עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    האחות של האחות - סיפור קצר להאלווין

    32 תגובות   יום חמישי, 23/10/14, 01:03

    הם קבעו להיפגש ליד בית הקולנוע, חמש דקות לפני תחילתה של הצגת הערב. היא הבטיחה כי תלבש מעיל חורף ארוך ואלגנטי, בצבע כחול כהה, והוא ניסה לדמיין אותה. "אומרים שיהיה ערב קר במיוחד", היא ציינה בנונשלנטיות, "הרי זה כבר נובמבר". לפני שכבר רצתה לנתק הוא שאל אם אפשר לבקש רק דבר אחד. היא הסתקרנה. "אל תחכי לי ליד הדלת של החנות לאביזרי המין", הוא אמר בהיסוס. לקחו לה כמה שניות להיזכר שבסמוך לבית הקולנוע נמצאת חנות הצעצועים למבוגרים, "דבש", היא צחקה בקול ואז הסתקרנה לדעת למה. "שלא יחטוף אותך בטעות איזה בחור אחר" הוא הפתיע אותה והיא פרצה בצחוק מתגלגל. הוא חייך לעצמו בסיפוק וניתק את הטלפון, הקרקע מוכנה, הוא ידע זאת לפי נימת קולה. הוא הניח את המכשיר על שולחן הקפה בסלון. אחר כך הסיר את בגדיו המזיעים מאימון הספורט והלך להתקלח. הוא יצא מביתו כעבור שעה מגולח למשעי, הלחיים שלו חטפו מיד את גל הקור שהשתולל בחוץ. הוא היה חבוש בכובע, צעיף ומעיל חורף גדול וארוך, אבל עדיין רעד עבר בגופו כאשר חש לראשונה את הצינה הקפואה. אחר כך התרגל הגוף, ותוך 45 דקות כבר היה בדרכו לבית הקולנוע. היא חיכתה לו ליד דלת החנות לצעצועי המין. מנופפת לו בארנקה. הוא הביט בה בתמיהה, בוחן את מידתה. היא הייתה גבוהה ממנו, אבל הוא ידע זאת עוד מקודם, אך רק עתה, כשנפגשו פנים אל פנים, העובדה הזאת הפכה מוחשית. פניה היו גדולות וחמות וחיוך רחב על שפתיה, שיערה הצהוב היה קצר וחינני, ומסורק אל צידה הימני. הוא נישק אותה על לחיה ובתנועה אינסטנקטיבית של ציד מיומן, שאף עמוקות מהבושם שלה. הניחוח התחלחל בנחיריו, מפנק מפתה ומסקרן. הם החליפו ברכות נימוסין. "אני שמח שאף אחד לא חטף אותך", הוא המשיך לשחק על הקלף החזק שלו."איתי לא מתעסקים" היא חייכה והתרוממה למצב עמידה, היא היתה יותר גבוה ממה שחשב בהתחלה. אבל משום מה הוא חש בנוח לחלוטין בחברתה. "קניתי לנו כרטיסים" היא הפתיעה, "לא רציתי שנחכה בתור". "כל הכבוד על היוזמה", הוא התפעל, והיא הניפה לעברו תנועת ביטול.

     

    **

    זה היה סרט נהדר, אחד כזה שזוכה בפרסים. הם ישבו באולם המלא, מהופנטים בתמונות המרהיבות שריצדו על המסך, לוגמים מדי פעם מבקבוקי המים שנחו בין המושבים. שניהם יצאו מרוגשים מהאולם, נלהבים לשוחח ולנתח את החוויה האומנותית שזה עתה הסתיימה. הוא הציע שישבו באיזה מקום, והם מצאו באר קטן שהגיש להם חצי בקבוק יין אדום ומגש של מאפי תרד קטנים ונימוכים. השיחה קלחה בנעימים והם סיפרו זה לזו את סיפוריהם האישים. עיר בינלאומית, קפואה ונהדרת אירחה אותם לערב רומנטי בלתי צפוי. הם היו כמו שני ילדים ממקומות מרוחקים, שנפגשו לערב שזרם כמו סרט איטלקי. ארוך, אלגנטי ורומנטי במידה שווה. שניהם היו סמוקי לחיים כשנפרדו. הוא עלה לדירתו הצנועה והיא המשיכה במכוניתה. שניהם התקשו להרדם באותו הלילה. כל אחד מהם בדירתו הפרטית שכב על המיטה וניסה לעקל את פרטי השיחה, ולתכנן כיצד יראה היום הבא. יום חופש לאומי, שבו נחה כל המדינה. הם קבעו ללכת לטיול קצר בהרים. ושניהם התרגשו באותה המידה, כמו שני תלמידי תיכון צעירים.

     

    **

    בצהרי יום המחרת הגיעו לאגם קפוא ומכוסה שלג על הכתף של אחד משלושת ההרים שמקיפים את העיר. הם טיפסו אל הנקודה הגבוהה הזאת במשך שעתיים וחצי. המסלול התפתל בין עצי ענק רטובים ומכוסי שלג ונחלים דקיקים של מי קרח שנזלו במורד ההר ללא הפסקה. הגרבים שלהם כבר היו חצי רטובות, אבל המעילים שלהם בודדו היטב את השלג עליו ישבו. הם התיישבו בשמש הקפואה וזלזלו חטיפי אנרגיה ובשר משומר, הוא הוציא שתי פחיות בירה ששמר בתחתית התרמיל שלו, היא שמחה על ההפתעה והם השיקו את הפחיות זו אל זו. הבירה הייתה צוננת והשיחה קלחה. היא גדלה בעיירת שלג קטנה ומבודדת בהרים, בת של חקלאים, שיצאה אל העיר הגדולה, למדה והתמחתה בתור אחות במחלקה הנשימתית, המקצוע שלה איפשר לה לחיות באופן עצמאי ובעיקר לטייל בעולם. "ביקרתי כבר בארבעים מדינות", היא ציינה בסיפוק, "השנה אוסיף עוד שתיים לרשימה, סינגפור והפיליפינים". הוא התרשם והרים את עיניו לעברה, היא הרימה את פחית הבירה ולקחה עוד לגימה, לפתע עבר רעד צונן בגבו, אצבע הזרת בכף ידה השמאלית היתה חתוכה עד למחציתה. הוא נבהל והסתקרן כאחת. אבל החליט לא להגיד דבר. לשווא חיפש מילים להגיד, אבל לא מצא מה לומר. נבט קטן של בהלה צמח בנשמתו.

     

    **

    היא המשיכה לבדה את השיחה. "אפילו עבדתי שנתיים בחו"ל, בשתי מדינות שונות", היא ציינה. הוא רצה לדעת עוד. "הייתי שנה בערב הסעודית, ושנה באיחוד האמירויות", עכשיו הוא כבר היה מסוקרן. "באמת, זה מפתיע, איך היה שם?" הוא שאל ולקח עוד חתיכה של בשר משומר מהשקית. היא סיימה ללעוס את החתיכה שלה וחשבה על תשובה הולמת. "סעודיה היא תאוקרטיה עם חוקי דת נוקשים, אבל תתפלא שדווקא שם הרגשתי יותר בנוח מאשר בדובאי". הוא רצה לשמוע עוד וזנח לרגע את המחשבות על הזרת הקטועה, היא סיפרה על חייה של אחות זרה ומערבית בסעודיה, והוא נזכר איך ראה פעם בסרט של מייקל דאגלס, כיצד נוהגת היאקוזה היפאנית לקטוע את הזרת בתור אקט של ענישה. עוד רעד של חלחלה עבר במורד גבו, בזמן שהיא המשיכה לספר איך היא וחברותיה היו חומקות ממגורי הנשים שלהן, אל מתחם הבסיס הצבאי של האמריקאים, שם תמיד אפשר היה למצוא אלכוהול שיעזור להעביר את לילות השרב המדבריים של ריאד. "בדובאי אפשר לצאת בערב לבאר במלון או בעיר ולהזמין משקאות כמה שרוצים, אבל לא יצאתי שם להרבה בילויים". עכשיו היה בטוח שיש לו את התשובה, נימת קולה הסגירה איזה סוג של זכרון לא נעים. הוא כבר היה משוכנע, ששם נמצאה הפתרון לתעלומה האצבע החסרה. לכן דחק בה להמשיך, ותהה מדוע. "הטרדות מיניות" היא הביטה בו ישר בעיניים, "בכמות כזאת שזה עושה אותך חולה. בכל מקום ובכל זמן, בסעודיה הם מפחדים מהעונש הדתי, אבל בדובאי, לפחות עשר פעמים ביום. כל כך שמחתי שנגמר לי החוזה, מאז לא חזרתי לעבוד בחו"ל, רק לטייל". "אז הצלקת הזאת היא לא משם?" הוא הפתיע אותה לפתע בפניה ישירה אל אצבעה, היא הביטה בחטף בכף ידה השמאלית, כאילו בודקת האם הזרת החסרה עדיין חתוכה. סומק קל עלה על לחייה ועיניה שוטטו לפתע אל מרחבי השלג שמסביב, היא ליקקה את שפתיה, כאילו מחפשת להרוויח זמן, לבסוף ענתה בקול רפוי. "לא, זה מהבית של ההורים, מהילדות, אני לא רוצה לדבר על זה".

     

    **

     

    היא סיימה את פחית הבירה שלה, והוא חש בהקלה, שום דבר פלילי, או נורא, מאחורי הסוד הגדול. בטח סתם פציעה קטנה, תאונה חקלאית, או משהו כזה. הוא ניסה להשקיט את סקרנותו. "ספרי לי את הקטע הכי טוב שקרה לך בחו"ל?" הוא צחק לעברה, מנסה לשנות את מצב הרוח של השיחה, אבל היא כבר הייתה מכונסת בתוך עצמה, מתמודדת עם איזה זנב רחוק של כאב ישן, לכן זרקה לו בחזרה, "אתה תספר ראשון". הוא צחק. "אני מצטער", הוא אמר לה וחיוך גדול על פניו, "אבל יש לי חוק מסוים בקשר לסיפור הזה". "חוק?" היא הסתקרנה, "כן", הוא הנהן, "את אולי לא תביני, זה שטויות כאלה של בנים" עכשיו כבר הייתה לגמרי מפוקסת, תוהה לאן הוא מושך אותה. היא הרימה את גבותיה. "אני מספר אותו רק בשלב מאוחר יותר של מערכת היחסים". הוא חייך בבישנות, היא צחקה אליו בחזרה, השמש צללה מאחורי צמרת של עץ ארז עצום מימדים. "בשביל זה נצטרך לרדת מכאן", היא אמרה וקמה על רגליה, אחר כך עזרה לו לקום למצב עמידה, הפנים שלהם התקרבו ולפתע לא חשו יותר באוויר ההרים הקר שמסביב. רק אחרי עשר דקות החלו לרדת במורד ההר המושלג, מפלסים דרכם בין גוויות של עצים נפולים, ונחילי מי קרח דקיקים שליוו אותם לכל אורך הדרך עד למגרש החניה.

     

    **

    בשבע בערב הם ישבו באמבט מהביל וריחני בדירה שלה, המים היו מכוסים בבועות סבון, אויר הערב הצונן נכנס לחדר דרך סדק צר בחלון שהושאר פתוח ואיפשר את הסדרת הנשימה, שכל כך חשובה להרפיית השרירים מפעילות היום המאומצת. על מכסה האסלה נח לו מגש מטבח מפלסטיק שקוף, שם ישב לו חצי בקבוק של טקילה מקסיקנית משובחת, ולידו צלוחית עם שקדים קלויים במלח. הוא סיפר לה ראשון את הסיפור שלו ושניהם התגלגלו מצחוק, כאילו לא היו דאגות בעולם. עכשיו הגיע תורה. "טוב, אני לא יודעת אם זה מצחיק כמו הסיפור שלך, באותו הרגע זה לא הצחיק אותי בכלל, אבל עם השנים שעברו, גם הפרספקטיבה שלי קצת השתנתה. זה היה בדובאי, שכמו שאמרתי לך לא הייתה ממש נוחה לאישה מערבית רווקה, עם כל האווירה הזאת מסביב. אבל בהתחלה לא הייתי ממש מודעת למה שמסביב, אז באחד מימי הראשון, היה לי אחר הצהרים חופשי, שמש מסביב, לבשתי גופיה, כובע קש רחב, משקפי שמש, שמתי ספר בתיק ויצאתי לפארק. התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא, אחרי איזו שעה ככה, העיניים התעייפו לי, החלטתי להניח את הספר בתיק ולשכב לנמנם קצת. אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אולי חצי שעה, אבל אתה מכיר את התחושה הזאת של התת מודע, כאילו מישהו מביט בך?" הוא הנהן בראשו, מהופנט מהסיפור שלה. "ככה התעוררתי, כי חשתי מבטים, הסתכלתי סביבי ולא האמנתי, מסביב לספסל שלי עמדו איזה שמונה גברים, שנראו כמו פועלים זרים מפקיסטן, והם הביטו בי ו...." "ומה?" הוא צחק, "מה הם עשו?" "הם ליטפו את עצמם", היא פלטה במבוכה, חצי מבוישת חצי משועשעת. המבט הנבוך שלה עשה את שלו והוא פרץ בצחוק מתגלגל, כזה שיכול לבוא רק בסיומו של יום טוב במיוחד. היא הצטרפה לצחוק שלו, ושניהם לא יכלו לעצור. "אז מה עשית?" הוא שאל, מנסה למחות את הדמעות שבעיניו. "מה יכולתי לעשות?" היא ענתה לו, "צרחתי כמו בסרט של היצ'קוק וברחתי משם". היא הדגימה לו בתנועות ידיים, עושה גלים באמבט החמים, מה שעורר בהם עוד גל של צחוק משוחרר ונטול רסן. התמונות טסו בראשו כמו סרט, הטיול, הבירה, הסטייק, הדירה החמימה, המיטה הרחבה, העשן שאחרי, האמבטיה המהבילה, הטקילה המשובחת, הבחורה הצעירה על הספסל והגברים הכהים שמביטים בה ישנה, כמו בסרטים הישנים של טרזן בשחור לבן. פעמון האינטרקום קטע לפתע את החלום שלו. צליל צורם ומתמשך, הוא הביט בדלת מבוהל, אחר כך הביט בה. היא הפסיקה לצחוק ועיקמה את שפתיה, כועסת.

     

    **

     

    "אוף לעזאזל", היא רטנה. היא קמה במהירות ונעמדה במים, הוא הציץ בקומתה הגבוה וגופה הערום, היא חטפה את החלוק שלה ויצאה מהאמבט. תוך שניות הייתה לבושה, ומנגבת את שערותיה הצהבהבות במגבת לבנה. הפעמון המשיך לזמזם בעיקשות. "כדי שתצא מהמים" היא אמרה ביובש, כל העליצות נעלמה ממנה. הוא נעמד ומשך מגבת, ניצנים ראשונים של המצב החדש ננבטו במוחו ולפתע התחלפה כל תחושת האופוריה בחשש לא ברור, האינטואיציות שלו חשו במשהו חריג ועוין. גוף זר. היא מיהרה לקחת את המגש והבקבוק ויצאה אל המטבח. רק אחרי שחזרה משם ניגשה אל עמדת האינטרקום והפסיקה את הזמזום הטורדני. הוא ניסה להאזין לחילופי הדברים, אבל היה רחוק מדי ובסלון עדיין ניגן לו הרדיו. במהירות חמק אל חדר השינה וחיפש את בגדיו. הוא זרק עליו את הבגדים במהירות, אך הגרביים נתקעו על עור הרגליים הלח שלו, היא נעמדה בדלת. הוא הביט בה וסימן שאלה בעיניו. "זו אחותי, היא גם גרה בעיר", היא אמרה ולבשה תחתונים נקיים מתחת לחלוק האמבט שלה. "היא לפעמים באה לביקורים לא צפויים, לפעמים היא גם נשארת לישון כאן, אני חייבת להזהיר אותך מראש". "מה?" הוא שאל, מתקשה לעקוב אחריה. "היא....קצת...אתה יכול להישאר אם אתה רוצה". היא מיהרה אל הדלת, והוא סיים להדק את חגורת מכנסיו, מנסה לעקל את השינוי המהיר באווירה, הוא התיישב שוב על המיטה וניסה לסדר את המחשבות שטסו בראשו.

     

    **

    היא הייתה נמוכה ממנה באופן ניכר, שיערה היה חום בהיר ונראה היה כאילו לא טופל מזה זמן רב, תספורתה הגיעה עד לאזור הכתפיים, שם נח לו ברישול על שמלה מיושנת ונטולת יומרה שלא ממש הסתירה מותניים רחבות ונשיות. הוא ניסה למצוא את קווי הדמיון בין שתי האחיות, ונדמה היה לו שרק האף והגבות היו דומים, אולי גם המבט בעינים, אם כי לאחות האורחת היה מבט חמור סבר שבדק אותו בקפדנות לאורך כל השיחה שהתנהלה בסלון. היה לו ברור שהיא לא ממש מחבבת אותו. חוסר הדמיון בינן סיקרן אותו והוא הביט בהן משוחחות. הן שוחחו על ענינים רפואים שקשורים לאביהן, הוא רק ישב בצד ושתק, לוגם מכוס התה שלו. כשסיימו לשתות קמה המארחת שלהם ונשאה את הספלים הריקים למטבח, היא התנצלה ופנתה אל השירותים.

     

    **

    האחות פנתה אליו בפעם הראשונה. "כמה זמן אתם מכירים?" היא שאלה בקול יבש. "יומיים" הוא השיב בכנות, והיא הנהנה בראשה בחוסר אמון ועיקמה את שפתיה. "ראית את הזרת החסרה שלה?" היא הפתיעה אותו, הוא הנהן בחיוב. "אני חתכתי לה אותה" היא הביטה בו וחיוך אכזרי עלה על שפתיה, הוא לא השתכנע. "כשהיינו קטנות יותר, כדי שלא תחשוב שהיא מושלמת או משהו כזה. היא הבכורה, היא קיבלה הכל. שכל, יופי, גוף, ציונים טובים, אוניברסיטה, מקצוע טוב, אפילו הירושה, החווה של ההורים שלנו, אפילו זה על שמה. כל הבחורים הכי שווים תמיד הסתובבו סביבה. אני מה קיבלתי? כלום. אותי אף אחד לא הזמין למסיבות. אז לילה אחד לקחתי מזמרה מהמחסן וחתכתי לה את האצבע. כדי שהיא שלא תעיז לשכוח אותי לעולם". הוא הביט בה באימה, ההכרה שהיא דוברת אמת חלחלה לאט אל תודעתו. המארחת חזרה אל הסלון, בידיה שמיכה, כרית וסדין נקי. היא הסבירה לו שאחותה הצעירה אוהבת לישון בביתה מפעם לפעם, כשהבדידות מעיקה עליהן. אחרי הכל, שתיהן רווקות, בעיר בינלאומית, קפואה וקרה. היא הציעה לו לבוא לחדר השינה וכיבתה את האורות בסלון. האחות כבר סידרה את הספה לקראת שינה, הוא ניגש למטבח ומזג לעצמו כוס מים. "אל תיתן לי להפריע לך, אתה יכול לשכוח ממני", אמרה לו האחות מהספה, והוא תהה האם היתה נימה של צינה מקפיאת עצמות בדרך בה ביטאה את המילים.

     

    **

    הוא נשכב לצידה של המארחת שלו על המיטה הרחבה ואחז את כף ידה. בודק את הזרת החסרה באימה הולכת וגוברת. היא הייתה מותשת מהיום הארוך. הוא חיכה כמה דקות ואז לחש לעברה. "היא באמת חתכה לך את האצבע?" "כן. זה היה באשמתי" היא מילמלה בחוסר רצון, "הזנחתי אותה, הייתי עסוקה בעצמי. זה לא היה בסדר מצידי". הוא ניסה לעכל את המידע החדש, היא פזלה אליו בעינים חצי עצומות. "אין לך מה לדאוג, היא בסדר עכשיו, משגיחים עליה. היא מקבלת תרופות". הוא הנהן בראשו בהבנה. לאט לאט נעשו נשימותיה רפות יותר עד ששקעה בשינה עמוקה לאחר יום עמוס ומעייף. בשלוש וחצי לפנות בוקר לבש את מכנסיו ושרך את נעליו בחושך, משתדל לא להעיר אף אחת מהן. הוא חמק בשקט מבעד לדלת, את המעיל לבש רק במעלית, בחוץ המתין לו ערפל סמיך וקפוא, הוא מיהר להוציא את כובע הצמר מכיס המעיל שלו. בצעדים חפוזים עשה את דרכו אל הרחוב הראשי הסמוך לביתה, שם תפס מונית עייפה שלקחה אותו בחזרה אל דירתו הצנועה. מותש וסחוט הוא הניח את ראשו על כרית המיטה וניסה לשווא להיזכר בשם הסרט שאותו ראו בלילה שעבר.

     

    כל הזכויות שמורות (C) קורנפילד מדיה. וונקובר, קנדה.

    שיר השבוע: קנדי - ינשוף ער.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (32)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/10/14 06:49:
      Philia אני רק תוהה לאיזה תפקיד את היית עושה אודישן? אחות א' או אחות ב'? :) תודה, תהני מהגשם, הוא מכניס לפרופורציות. סופ"ש נפלא!
        31/10/14 05:33:

      עכשיו רק קאסטינג ותודיע מתי לחכות לסרט. סופ"ש טוב.

      פה בארץ, כבר היה מבול ראשון אמיתי (סוףכלסוף)

        28/10/14 16:32:

      צטט: תאודורה. 2014-10-28 11:45:52

      יופי של כתיבה, נשארתי מרותקת עד לפסיק האחרון... כשאני בודקת מידי פעם שהזרת שלי במקום:-)

      תודה חברה, שמח שהצלחתי לגעת. יש עוד סיפורים בבלוג הזה, צריך רק לגלגל לאחור. האלווין שמח.

        28/10/14 11:45:
      יופי של כתיבה, נשארתי מרותקת עד לפסיק האחרון... כשאני בודקת מידי פעם שהזרת שלי במקום:-)
        28/10/14 02:31:

      צטט: --()-- 2014-10-27 17:02:05

      צטט: sbhsport 2014-10-23 23:36:39

      צטט: --()-- 2014-10-23 20:39:48

      יופי של סיפור אם כי קשה להגדיר אותו כ- "אימה" לקבל המורגל במסורים. אולי אם האחות היתה באה עם גרזן...

      O היקרה שלום, האמת היא שז'אנר האימה הוא ממש לא כוס התה שלי, אבל בתור קולנוען אני מכיר את כל תתי - הז'אנר הזה. אם האחות הייתה באה עם גרזן זה היה הופך למה שנקרא כאן horror כלומר "זוועה", אבל במתכונתו הנוכחית הוא יותר מתאים להגדרת suspense כלומר "מותחן". כך או כך, העיקר שנהנית.

      לגמרי מותחן. נהנתי מאד

      אם כך עשיתי את שלי. לשירותך תמיד. :)

        28/10/14 02:30:

      צטט: bonbonyetta 2014-10-27 19:35:31

      * הסיפור יפה מאד אם הצלחת באמת לזעזע אותי.

      זו רק מכה קלה בכנף, בונבוניטה יקרה, זוהי תכליתה של האמנות. שמח שאהבת.  

        27/10/14 21:59:

      צטט: פרח יפה 2014-10-27 18:30:16

      סיפור להפליא .אפשר לצלול לתוכו לקרוא בנשימה אחת ולחפש המשך ............אתה מוכשר .נהניתי

      תודה רבה גברת פרח, שמח שנהנית, יש עוד כמה סיפורים בעמודים הקודמים של הבלוג. את מוזמנת.

        27/10/14 19:35:
      * הסיפור יפה מאד אם הצלחת באמת לזעזע אותי.
        27/10/14 18:30:
      סיפור להפליא .אפשר לצלול לתוכו לקרוא בנשימה אחת ולחפש המשך ............אתה מוכשר .נהניתי
        27/10/14 17:02:

      צטט: sbhsport 2014-10-23 23:36:39

      צטט: --()-- 2014-10-23 20:39:48

      יופי של סיפור אם כי קשה להגדיר אותו כ- "אימה" לקבל המורגל במסורים. אולי אם האחות היתה באה עם גרזן...

      O היקרה שלום, האמת היא שז'אנר האימה הוא ממש לא כוס התה שלי, אבל בתור קולנוען אני מכיר את כל תתי - הז'אנר הזה. אם האחות הייתה באה עם גרזן זה היה הופך למה שנקרא כאן horror כלומר "זוועה", אבל במתכונתו הנוכחית הוא יותר מתאים להגדרת suspense כלומר "מותחן". כך או כך, העיקר שנהנית.

      לגמרי מותחן. נהנתי מאד

        27/10/14 15:52:
      שמח לשמוע, מר רוח, תודה.
        27/10/14 11:53:
      אהבתי..!
        26/10/14 01:51:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2014-10-25 21:15:37

      סיפור טוב וחד מבע. כדרכי - שמתי לב לכך שכתבת "כדי" במקום "כדאי" שתתלבש...

      ממרחק שנותי ואלפי הקילומטרים אני מאמין שכדרכי, את תסלחי לי גם הפעם, מכבית יקרה, העיקר החוויה.

      סיפור טוב וחד מבע. כדרכי - שמתי לב לכך שכתבת "כדי" במקום "כדאי" שתתלבש...
        25/10/14 18:06:

      צטט: באבא יאגה 2014-10-25 17:56:32

      Pas mal נהניתי לקרוא, בייחוד מהרגע ששברת את האידיליה המתוקה. תודה

      תודה באבא, שמח שאהבת.

        25/10/14 17:56:
      Pas mal נהניתי לקרוא, בייחוד מהרגע ששברת את האידיליה המתוקה. תודה
        24/10/14 17:26:

      צטט: גלית א' 2014-10-24 11:04:22

      אני לא מבינה ממה הוא ברח.

      מצטער גלית, אנחנו לא מספקים תרגום בגוף הסרט :) נסי לקרוא שוב.

        24/10/14 17:24:

      צטט: איציק אביב 2014-10-24 08:55:18

      סיפור יפה.

      תודה איציק, חורף נעים.

        24/10/14 11:04:
      אני לא מבינה ממה הוא ברח.
        24/10/14 08:55:
      סיפור יפה.
        24/10/14 01:36:

      צטט: face 2014-10-23 23:45:09

      צטט: sbhsport 2014-10-23 23:39:06

      צטט: face 2014-10-23 20:46:21

      במחשבה שנייה. ואחרי קריאה שלישית. והרגל שלי ורק שלי שבכל סוף פרק יש קישור לתוכן חיצוני. למה באמת לא צרפת לנו מוזיקה נושא או אפילו תמונה (לא חייב גרזן)

       

      * * * 

       

      פייסצ'וק יקרה, הטקסט הפעם היה פשוט ארוך אפילו ביחס לטקסטים שלי. הסיפור הוא יותר מאלפיים מילים וחששתי שיהיו קוראים שיתקשו להתמודד עם המאסה, במיוחד אם יהיו הפרעות באמצע. הינשוף שלמטה לדעתי סוגר את זה כמו שצריך, אבל זכותך להרגיש אחרת. מקווה שאהבת?? :)

       

      יותר מ-מאד!!

      טוב לדעת. תודה רבה וסופ"ש מופלא!!

        23/10/14 23:45:

      צטט: sbhsport 2014-10-23 23:39:06

      צטט: face 2014-10-23 20:46:21

      במחשבה שנייה. ואחרי קריאה שלישית. והרגל שלי ורק שלי שבכל סוף פרק יש קישור לתוכן חיצוני. למה באמת לא צרפת לנו מוזיקה נושא או אפילו תמונה (לא חייב גרזן)

       

      * * * 

       

      פייסצ'וק יקרה, הטקסט הפעם היה פשוט ארוך אפילו ביחס לטקסטים שלי. הסיפור הוא יותר מאלפיים מילים וחששתי שיהיו קוראים שיתקשו להתמודד עם המאסה, במיוחד אם יהיו הפרעות באמצע. הינשוף שלמטה לדעתי סוגר את זה כמו שצריך, אבל זכותך להרגיש אחרת. מקווה שאהבת?? :)

       

      יותר מ-מאד!!

        23/10/14 23:39:

      צטט: face 2014-10-23 20:46:21

      במחשבה שנייה. ואחרי קריאה שלישית. והרגל שלי ורק שלי שבכל סוף פרק יש קישור לתוכן חיצוני. למה באמת לא צרפת לנו מוזיקה נושא או אפילו תמונה (לא חייב גרזן)

       

      * * * 

       

      פייסצ'וק יקרה, הטקסט הפעם היה פשוט ארוך אפילו ביחס לטקסטים שלי. הסיפור הוא יותר מאלפיים מילים וחששתי שיהיו קוראים שיתקשו להתמודד עם המאסה, במיוחד אם יהיו הפרעות באמצע. הינשוף שלמטה לדעתי סוגר את זה כמו שצריך, אבל זכותך להרגיש אחרת. מקווה שאהבת?? :)

        23/10/14 23:36:

      צטט: --()-- 2014-10-23 20:39:48

      יופי של סיפור אם כי קשה להגדיר אותו כ- "אימה" לקבל המורגל במסורים. אולי אם האחות היתה באה עם גרזן...

      O היקרה שלום, האמת היא שז'אנר האימה הוא ממש לא כוס התה שלי, אבל בתור קולנוען אני מכיר את כל תתי - הז'אנר הזה. אם האחות הייתה באה עם גרזן זה היה הופך למה שנקרא כאן horror כלומר "זוועה", אבל במתכונתו הנוכחית הוא יותר מתאים להגדרת suspense כלומר "מותחן". כך או כך, העיקר שנהנית.

        23/10/14 20:46:

      במחשבה שנייה. ואחרי קריאה שלישית. והרגל שלי ורק שלי שבכל סוף פרק יש קישור לתוכן חיצוני. למה באמת לא צרפת לנו מוזיקה נושא או אפילו תמונה (לא חייב גרזן)

       

      * * * 

        23/10/14 20:39:
      יופי של סיפור אם כי קשה להגדיר אותו כ- "אימה" לקבל המורגל במסורים. אולי אם האחות היתה באה עם גרזן...
        23/10/14 16:57:

      צטט: דוקטורלאה 2014-10-23 15:47:21

      נהניתי מקריאת סיפורך. ברשותך, אעיר על כמה שגיאות כתיב. אני יודעת כמה שפות, גרמנית היא שפת האם שלי, אבל רק בשפה העברית קופצות לי השגיאות מול העיניים וזועקות. ובכן, לא נימוך אלא נימוח (אצלך זה ברבים) במילה לעכל לא היית בטוח, פעמיים כתבת לעקל ופעם אחת כתבת נכון - לעכל (מלשון עיכול), "כדי שנצא מהמים" - יש לכתוב כדאי. לגבי תעיז- הכוונה שלך היא תעז מלשון העזה. תעיז זה איסוף צאן בדרך כלל. אני בטוחה שאת הרוב ידעת, אבל המהירות משחקת בעניין זה לרעתנו. אני חושבת שאירגון הסיפור הוא טוב, שומר על מתח נאות לכל אורכו ומסקרן את הקורא שימשיך לקרוא. המשך פעילות פורייה! ושלא יהיו בקנדה "עניינים" כמו שהיו בפרלמנט באוטבה...

      תודה ד"ר לאה, אכן, דברים נופלים פה ושם במרחק הזמן והשנים, שמח שעינייך עדיין קולטות כל שגיאה.

      גם אנחנו מתפללים שלא נזכה לראות עוד כאלה עניינים כמו באוטווה, ונוכל להתעסק בסיפורי אימה לכבוד ליל כל הקדושים.

        23/10/14 16:54:

      צטט: יסינראל 2014-10-23 11:24:06

      וואו, כותב גם סיפורים? יפה המתח, הפרת הציפיות הסטריאוטיפיות והנגיעה בדפוס קדמוני של קנאת אחים/אחיות.

      כותב סיפורים, עושה סרטים, ידו בכל ויד כל בו. יש עוד כמה כאלה אם תגלגלי אחורה בבלוג. בדרך כלל לא בז'אנר הזה, אבל שמח לראות שזה עובד.

        23/10/14 15:47:
      נהניתי מקריאת סיפורך. ברשותך, אעיר על כמה שגיאות כתיב. אני יודעת כמה שפות, גרמנית היא שפת האם שלי, אבל רק בשפה העברית קופצות לי השגיאות מול העיניים וזועקות. ובכן, לא נימוך אלא נימוח (אצלך זה ברבים) במילה לעכל לא היית בטוח, פעמיים כתבת לעקל ופעם אחת כתבת נכון - לעכל (מלשון עיכול), "כדי שנצא מהמים" - יש לכתוב כדאי. לגבי תעיז- הכוונה שלך היא תעז מלשון העזה. תעיז זה איסוף צאן בדרך כלל. אני בטוחה שאת הרוב ידעת, אבל המהירות משחקת בעניין זה לרעתנו. אני חושבת שאירגון הסיפור הוא טוב, שומר על מתח נאות לכל אורכו ומסקרן את הקורא שימשיך לקרוא. המשך פעילות פורייה! ושלא יהיו בקנדה "עניינים" כמו שהיו בפרלמנט באוטבה...
        23/10/14 11:24:
      וואו, כותב גם סיפורים? יפה המתח, הפרת הציפיות הסטריאוטיפיות והנגיעה בדפוס קדמוני של קנאת אחים/אחיות.
        23/10/14 01:24:
      תודה! תודה! חברה חמודה! שמח שאהבת. אני גם חושב שיש כאן פוטנציאל, בוא נראה מה אומר הקהל...יום נפלא לך.
        23/10/14 01:19:

      סרט. זה סרט!! ואתה לא יודע כמה שירים עפו לי בכל סצינה ו-סצינה או מערכה אבל אני עוצרת אותי לפני שיהיה פה פליי- ליסט. והינשוף גם הוא. גם הוא. נפלא!! 

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין