן ההתאוות, עד שישיג באופן מלא את ה"אני"[3]. מי שמנסה להתגבר על ההתאוות שלא דרך השגת ה"אני", באמת מנסה את הבלתי-אפשרי.

    "אין בנמצא דבר כה מטהר כמו הידיעה[4].

    אין דבר כה גדול, כה אלוהי.

    ברכה לך, הו ידיעה, אשר מגרשת

    את כל התאוות החשוכות ומאירה את החיים".

     

    בשנת 1920 ביליתי זמן מה ברישיקש כבּֽרׇהֽמׇצ'ארין[5]. באותם ימים פגשתי הרבה חכמים, נשמות נעלות, ושוחחתי עמם -  אנשים בעלי ידע עמוק בוודות[6], אשר ניתקו עצמם כליל מן העולם, התגברו על ההתאוות והכירו את ה"אני". רבים מהם היו זקנים מאד, ואיני מוצא אותם כאן יותר. משכנם העיקרי באותם ימים היה אי קטן, שנקרא גֽ'הׇטי, מיוער ביער עבות ומוקף מכל צדדיו במימי הגנגס הקדוש. עתה אפילו האי הקטן נעלם כמעט לחלוטין בשל השינויים בזרימת הנהר. בדרך זו או אחרת, מספר האנשים הקדושים שפעם אכלסו את רישיקש הלך והתדלדל, ואף ממשיך להתדלדל, אולם היה זמן, ולא בעבר הרחוק, שמספרם היה נכבד.

    הצצה אחת בלבד בהם הייתה יכולה לרומם את נשמתו של האדם יותר מאשר קריאתם של מספר כתבי קודש ופרשנויות לאין ספור. להלן, להדגמה, אירוע אחד. היה מהאטמה אחד, נטול כל חוש לסכנה, אשר גם כאשר נישא במלתעותיו של טיגריס נורא, לא הפסיק לשנן ולומר "שיווֹהׇם, שיווֹהׇם" (אני הוא 'האני' רב-האושר, אני הוא 'האני' רב-האושר). אם האזנה לסיפורו יכולה לעורר אומץ שכזה בלבבות השומעים ולרומם אותם לדרגות גבוהות של מחשבה, דמו בנפשכם עד כמה יותר יעילה יכולה הייתה להיות הפגישה עם אותו אדם!

    מהאטמה כזה היה סוואמי וישוּדֽהאנׇנֽדה, שידוע יותר בכינויו בּאבּא קאלי קׇמֽלי וואללה[7]. באבא קאלי קמלי וואללה נודע בשם מוזר זה משום שבדרך כלל השתמש בפיסת בד שחורה בלבד לכיסוי מערומיו. הוא היה סגפן הסגפנים. חייו, שהיו משוחררים לחלוטין מקבלה ומצבירה של נכסים, היו סמל מושלם לתום ולאושר עליון. למרות גדולתו, נותר אלמוני במשך זמן רב. כמה נכון לומר שאלת הפרסום מתעלמת מאלה הראויים לה! אולם לבסוף, ככל שהדבר ייראה פרדוקסאלי, שמו החל להתפרסם, ואז החלו להמטיר לרגליו אוצרות. תכונה מוכרת של אלת העושר היא רדיפת האדם  המזלזל בה. עושר ואנשים עשירים היו נתונים עתה לשירותו של הסגפן העני. התפתחות זו הייתה תוצאה של שאיפתו של הסוואמי לספק מזון ובגדים לפרושים ברישיקש שסבלו ממחסור באוכל ובביגוד. אולם, אפילו כשנעשה אדון לאוצרות גדולים, הוא נותר בּֽהיקֽשוּ[8], מנותק לחלוטין מכל הנאות העולם ותשוקותיו. חייו של באבא קאלי קמלי וואללה הם דוגמה לדרך שבה פרוש (סאדֽהוּ)  חייב לנהוג כאשר נקרים בדרכו אוצרות, כתוצאה מנטיות שהוא נושא מגלגוליו הקודמים. הסידורים הנרחבים והיעילים שהנהיג לשם מענה על צרכיהם של הפרושים ברישיקש ובמקומות אחרים בהימאליה, הם ממש נפלאים, ושמו ייזכר בהערצה ובהכרת תודה כל עוד רישיקש וקֶדׇרֽקֽהׇנֽד[9] – מוסיפות להתקיים.

    היה זה מזלי הטוב להנות מאושר בשהותי מפעם לפעם ברישיקש, שהתקדשה בשהייתם בה של חכמים קדומים כמו אׇרֽטי ואׇנֽגירׇס וקדושים מודרניים כמו באבא קאלי קמלי וואללה. פה, במקום שפרושים אלה היו שקועים בלימוד ובמדיטציה במשכנותיהם המבודדים על גדות הגנגס, הימים עוברים במהירות כשניות, וזוהי בוודאי חוויה נכספת. אולם חוויה זו נפתחת בפני מספר מצומצם בלבד של אנשים, אשר מכירים בסבל, באשליה ובחוסר הבסיס לקיומו של העולם, ועל כן ויתרו עליו למען חיי התעמקות ודבקות באל. אין תֵמהּ שהחוויה פתוחה רק בפני מעטים. החוק האלוהי אינו מקנה את הכל לכולם. זה המשתוקק לחוויות מסוג זה, חייב להכשיר עצמו לקראתן ואז יזכה בהן - אין דרך אחרת. יש כמובן כאלה הסוברים שחיי התעמקות הם חיי בטלה, שחיי ויתור הם חיים פרימיטיביים, שחיי משמעת רוחנית נוקשה הם חיים טיפשיים של עינוי עצמי, שחיי התבודדות כמוהם כחיי אסיר, ושחוויות רוחניות הם דמיונות של מוח מעוות. נניח לאנשים כאלה ליהנות מדרך החיים שלהם. בשלב זה הם ראויים רק להנאות מסוג זה. אם יזכו בחסדו של האל, הם עשויים תוך זמן קצר, כלומר תוך גלגולים ספורים, לגלות את ההבל שבחיי החומר ולפנות אל דרך האמת. האל ברא אתיאיסטים מיום בריאת העולם, וכנראה ימשיך לבוראם עד קצו של העולם. המלומדים יודעים שאפילו בימי קדם הייתה כת של אנשים באסכולה של בּֽריהׇסֽפׇּטי[10], שהכחישה את מציאותו של אלוהים והחשיבה את הגוף והנפש כישות אחת. ניתן להחשיב את המטריאליסטים של הזמן המודרני כממשיכי דרכם של אותם חסידי צ'ארֽוׇאקה. בתכנית היקום יש מקום גם להם. ייתכן שהאל בורא אותם על מנת לבחון את העוצמה והיציבות של אמונת הדבקים בו. כולנו יודעים שהתנגדות רק מחזקת את רגש הדבקות ומוסיפה לעמידותו, אם כי בעקיפין.

     


    [1] המושג המציין את האופי האין-סופי של המציאות. ב"ידיעת ברהמן" נעלמות כל ההבחנות הפרטניות, כולל ההבחנה בין "יודע" ל"ידוע".

    [2] ברהדארנייקה אופנישד (Bṛhadāraṇyaka Upanishad), IV.7.

    [3] על פי ההקשר מדובר במושג הסנסקריטי "אטמן", שמשמעותו ההתגלות של הווית ("נפש") היקום "ברהמן", בנפש הפרט הבודד.

    [4] רק "פאדה" (חצי פסוק) אחת הובאה במקורה הסנסקריטי, והיא לקוחה מתוך בהגוודגיטה 4.38 (ע. אולסבנגר (תרגום) -  "בהגוודגיטה, שירת המבורך", בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים):

    "אין בחלד אש צורפת כדעה, ובעת מצוא

    זאת יבין מושלם ביוגא בנפשו ומעצמו".

    לא מצאתי את מקור הקטע בשלמותו – ייתכן והוא פרי עטו של סואמי טפובן עצמו.

    [5] "תלמיד" – השלב הראשון בחיי ההודי שוחר הידיעה.

    [6] הוודות הם כתבי הקודש העתיקים ביותר בדת ההינדית, ויש המאמינים בנצחיותם, כאשר בני אנוש סיפרו אותם והעלו אותם על הכתב, אך לא חיברו אותם. הם מחולקים לארבעה רבדים: סמהיטה (SamhitA), ברהמנה (BrahmaNa), ארנייקה (ĀraNyaka), אופנישד(Upanishad).

    [7] הפירוש המילולי של השם: "בעל פיסת הבד השחורה".

    [8] קבצן דתי – מי שקיבל החלטה לחיות רק על נדבות ללא רכוש משלו.

    [9] השם העתיק לאזור Garhwal - האדמות בהן זורמים הנהרות הגנגס ואלקננדה (AlakanandA).

    [10] על פי המסורת, בריהספטי נחשב למייסדה של אסכולת צ'ארוואקה הקדומה, הידועה גם בשם LokAyata - אסכולה אתיאיסטית/מטריאליסטית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/12/14 00:11:

      צטט: sari10 2014-12-27 18:31:25

      דרך חיים כזאת?

      זה נשמע מורכב ודורש הרבה כוח רצון והתמדה...

      אכן כן, שרי.

      לנו כמערביים קשה אפילו לקלוט מהו המאמץהפיסי והרוחני הנדרש.

      הנחמה - מה שלא משיגים עכשיו, אינו אבוד. תמיד קיים סיכוי בגלגול הבא.

      שבוע טוב, עמוס.

        27/12/14 18:34:

      צטט: ת ה י ל ה 2014-12-27 17:34:42

      יש הרבה דמיון ליהדות ולנצרות. כל אחת מהדתות מנסה להביא את מנהיגיה להיות מופת ודוגמא על ידי "גמילה ראויה" מהתאוות לסוגיהן.

      תודה רבה, תהילה.

      בעיקרון, יש דמיון בין הדתות השונות - כולן עונות על צרכי המאמינים - כל אחת בדרכה.

      האסכולה ההודית שאליה משתייך הכותב - אדוואיטה וודאנטה - שונה מהותית מן האסכולות הדתיות במערב.

      על רגל אחת - הדתות המונותיאיסטיות מקבלות את המציאות האמפירית כ"יש" מבחינה אונטולוגית. אדוואיטה וודאנטה, כמו גם אסכולות אחרות בהינדואיזם וגם בבודהיזם, אינן מקבלות את המציאות האמפירית כבת-קיימא. בעיניהן היא תוצר של מוגבלות התפיסה האנושית.

      ההינתקות מן ההתאוות, על כל גווניה, היא דרך מרכזית, עיקרון חשוב במיתודות היוגה, שמטרתה ביטול הכבילות לתפיסה החושית ולשכל, והתעלות במדרגות הרוחניות עד ל"שחרור" הסופי.

      כל טוב, עמוס.

        27/12/14 18:31:

      דרך חיים כזאת?

      זה נשמע מורכב ודורש הרבה כוח רצון והתמדה...

        27/12/14 17:34:
      יש הרבה דמיון ליהדות ולנצרות. כל אחת מהדתות מנסה להביא את מנהיגיה להיות מופת ודוגמא על ידי "גמילה ראויה" מהתאוות לסוגיהן.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין