יוְתָר מִכֹּל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁעוֹת הַחֲזָקוֹת שֶׁלִּפְנֵי הַיְּקִיצָה:
רַחַשׁ הָאַנְקוֹרִים עַל גַּגּוֹן הַמַּזְגָן,
רִשְׁרוּשׁ בְּנֵי-הַבַּיִת הַמִּתְהַפְּכִים בִּשְׁנָתָם.
רָצֵי-הָאוֹר הָרִאשׁוֹנִים הַמִּתְקוֹטְטִים זֶה עִם זֶה בְּתִקְרַת-הַחֶדֶר,
הֵם הֲפִזִּים נִשְׁכָּחִים מִבְּעִיטוֹת-הַלֵּב.
מאסופת שירי יהודה ויצנברג ניב © כל הזכויות שמורות |
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
"רצי האור" ביטוי כל כך יפה ומקורי. "הפזים נשכחים" - בדקתי במילון שאכן זיהיתי את משמעות המלה הפז.
עונג של עברית.
שירך הזכיר לי את חדר ילדותי: ציוץ ציפורים לפנות בוקר, רצי אור של מכוניות עוברים מבעד לשלבי התריס ומרקדים על התקרה בלילה.