עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    רישיקש I

    6 תגובות   יום שישי , 19/12/14, 08:49

    "מסעותיי בהימאליה" - רישיקש  I

     

    להלן פרק הפתיחה של הספר "מסעותיי בהימאליה" מאת סוואמי טפובן מהאראג'. הפרק מוקדש לעיר רישיקש, שהיום היא יעד מבוקש גם של תרמילאים ישראלים ולפעמים גם של הוריהם. 

     

    האל הוא אמת, האמת היא האל. רישיקֶש היא מקום התכנסות מיוחד לחסידי האמת. כאן, על גדותיו היפהפיות של נהר הגנגס הקדוש, מוקפים בבדידות המזהרת של יערות ההימאליה, ניתן למצוא אנשים מקסטות[1] שונות, בשלבים[2] שונים של החיים, וקדושים ממסדרים שונים, המעבירים את ימיהם בחיפוש אחר האמת.

    מהׇרׅדְואר המפורסמת הולכים צפונה ארבעה עשר מילים בדרך הנפרשת בתוך הג'ונגלים העבותים של ההימאליה, ומגיעים לרישיקש. זוהי באמת נקודה קסומה. סביב-סביב נפרשים המרחבים הירוקים של יערות העד. במזרח ובצפון מצויים הרים שגיאים, כמו למשל הר מׇניקוֹטה. ממש ליד רישיקש מתפתל לו, מתנוצץ, נהר הגנגס הכחול והרחב. כל תו בנוף כאן נוטה להעניק למקום יופי אלוהי. על פי מסורת מקומית, המקום קיבל את שמו בעבר הרחוק מחכם (רׅשי) בשם ראיְבְּהׅיׇה, אשר הגיע במקום זה לשליטה בחושיו. על פי מסורת אחרת, המקום נקרא גם בשם קוּבְּגׇ'מׇרְקה - "המקום של עץ המנגו המעוקם" - משום שהאל וישְנוּ נגלה פה לחכם ראיבהיה, על ענף של עץ מנגו, שהתכופף מן הכובד האלוהי.

    יהא מקורם של השמות הללו אשר יהא, אין ספק שמקום זה היה המקום המועדף על חכמים גדולים מזמנים קדומים מאד. מצויים כאן עדיין משכנותיהם של שבעת החכמים[3], ושל מלכים שהפכו לחכמים, כמו ראמׇצׇ'נְדְרה[4], לׇקְשְמׇנה[5], בְּהארׇטה[6], וסׇטְרוּגְהְנה[7]. מלבד החכמים הקדומים, קדושים כמו שׇנְקׇרה[8] וראמאנוּג'ה[9] בילו זמן רב באזור בלימוד ובמדיטציה, בימי הביניים. בהתחשב בתנאיו המיוחדים, אין זה מפליא שמקום קדוש שכזה נשאר עד עצם היום הזה, מקום שבו מתרכזים שוחרי האל, אשר ניתקו כל קשר עם העולם, על מנת להתמקד באל. עד לפני שנים ספורות, בשל קשיי הנגישות לאזור והעדר אספקת מזון, פרושים ("פרוש" – "סאדְהוּ") מעטים בלבד, שהתקיימו מפירות ומשורשים, קבעו את מושבם במקום. אולם במשך הזמן, בשל מאמציהם של חסידים (בְּהׇקְטא), שהקדישו עצמם לשירותם של אנשים קדושים, רוב הקשיים נעלמו והאזור נעשה נגיש ומאוכלס. קצב החיים המתגבר גרם לאחרונה תהפוכות אפילו באזור הררי זה. המקום שאך לפני שנים מעטות המה משאגות אריות, מנהמות טיגריסים ומתרועות חדקיהם של פילי פרא, סואן עתה מצופרים של מכוניות ואוטובוסים, ומשאונן ומצפירותיהן של רכבות. האזור ההררי שרק שוחרי האל הנחושים ביותר יכלו להגיע אליו, תוך התגברות על קשיים מרובים (וגם זאת רק בתקופות מסוימות בשנה), נפתח עתה בפניהם של כל סוגי האנשים בכל עת. רישיקש, שנותרה נטושה כמעט לגמרי בארבעת החודשים הגשומים של השנה, בשל הפחד מפני נחשים, עקרבים ומחלת המלריה, שוקקת עתה חיים בכל עונות השנה. בקצרה, לאחרונה שטפו שינויים רבים את האזור, למורת רוחם של הנזירים הפרושים, המתנקזים לכאן על מנת להנות משלוות הנפש (סׇמאדֽהי) באווירה שוקטת. אך מי יכול לעצור את דהרתו הכובשת-כל של הזמן?

    אולם, למרות השינויים המדאיגים במהלך הזמן, רישיקש נשארת עדיין מקום ריכוז של אנשים קדושים. תושביה אינם רק מאומנים בשליטה על החושים ועל התחושות הפנימיות, אלא גם מיומנים בלימוד הוֶדאנֽטה. הם מוצאים דרכם אל אמיתות הוודאנטה אם לא ישירות על ידי לימוד סנסקריט, לפחות על ידי לימוד של ספרים קדושים. זה ממש מפתיע כיצד אפילו נשים חסרות השכלה, שאינן יודעות קרוא וכתוב, מסוגלות לדון כאן בעקרונות הפילוסופיים של הוודאנטה, תוך שימוש במונחים טכניים טהורים. הדבר מעיד על התחברותן לנשמות נעלות ועל חיבתן לסיפורים על האל ועל אנשים אלוהיים, ומעל לכל, מעיד על תרבותן המנטאלית הנעלה. בהשוואה אליהן, אנשי הדרום[10] נראים מפגרים הרחק מאחור. כמה מבין משכילי הדרום יכולים לענות ללא היסוס על שאלות כגון: מהו טבעם של "החיים" (ג'יוה)? או, מהו טבעו של "השחרור" (מוקשה)? מובן שאין זו אשמתם בלבד. לא בכל מקום הסביבה באמת הולמת את ההתפתחות של תרבות הוודאנטה. תהא משמעות הדבר אשר תהא, עובדה היא שברישיקש דומה שלא רק בני אדם, אלא אפילו בעלי חיים וצמחים, מרגישים בתוכם פנימה "אני האל שיווה, אני האל שיווה", כלומר,"אני הוא ה'אני'[11] רב-האושר, אני הוא ה'אני' רב-האושר". הם חדורים בתכונות האלוהיות של שליטה עצמית (גופנית ומנטאלית), אהבה וחמלה. פרות וקופים, סנאים ועכברים וכל הציפורים לסוגיהן, חיים כאן ביחסי אינטימיות קרובה ביותר עם בני האדם. כאשר הפרושים נוטלים את אוכלם, יצורים אלה מתקרבים אליהם ללא פחד וחולקים אתם את מזונם. כאשר המחבר שוהה ברישיקש, סנאים וציפורים מתעקשים לפעמים לקבל את חלקם מלחמו. אם הוא סועד את נפשו על שפת הנהר, דגים גדולים סועדים עמו. הקופים לא רק מקבלים מזון מידיו, אלא לפעמים אפילו נוטלים אותו בכוח. עדינותן הרבה של הפרות ואהבתן לבני האדם, הן לפעמים ממש מפליאות.

    כיצד ניתן להסביר את התופעה, שחיות הבר, שבדרך כלל נושאות רגליהן ובורחות למראה בני האדם, הגיעו כאן לאהבה שכזאת? אהבה מולידה אהבה, ושנאה מולידה שנאה. אין ספק שזוהי השלווה של הנשמות הנעלות, האהבה ואי-האלימות (אׇהימֽסה) בהתגלמותן, אשר שורות על המקום, על האווירה, ומקנות מזג כה מתוק לציפורים ולחיות. אכן, בנוכחות אי-האלימות, אכזריות הופכת לטוב לב, פחד הופך לחברות, חולשה הופכת לכוח והפכפכות ליציבות.

    זה אך מתאים, שנקודה כזאת תהפוך למקום משכנם של אנשים מוארים[12] ושוחרי אמת רציניים. למוארים מספק המקום אווירה של אושר עילאי ושל אחדות עם האל, לשוחרים הוא מאפשר הזדמנויות ללימוד ולחוויית האמת. כאן זורם הגנגס הקדוש בזרם איתן תמידי. גדותיו החוליות הרחבות, והיערות היפים המשתרעים הרחק לעבר הצפון והמזרח, הם הזמנה קבועה ליודעי האמת, האוהבים להישאר מאוחדים עם ההוויה העליונה בהתעמקות שלווה. עבורם זהו גן עדן עלי אדמות, ואך טבעי הוא שידבקו במקום.

    עבור השוחרים המעוניינים להכין את עצמם ולהתאמן בחיפוש האמת, החיים ברישיקש הם ללא ספק ברכה. חובתם הראשונה של הרוצים לראות את האמת פנים מול פנים היא האזנה מתמדת לכתבי הקודש והתעמקות בהם. פעילות כזו מחייבת התבודדות ושקט נפשי, אשר שניהם יימצאו ביערות רישיקש. הניסיון מלמד שילד הלומד בבית ספר מתקדם הרבה יותר מהר מזה אשר מנסה ללמוד בבית. בדומה לכך, שוחר רוחני מתקדם הרבה יותר בקלות בחברת אנשים שכבר חוו את האמת, או שבאופן מתמיד מנסים לחוותה. במובן זה ניתן לומר שרישיקש היא האוניברסיטה הגדולה ביותר לשוחרים הרוחניים בהודו כולה.

    יתר על כן, רישיקש מספקת הזדמנויות לאדם להעביר את ימיו על גדות הגנגס הקדוש. רישיקש מאפשרת לטבול ביחידות במימי הגנגס ולבלות את הימים בהתעמקות ביחידות על גדותיו, בנוחות גדולה בהרבה מאשר בכל מקום אחר במורד הזרם. אם טוהר הנפש הוא תנאי חיוני להכרת האל, הרי דבקות בגנגס, שעוזר במיוחד לטיהור הנפש, חייבת להיחשב יקרת ערך לכל שוחרי הידיעה. רחצה בגנגס ושתייה ממימיו, הערצת אמא גנגא[13] ושירת המנוני הלל לכבודה – אלה הן הדרכים לטיהור הלב מכל הפסולת. אם אמצעים אלה נכשלים, ברור שאין דרך אחרת לטיהור לבו של האדם.

     


    [1] הריבוד החברתי בהודו הוא הירארכי ונקבע על פי הלידה, ללא יכולת ניעות בין הקסטות השונות. ארבע הקסטות המרכזיות בהינדואיזם, בסדר יורד, הן: ברהמינים – כהנים, קשטריה – לוחמים, ואישיה – סוחרים, שודרה – בעלי מלאכה ופועלים. כמו כן ישנם הטמאים, "האסורים במגע", שמהאטמה גנדי ניסה לשנות את מעמדם ע"י שינוי שמם ל"הריג'אן" – "בני האל", אך לא הצליח לשנות באופן בסיסי את התייחסות החברה אליהם.

    [2] על פי האמונה ההינדית האדם עובר ארבעה שלבים (אשרמה) בחייו: תלמיד, בעל בית, שוכן יער, סנניאסין - נזיר שוחר אמת.

    [3] המסורות על שבעת החכמים נודעו מאז התקופה הוודית. להרחבה בנושא, ר' למשל: John E. Mitchiner – Traditions of the Seven Ŗshis. Motilal Banarsi Dass. Delhi, 1982

    [4] האל וישנו בהתגלמותו כמלך ראמה, גיבור הראמאיינה.

    [5] אחיו של המלך ראמה.

    [6] ארג'ונה (Arjuna), הלוחם הגיבור מבין האחים בני פאנדו, שהנהיג את הקרב הגדול נגד בני קורו (Kuru). הוא הגיבור האנושי של הספר המפורסם בהגוודגיטה מתוך הtpux מהאבהארטה.

    [7] אח נוסף של המלך ראמה - מייסד העיר מטהורא.

    [8] שנקראצ'אריה, פילוסוף ומשורר בן קרלה (788 – 820), שפעל רבות לביסוסו מחדש של ההינדואיזם בזמנו, והמייצג המובהק של אסכולת אדוואיטה ודאנטה (Advaita VedAnta) – "אי-שניות". ודאנטה היא אחת משש האסכולות הפילוסופיות בהינדואיזם. 

    [9]המייסד של אסכולת וישישטאדוואיטה ודאנטה – "אי-שניות מובחנת".

    [10] דרום הודו הצטיינה בחסידות ובדבקות, ואף המחבר מוצאו משם.

    [11] ה"אני" מבוטא בשני מושגים: אטמן (Ātman) – האני הפרטי, ברהמן (Brahman) – האני האוניברסלי, "נשמת" היקום. על פי תורת אדוואיטה ודאנטה קיימת זהות בין השניים, וכאשר האדם מגיע להכרה בכך, הוא משיג את השחרור מכבילותו לעולם האמפירי.

    [12] מוארים – מי שזכו להארה, לדרגה הגבוהה ביותר של ההתעלות הרוחנית.

    [13] "אמא גנגא" – ביטוי הערצה שגור בהודו לנהר הגנגס, הנחשב לאלה הפורצת מסבך שער ראשו של אביה, האל שיווה, בתנוחתו כיוגי במשכנו בהימאליה. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/1/15 16:28:

      צטט: יסינראל 2015-01-02 21:20:02

      יפה, עמוס, יפה. הרגשתי בכל משפט שלך את המקום עם ההילה המיוחדת. אם אתה רוצה תמונות - יש לי מביקור לפני שלוש שנים.

      תודה רבה, שושן.

      הייתי ברישיקש וגם לי יש תמונות משם, אך אשמח לקבל תמונות ממך בכל מקרה.

      המשפטים בנוסחם העברי הם שלי, אך התיאורים הם של סוואמי טפובנג'י מהאראג', זצ"ל.

      כל טוב, עמוס.

        2/1/15 21:20:
      יפה, עמוס, יפה. הרגשתי בכל משפט שלך את המקום עם ההילה המיוחדת. אם אתה רוצה תמונות - יש לי מביקור לפני שלוש שנים.
        22/12/14 08:20:

      צטט: סולאר אי 2014-12-21 21:34:55

      אין ספק מדובר במקום מיוחד עם סיפור שצמוד לו. האם באמת ניתן למצוא את האמת? כל אחד באמונתו יחיה. יפה מאוד כתבת עמוס. רונן

      תודה רבה, רונן.

      התחום שלי הוא ליודים הודיים, שהוא חלק ממדע הדתות. בהסתכלות אקדמית, לכל דת, באשר היא, ישתפקיד בחיי הקהילה ועל כן ההיגד "אדם באמונתו יחיה" הוא נר לרגלי החוקר.

      באשר לכתיבה - עליי להדגיש שהכותב הוא חכם הודי, בן קרלה שבדרום, שבילה את מרבית חייו בהימאליה. אני רק תרגמתי.

      חג שמח, עמוס.

        21/12/14 21:34:
      אין ספק מדובר במקום מיוחד עם סיפור שצמוד לו. האם באמת ניתן למצוא את האמת? כל אחד באמונתו יחיה. יפה מאוד כתבת עמוס. רונן
        19/12/14 18:20:

      צטט: sari10 2014-12-19 12:55:23

      חבל שלא צירפת תמונות מהנופים.
      איך שתיארת נשמע שממש קסום שם....

      עצוב בעיני עניין הקסטות,
      שאדם מקובע היכן שנולד
      אין לו אפשרות להתפתח ולהתקדם
      כי האמונה שלהם חוסמת את האפשרות.

       

      תודה רבה, שרי.

      לצערי, לא חוויתי את כל הנופים הקסומים שהמחבר מתאר.

      הריבוד החברתי בהודו אכן נקבע על פי המסורת ההינדואית מלפני יותר מ-3000 שנה. את הקיבעון החברתי ניתן למצוא בספר שנקרא בעברית "שידוך הולם" ועל ניסיון לפרוץ את הגבולות המסורתיים אפשר לקרוא בספר "איזון עדין".

      בהודו המודרנית יש לפעמים כאלה שאכן פורצים את גבולות הקסטות. יש בודדים מכת "הטמאים" שרכשו השכלה והגיעו לדרגות רמות במשפט, בעיתונות, באקדמיה ואפילו בפוליטיקה ויש כמובן, גם דוגמאות נוספות.

      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

        19/12/14 12:55:

      חבל שלא צירפת תמונות מהנופים.
      איך שתיארת נשמע שממש קסום שם....

      עצוב בעיני עניין הקסטות,
      שאדם מקובע היכן שנולד
      אין לו אפשרות להתפתח ולהתקדם
      כי האמונה שלהם חוסמת את האפשרות.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין