עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';
    0

    זה לא התרגיל. זה לגמרי הגיל – אינדינגב 2014

    9 תגובות   יום שבת, 25/10/14, 23:30

    יש מצב שהזדקנתי. או שהאינדי קצת פחות אינדי. או שאני לא יודעת מה. אבל אינדינגב השנה היה לי קשה.


    גם אם נשים בצד את העובדה שזה האינדי הראשון שבו אני כבר בעשור הרביעי לחיי, זה כבר לא היה אותו הדבר. יכול להיות שהפסקתי להתלהב, יכול להיות שהתרגלתי, יכול להיות שהקור המצמית של הלילה שבר אותי. יכול גם להיות שזו חבורת המעצבנים במאהל הסמוך שגמרו לי על שעות השינה והעשירו את לקסיקון הקללות שלי לקיץ 2014.

    כך או כך, מצאתי את עצמי מתישהו בבוקר הראשון של הפסטיבל מגיעה להבנה שזה יהיה האחרון שלי ומדרבנת חברים להתחפף בשבת בבוקר.

    אבל אני כנראה אגיע גם בשנה הבאה. אולי אני לא אחכה לזה בכיליון עיניים כמו שהיה עד כה, אולי לא אשנה תכניות סביב האירוע, אולי לא אמחק איקסים בטבלת ייאוש. אבל אני כנראה אגיע.

    כי איכשהוא, בסוף אני שוב יוצאת בתחושה שהיה שווה וכן ירבו פסטיבלים שכאלה. בעיקר עכשיו, אחרי קיץ של מלחמה, לא מובן מאליו ליסוע לדרום ולחגוג על אפינו וחמתנו. לא מובן מאליו וכמה טוב שממשיכים באדיקות לנסות לשמור על שפיות במדינתנו המחורפנת.

     

    נקודת האור של הפסטיבל, זו שהשיבה לי את האמון שאולי בכל זאת אני נהנית לא פחות מבשנים קודמות, הייתה דווקא יום שבת. הופעה אחרי הופעה ברצף הוכיחו שאולי אני פחות זקנה משחשבתי ושאם כיף לי באמת, אז אני כן מסוגלת להזיז את הגוף טיפה יותר מנענוע מטה מעלה של הצוואר. שכן עד היום האחרון של הפסטיבל, לא מוגזם יהיה להגיד שסחבתי בחצי כוח.

     

    ביום חמישי עשיתי הכל כדי לצאת מוקדם מהעבודה. אבל זה לא עזר. ככה זה כשעובדים בעבודה של גדולים בפסטיבל שהקהל שבו הולך ונהיה צעיר בצורה מקוממת. את 1,2, many ועמית ארז והסיקרט סי שפתחו והיו יכולים לשמח לבבי בהחלט, שמעתי בדמיוני מחדר הישיבות. למה?! למה לעזאזל לשבץ אותם בפאקינג תחילת הפסטיבל?!?!?

    זה לא הסתיים בזה. את צלילי ה brain candies שמעתי בעודי מפלסת דרכי בחושך למתחם האוהלים עם ציוד כבד בהליכת הקללות המסורתית. הפארסה נמשכת. חבורת בני שלושים פלוס מוצאים את עצמם מקימים אוהל בחושך, יורקים אבק ומקללים את הכוכבים. אחרי הקמת האוהל המוצלחת (רק חצי שעה!) מישהי במאהל שלנו מציעה לי לשתות מהר את וודקת הניצחון שאך מזגנו לכוסות מהודרות, מפני שאם אני רוצה להספיק ולראות איזו הופעה באותו יום, עלי ללכת להתארגן על צמיד. כך אני מוצאת את עצמי בראשיתו של סיוט ארוך וקשה מנשוא – התור לכרטיסים. וכשחשבתי לשמחתי שסיימתי אותו ואיזה מזל שאני באות פ', המתין לי בלגלוג התור לצמידים. הפרוצדורה לא חדשה, אך בפעם הראשונה הרגיש לי שהיא איטית מתמיד ומיד נזרקתי לפלאשבק ובו חווית השאטלים המפוקפקת של יערות מנשה.

    הנחמה היחידה שעמדה לי הייתה שהפעם לא אעמוד  (לבד) בחושך מחוץ למתחם כשהקולקטיב מנגנים, בניגוד לפסטיבל ההוא. נחמה זו הייתה קטנה יחסית שכן הקולקטיב פשוט אכזבו. יכול מאוד להיות שזה היה הסאונד, שבכלל, מקבל ציון טעון שיפור ברוב ההופעות בפסטיבל. אבל גם משהו באנרגיה שם היה פחות, ליד, מסביב. בקיצור – לא זה. הקולקטיב אדירים ולא צריך להכביר עליהם במילים, אבל מההופעה שלהם באינדינגב הנוכחי – יצאתי מאוכזבת נורא.

    אחר כך עלה ברי. והופיע כמו שברי יודע להופיע. אפילו שהוא לא אינדי בכלל, אבל אף אחד מאתנו לא מתלונן. ברי בא להופיע בשבילנו בפסטיבל וזה כיף מאוד, תודה רבה (אפילו שבהפתעה באינדינגב 2012 זה היה אפילו יותר כיף).

    אחר כך לישון. כלומר, לנסות לישון, כי קשה מאוד עם הסאונד הזועם והקשוח של רחבת האינדיטרוניקס, שצליליה מתפשטים בכל מתחם האוהלים ועבור אלו שפחות מתחברים לקטע, קצת פחות נעימים לאוזן (או במילים אחרות – חופרים עד לרצון עז לקחת איזו יתד של אוהל ולהתחיל לחתוך ורידים).

     

    בוקר שישי מתחיל עם ההארה האישית שלי שדי, אני לא בנויה יותר לשטח. שאני צריכה איזה קרוון או אפילו חושה עם מזרון והסקה כדי להמשיך לשרוד פסטיבלים. את חצי היום הראשון אני מעבירה כזומבי. החצי השני כבר רווי אלכוהול כך שפתאום הכל נראה יותר חיובי ופשוט. אבל היו כמה נקודות אור, אם כי מעטות, ליום הזה.

    הראשונה (ובאמת הראשונה, כלומר, ההופעה הראשונה) היא נועה קורנברג שבתשע וחצי כבר מוכנה על הבמה ושרה שירים נוגים בעברית ומצליחה לעורר את כולנו יחד עם הרכב נגנים מנצח. בשנה שעברה היא הופיעה לבדה בבמת החיפושית ומדהים להיווכח בכברת הדרך המרשימה שעברה מאז. עם אלבום חדש (גברת כפור) קהל נאמן שהולך וגדל ושפע ביקורות מחמיאות, נדמה שגברת קורנברג נמצאת על הדרך הנכונה.

    ''

     

    דנה עדיקה – דיןדין אביב בואך רונה קינן. שירים אישיים ושעטנז של מקצבים ומנגינות. כמו מכשפת מצליחה להפנט אנשים שהיו בדרך למקום אחר לעצור ולהקשיב. משהו טוב קורה בבמת החיפושית. חוץ מהסאונד שנופל באמצע ההופעה ואחרי 3 דק' של המתנה, אני, כמו רבים אחרים בקהל, מתייאשת וחותכת.

     

    חיים אוליאל ולהקת שפתיים – חאפלה מרוקאית במיטבה. אין צורך בקטנות שלא אינדי-שמינדי. דווקא בפסטיבל הנוכחי, הופעתה של הלהקה משדרות מקבלת משנה תוקף. אנחנו כאן, ביצ'ס, מתחת לספרינקלרים, אחח יא ראב ושות'!

     

    אייל תלמודי ורועי חן – הצליל האולטימטיבי אחרי מנוחת אוהלים וריכוז לא הגיוני של אלכוהול. פמלייה מכובדת של אורחים מסגנונות שונים (ביניהם מאיה דוניץ ושי צברי) הופכים את חווית הסקסופון והתופים הראשונית לסוחפת אפילו יותר!

     

    RPS Surfers – גולשי האבן, הנייר והמספריים משתלטים על במת הפיל עם מוזיקת סרף משובחת. לאלו הסובלים מבעיות של קשב וריכוז, היו ממתקים אחרים ששמרו על דריכות גבוהה: כדורים מתנפחים שנזרקו לאוויר (הפעלות לקהל תמיד הוכיחו את עצמם כמעורר אולטימטיבי), גיטריסט על גלשן שמראה לכולנו איך עושים crowd surfing ועוזי רמירז אחד שמגיח עם גיטרת הזהב שלו. הקהל שלא מכיר באקסטזה כזו שאני סבורה שלפחות חלקם בסיום ההופעה, כבר לא ישייכו אוטומטית מוזיקת סרף עם הביץ' בויז .

    ''

     

    כמה שהיו חסרות האנרגיות הללו במופע המרכזי של הערב! אינדינגב 2012 היה הפעם הראשונה שראיתי אותם. זה מה שכתבתי עליהם אז, כשהופיעו בהתרגשות מול קהל לא רב יחסית: "כל שיר הוא מלאכת מחשבת נהדרת שמבוצעת על ידי הרכב מעניין ומרתק בהובלה של אחד היוצרים הישראלים היותר מוכשרים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות. נדמה כי הם בכלל לא מבינים כמה ענקיים הם הולכים להיות." והנה, חלפו שנתיים. האנג'לסי רגילים מאז להופעות שהן סולד אאוט. להדליק גלגל"צ ולשמוע את עצמם. לזכות בהצלחה שמגיעה להם. יפה. אבל בהופעה בשישי בערב, שהחלה בחצי שעה עיכוב בגלל באלאנס באורך הגלות, לא היו אנרגיות. ולא הייתה התרגשות. היה הרכב, טיפה עייף, ששר את הלהיטים ביובש, בלי תקשורת בינו לבין עצמו ובין הקהל. וזה היה בעיקר חבל.

     

    מעבר לבמת הפיל ול Illy – שבשני השירים הראשונים שומרים על אנרגיות גבוהות שצונחות בבת אחת בהמשך ההופעה, ולא מותירים לי ברירה אלא להתאכזב שוב.

     

    גבע אלון עולה לאחר מכן. יש לו אלבום חדש בעברית. אני אוהבת שאמנים עושים פתאום מעבר חזרה לעברית. מגלים את שפת האם מחדש. שי נובלמן, תמר אייזנמן (שעוד מעט אכתוב עליה), אבל איכשהוא, המעבר של אלון לעברית לא חלק, והקהל מתעורר באמת רק כשהוא עובר לבצע את השירים המוכרים באנגלית. עוד אכזבה אחת ואבדתי.  

     

    מזל, מזל מזל מזל שיש את ה   Cut out clubs בהובלתו של ניצן חורש שעולים כמקצוענים, טורפים את הבמה, מחשמלים בכימיה מצוינת בכלל ההרכב ועושים מוזיקה שמקפיצה, משמחת ולעתים אפילו מאתגרת. איזה כיף ורק נותר לקוות שביום בו הם יהיו המופע המרכזי, לא יופיעו עייפים מדי ודשנים מהצלחה.

     

    תמר אפק – קורעת את המדבר עם הגיטרה ושירה חסרת פשרות. עד ששוב הסאונד מאכזב. היי, היא מודעת לזה שהסאונד מן נרדם ובגלל זה לא שומעים כמה יפה היא מנגנת?!

     

    שוב ללכת לישון בתחושה של בסדר, אבל זה לא מספיק. בפסטיבלים קודמים, בשלב הזה, אני כבר בהיי ובתחושת סיפוק. הפעם לא. כך יוצא שאני קמה ליום האחרון של הפסטיבל במצב רוח של קפה והביתה.

    ואז, כמו מכונת ירייה:

    האחיות לוז – קאברים וחומר מקורי בסגנון הסווינג ובעטיפת רמזור בדמות שלוש עלמות חן שמפזזות ועושות גוד וייבז.

     

    ISAIAH -  מוזיקת עולם מגוונת שאי אפשר להגדיר באופן חד משמעי אבל מה שבטוח הוא שאסופת הסגנונות מתיישבת בול ועושה חשק לעוד.

     

    דני דורצ'ין – one man band – האיש הזה שמנגן בלוז-רוק סוחף הוא תופעת קואורדינציה מהפנטת ואחת ההופעות הטובות של הפסטיבל.

     

    סאן טיילור מארח את מיקה שדה – גם הוא הופיע אי שם ב 2012. וגם הוא הלך וצבר קהל מעריצים בדרך. אבל הניצוץ בעיניים הוא אותו ניצוץ והוא זה שהפך את ההופעה לאחת הראויות בפסטיבל, מה גם שהכימיה המעולה בינו לבין הנגנים ובין מיקה שדה המצוינת, לא הזיקה בכלל.

    ''

     

    תמר אייזנמן – מוזר, אבל זו פעם ראשונה שתמר מופיעה בפסטיבל. להכביר עליה במילים זה מיותר. תמר באה לתת בראש ולעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב – לנגן על הגיטרה, לשיר שירים אדירים ולהמשיך להיות מלכת הקוליות. המעבר שלה לעברית רק מחזק את העובדה שמדובר באחת מן היוצרות הפורות והטובות במדינתנו.

    ''

     

    עוזי רמירז ורות דולורס וייס – אמריקנה פינת ארץ ישראל. המפגש היפה בין הנשמה העדינה לנפש הקשוחה כאשר בכל שיר נדמה כי השניים משחקים עם המפגש הקוטבי בממזריות כך שלא ברור מי מהם הוא מה. רק ברור שלא משנה עם מי עוזי משתף פעולה, זה מתכון בטוח להצלחה.

     

    על משפחת אלייב אנחנו מחליטים לוותר. הספיקה לי עבודת שורשים אחת אי שם בבי"ס יסודי, אין לי צורך בעוד שושלת משפחתית. גיחה לשעלת נפוצה נחמדה לי עד שריקודי פוגו בשורות הראשונות שוב מזכירים לי שאני כבר זקנה מדי לכל זה.

     

    מבט אחרון על המדבר והביתה. מאירוע נחיתה רכה ל"אחרי החגים" ופסגת סוף הקיץ, הפכת, פסטיבל יקר שלי, לדרך חביבה להעביר סופ"ש. נתראה בשנה הבאה? למה לא. אולי. 

     

    אולי,  כי הקסם טמון דווקא ברגעים כאלה:

     

    ''

    ''
    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/10/14 15:13:

      תודה על הסיקור, מרשים ביותר אולי ניפגש בשנה הבאה אודות לך :)

       

      ביצוע רוקפור, 

       

      http://cafe.themarker.com/music/3157000/

        30/10/14 10:51:
      שנה הבאה בא איתך! עשית חשק. עוזי רמירז ורות דולורס וייס נשמע שילוב מטורף..
        28/10/14 09:56:
      את צעירה כל עוד את מחליטה שאת צעירה! וחוץ מזה שעם השקעה כזאת בפוסט ארוך ומדוקדק את באמת חושבת שלא אכפת לך כבר? נראה לי שיש עוד דברים שאולי יתאימו לך יותר ככל שהשנים עוברות (פסטיבלים אחרים וכו') אז יש פתרונות להכל.
        27/10/14 14:24:
      יופי של כתבה . האמת ? ידעתי על קיום הארוע משני הבנים שלי שנסעו לשם . זה באמת לצעירים , אין מה לעשות , הגיל עושה את שלו.
        27/10/14 14:24:
      סקירה נהדרת - לא שוכח את הקודמות שהעלת וזוכר שדווקא אני זה שלא העלה בפעם הקודמת את החוויות מהפסטיבל.
      השנה הבהרתי לילדים שאי אפשר ללכת - יותר מדי גורמים שבגללם פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת - כך גם קרה שלא הלכתי למופע בסלון של צחי.... לגבי הגיל... הכל זה בראש... בעוד שלושה ימים אנשוף על עוגה עם ארבעים נרות ואחד לשנה הבאה או שבעצם עדיף לוותר על זה כי זה יסריח את הבית נורא ואני די בטוח שבשנה הבאה אני אגיע לפסטיבל מלווה לא באחד ולא בשניים אלא בשלושה מילדיי - כדי לחוות את המוזיקה (כן, גם כשהסאונד גרוע), את המדבר (כן, גם שהכל חולי ומסביבך ילדים שאולי גדולים מילדייך בכמה שנים אבל עדיין ילדים) ובכלל את האהבה - יש קסם במקום מדברי עם מוזיקה שמתערבבת מארבע במות שונות - על הקסם לא מוותרים
        27/10/14 02:16:
      צחי - מודה שנזכרתי בכל אחת מהשנים בהן אמרת שאתה לא בנוי לתנאי השטח של האינדינגב ואני ניסיתי בכל זאת לשכנע. וואלה, צדקת. יאיר - בהמשך לתשובתי לצחי - לא הזדקנתי, אלא הזדקנתי ממש!
        26/10/14 08:21:

      אם את מתלוננת על הסאונד כשניסית לישון יש רק מסקנה אחת - הזדקנת לשון בחוץ

        26/10/14 08:00:
      אנחנו התחלנו לקיים הופעות בסלון שלנו בימי שישי. השבוע הופיעה כאן נועם סדן עם עוד שני נגנים. הם הגיעו מהאינדינגב, אליו חזרו כדי להופיע. באו אלינו בערב, מאובקים, עייפים ורעבים, וכולם רצו דבר ראשון להתקלח... הוכיח לי סופית שזה בעיקר הגיל, וזה בטח כבר לא בשבילי....
        26/10/14 00:04:
      איזו סקירה מענינת

      ארכיון

      פרופיל

      pro 1984
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין