עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    לאה, לאה, לאה.... גנוב עליה

    5 תגובות   יום שלישי, 28/10/14, 12:45

    לאה, לאה, לאה.... גנוב עליה

     

     

    "שלום סבא, מה שלומך?"

    "שלום גם לך עידו. שלומי טוב ומה שלומך חמודי? אמא אמרה לי שיש לך חברה חדשה", אמר הסבא, בעודו יושב מול המכתבה בחדר העבודה.

    "אוף, אמא, הכל היא מספרת", רטן עידו.

    "מה? זה סוד?"

    "זה לא סוד אבל זה גם לא חברות. רק התחלנו לצאת", השיב. "תגיד, סבא, לך היו חברות לפני שפגשת את סבתא?"

    "כן, היו לי".

    "ספר לי, סבא, בטח היית שובב גדול".

     

    עידו היה כבר בן שש עשרה, בסוף כיתה י', והסבא הרגיש שהוא יכול לספר לו סיפור עסיסי, בעידן המתירני של המאה העשרים ואחת.

    "אני אספר לך על אחת מהן", אמר, "אבל תסלח לי על השפה הארכאית".

    "מה זה 'ארכאית'?"

    "זאת שפה שלא מדברים כבר ככה היום. החברה שאספר לך עליה, לאה, שיגעה אותי, הייתי דלוק עליה. מה שאתם אומרים היום 'גנוב' עליה".

    "טוב סבא, ספר ב'ארכאית', העיקר שתספר".

    "אתה יודע, עידו, למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה. לאה למדה אתי בכיתה, אבל לא הסתכלתי עליה ולא חשבתי עליה. היא הייתה רזה וגבוהה - גבוהה ממני. היו לה פנים מחודדים, מנומשים ולא מצודדים. השיער שלה היה ערמוני, חלק וישר מסופר קצר, וחולצת התכלת הרחבה של התלבושת האחידה הצליחה להעלים את מה שמתחתיה. היא גם הייתה מן ה'אריסטוקרטיה' של בית הספר הריאלי. היא למדה בו מאז כיתה א' ואולי אפילו מגן הילדים. אביה היה קבלן ידוע ועשיר, והיא גרה בווילה מפוארת בדרך הים במרכז הכרמל.

    אני לעומת זאת, הגעתי לבית הספר אחרי שסיימתי כיתה ח' בבית ספר גאולה. הייתי בן למשפחת פועלים – אבא שלי סלל כבישים ואמי עבדה במשק בית וניקתה בתים של עשירים. גרנו בדירה קטנה של שני חדרים ברחוב ארלוזורוב בהדר. הייתי תלמיד טוב ועברתי את מבחני הכניסה לבית הספר הריאלי בהצלחה מרובה ואף קיבלתי סטיפנדיה - מלגת לימודים - שאפשרה להורים שלי לשלוח אותי לבית הספר היוקרתי והיקר. למרות שגם בבית הספר הריאלי המשכתי להצטיין בלימודים, הרגשתי שהמרחק ביני לבין לאה וחברותיה אפילו גדול יותר מהמרחק שבין 'הדר' ל'כרמל'.

    בפעם הראשונה שממש ראיתי את לאה היא היתה עירומה.... בעצם, אולי אני לא צריך לספר לך את זה".

    "ספר, סבא, אל תפסיק דווקא כשמתחיל להיות מעניין".

    "בשנת 1956, הייתי בכיתה ה' - בבית הספר הריאלי ככה נקראו השביעיות, כיתות י"א. בשנות החמישים, סבלו הקיבוצים בנגב המערבי מחדירות של מחבלים מסתננים, שאז נקראו פִדׇאיוּן, והיה חשש שהם יגיעו גם לעומק הנגב. אי לכך, נעשה מאמץ להגביר את ביטחון היישובים ותלמידי כיתות י"א יצאו במסגרת השירות הלאומי לסייע במאמץ הקיבוצי. כל כיתות ה' שלנו יצאו לנגב ופוזרו בין שלושה קיבוצים – בית קמה, שובל ומשמר הנגב. הכיתה שלי הייתה בקיבוץ משמר הנגב.

    בקיבוץ לא היו מקלחות פרטיות בבתי החברים, אלא מקלחות משותפות ולמתנדבים הקצו שעות נפרדות מאלו של החברים. בין מקלחות הבנים למקלחות הבנות הפריד קיר מפח מגולוון. אתה יודע מה זה פח מגולוון?"

    "כן, סבא, אני יודע, אבל תגיע כבר לעיקר".

    "סבלנות, חמודי, העיקר כבר מגיע. ביום הראשון, כשהלכנו להתקלח אחרי העבודה, כל החבר'ה הלכו להציץ לבנות. יוסי, חבר שלי, בא לסחוב גם אותי.

    'בוא תסתכל, דבר כזה עוד לא ראית', הוא אמר לי.

    הוא הוביל אותו אל חור בפח המגולוון ואני הלכתי אחריו ברגשות מעורבים. גם אצלי השתוללו ההורמונים וגם אני רציתי לראות, אבל קצת התביישתי, אולי בגלל החינוך שקיבלתי בבית. בסופו של דבר השתכנעתי והעיניים  שלי כמעט יצאו מחוריהן ועברו את קיר הפח לצדו השני.

    במבט ראשון ראיתי כמה בנות עירומות, אבל המבט שלי התמקד בלאה, בתא המקלחת שהיה ממש קרוב אליי. היא עמדה והסתבנה, מלטפת בתנועות איטיות, חושניות, את בטנה השטוחה, יורדת ומסבנת את משולש המפשעה הכהה, שבלט על רקע עור ירכיה הלבן, ואחר כך שבה ועולה אל החזה ואל הפטמות. החזה שלה היה מלא וזקוף, בוהק בלובן טבעי והפטמות הזדקרו במרכז העטרות הוורודות/אדמדמות, מגורות מהמגע ואולי מן הידיעה שעיני הבנים צופות בה".

    הסבא הפסיק ושאל את עידו:

    "אתה רוצה לשתות משהו עידו? לא הצעתי לך כלום".

    "מה פתאום, סבא, אתה רוצה להפסיק דווקא בחלק הכי מעניין?"

    "אני ממילא הולך להביא לי קולה, אתה רוצה גם?"

    "טוב, אבל תחזור מהר ותמשיך בסיפור".

    הסבא חזר ובידיו מגש עם שתי כוסות קולה וצלחת ענבים.

     

    "תודה, סבא, תמשיך, מה קרה אחר כך?"

    "חברים חדשים שהגיעו למקלחת, גם רצו לראות והאיצו בי: 'זוז, אלי, תן גם לנו לראות'.

    זזתי, אבל המראה של החזה המרשים של לאה נשאר אתי, וכולם יכלו לראות כיצד הוא השפיע עליי, אם אתה מבין למה שאני מתכוון".

    "בטח, סבא, גם אני עולה לשביעית, אם שכחת," מחה עידו. "ואחרי זה ניסית להתחיל אתה?"

    "אמרתי לך, לא היינו באותה ליגה. כשהייתי רואה אותה בחדר האוכל של הקיבוץ, הייתי מסב ממנה את המבט, חושש שהעיניים שלי יסגירו את התשוקה שהבעירה בי. למזלי, לא שובצתי לעבודה יחד אתה. הבנות שולבו בעבודות במשק, ואנחנו, הבנים, עסקנו בחפירת תעלות קשר והקמת עמדות מבוצרות נגד הפדאיון.

    שמענו שגם בשני הקיבוצים האחרים היו חורים בקירות המקלחת, כך שאף אחד לא יצא מקופח. בחזרה מן הנגב התפשטה אפילו אנקדוטה - סיפור משעשע - שבקיבוץ שובל היה מפגש של אישונים משני צדי קיר הפח".

    "מה קרה כשחזרתם לחיפה?"

    "גם כשחזרנו לבית הספר, נמנעתי מכל קרבה אל לאה, למרות שהיא המשיכה להופיע בחלומותיי, בשינה ובהקיץ. יצאתי עם בנות אחרות, בעיקר מהשכונה בהדר, שאותן הכרתי עוד בבית ספר גאולה. הבנות בריאלי בכלל, ולאה בפרט, נראו לי מחוץ לתחום עבורי".

    "אבל סבא, היית בסוף חבר שלה, או לא?"

    "כן, הייתי. חכה בסבלנות", ענה הסבא והשתהה מעט. "יום אחד, לקראת סוף השמינית, בתקופת ההכנות לבחינות הבגרות, ניגשה אליי לאה ביוזמתה.

    'אלי, אתה מוכן שנתכונן יחד לבגרות במתימטיקה?'

    'כן...כן', גמגתי.

    למרות שעברה כמעט שנה מאז שראיתי לה בקיבוץ, עדיין הייתי נבוך במחיצתה.

    'נוכל להיפגש על הדשא היום אחרי הלימודים?'

    'בטח', אמרתי, כשהביטחון שב אליי.

    וכך היינו נפגשים כל יום בהפסקות ובסיום הלימודים. אני הייתי בקי בחומר, ושמחתי לעזור ללאה שהתקשתה בו, ואני חייב להודות שזה סייע גם לי להתכונן למבחן.

    'הוריי נוסעים היום לסוף שבוע לטבריה ואני נשארת לבד בבית, אתה יכול לבוא אליי אחרי הצהרים ונלמד יחד אצלי?', שאלה אותי לאה ביום ששי אחד, בתום הלימודים.

    'את בטוחה שזה מה שאת רוצה?', שאלתי ובראש כבר התרוצצו לי מחשבות על כל מיני דברים חוץ מלימודים.

    'בוודאי, אחרת לא הייתי מזמינה אותך'.

    'אני אבוא בשש, זה בסדר?', אמרתי לה. 'תני לי רק את הכתובת המדויקת'.

    בשש בדיוק הגעתי לווילה, שהייתה נטועה בחורשת אורנים מצלים ומדיפים ריח של שרף. צלצלתי בדלת ולאה פתחה לי, לבושה במכנסונים לבנים וחולצה פרחונית חושפנית, כמעט שקופה, שמתחתיה לא לבשה דבר. היא נראתה כה שונה מהופעתה בתלבושת האחידה. למראה החזה הזקוף נעתקה לי הנשימה ובדמיון ראיתי אותה שוב כמו שראיתי אותה במקלחת".

     

    "שלום", שמעו מקומת הקרקע את קריאת הסבתא שהגיעה הביתה.

    "שלום", ענה הסבא.

    "שלום סבתא", קרא עידו בשמחה.

    "אי, עידו שלי, אתה פה? מה אתם עושים?"

    "סבא מספר לי על לאה".

    "על לאה, אלי? אני מקווה שלא עם כל הפרטים. אתה עוד תקלקל את הילד!"

    "דווקא כן עם כל הפרטים. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהנוער של היום יודע אפילו יותר ממה שאנחנו ידענו כשהיינו בגילם".

    "אני מקווה שאתה צודק, אלי".

     

    "אפשר להמשיך" אמר הסב. "לאה הובילה אותי לקומה השנייה, אל חדר הסבה עם ספות וכורסאות אדומות, ושידה מלאה בכלי בדולח – קריסטל – יפהפיים. אבל את כל הפאר בבית, את הריהוט ואת כלי הבדולח, אני ראיתי רק בחטף, כי המחשבות שלי היו נתונות למראות אחרים ולמה שהשתוקקתי שיקרה.

    הוצאנו טפסים של שאלות במתימטיקה משנים קודמות והתיישבנו על הספה, מול חלון גדול, שאפשר היה לראות ממנו את הים מבעד לצמרות האורנים. בין הענפים היה זוג תורים וקולות החיזור שלהם חדרו אלינו מבעד לחלון הפתוח.

    הנחתי את החומר במתימטיקה על הברכיים וקראתי את השאלה הראשונה. הרגשתי שלאה מתקרבת אליי, אולי כדי שתוכל לקרוא את השאלות גם בעצמה. המגע של ירכה החשופה ברגל שלי, הריח הדק של הבושם שנדף ממנה והבל פיה שהיה כה קרוב אליי, בלבלו את חושיי לגמרי והרגשתי לחץ במפשעה".

     

    "להביא לכם משהו?", קראה אליהם הסבתא מן המטבח.

    "לא סבתא, תודה, כבר שתינו קולה", אמר עידו. "סבא, תמשיך".

     

    "הייתי מאד נרגש. הפניתי את ראשי אל לאה והיא התקרבה עוד יותר ורכנה אלי לנשק אותי. שלחתי את יד אחת לחזהּ המפואר וביד השנייה אחזתי בראשה ונישקתי אותה במלוא התשוקה שבערה בי מזה זמן רב. תוך רגע התעופפו הבגדים שלנו וכיסו את הרצפה. הרגשתי שזו לה הפעם הראשונה וגם שמעתי אותה מתייפחת בשקט. התכופפתי לרצפה, הוצאתי ממחטה מכיס המכנסיים שלי. הושטתי לה את הממחטה ואמרתי – 'היא נקייה'.

    היא מחתה את דמעותיה וניגבה גם את ירכיה.

    'אתה רוצה אותה בחזרה, או שאשמור אותה למזכרת?', שאלה בעודה אוחזת בממחטה המוכתמת.

    'את יכולה לשמור אותה', עניתי במלוא הרצינות.

    בדרך בחזרה הביתה תהיתי ביני לבין עצמי, אם מלכתחילה תכננה לאה את כל מה שקרה".

    "ואז נהייתם חברים?"

    "אפשר להגיד ככה. המשכנו להיפגש, אך הסקס לא היה יכול להתגבר על כל הפערים שבינינו. במשך הזמן, התשוקה דעכה והמפגשים פחתו. כשהתגייסתי להנדסה קרבית, הפרידה בינינו הפכה לסופית.

    כידוע לך, עידו, את סבתא הכרתי כשהייתה הפקידה הפלוגתית שלנו בצבא". 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/11/14 16:05:

      צטט: sari10 2014-11-17 15:23:02

      עמוס...

      איזה סיפור עסיסי וחושני.

      אהבתי.

      ומסתבר שהדור הצעיר לא המציא משהו שלא היה קודם חיוך

      תודה רבה, שרי.

      שמח שאהבת. כבר אמר קהלת - אין חדש תחת השמש...

      כל טוב, עמוס

        17/11/14 15:23:

      עמוס...

      איזה סיפור עסיסי וחושני.

      אהבתי.

      ומסתבר שהדור הצעיר לא המציא משהו שלא היה קודם חיוך

        4/11/14 23:49:

      צטט: יעל מ 2014-11-04 15:43:15

      נראה שנגמר פה הכוכבים, אני אנסה מאוחר יותר!

      תודה רבה, יעלי.

      שמח שאהבת.

      כל טוב, עמוס.

        4/11/14 15:43:
      נראה שנגמר פה הכוכבים, אני אנסה מאוחר יותר!
        4/11/14 15:42:
      עמוס, סיפור נהדר, ומאוד חושני! מאוד אהבתי!!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל