עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים

    ארכיון

    אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים

    4 תגובות   יום שלישי, 30/9/14, 21:37

    "אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים" היא סיננה לעברי בעוד השמש צנחה לאיטה אל עבר המים. 
    רוח סתווית באה אלינו מהים, כמעין פיצוי על עוד קיץ חסר רחמים בלב הלבנט. 
    במשך קרוב לשעה ענת גוללה את סיפורה. ילדה ברוכת תלתלים משדותיה המוריקים של הגליל. שברירית וחולמנית עם הפנים אל השמים. 
    "לפעמים נדמה לי שרוב הנעורים בהיתי בהם, או יותר נכון בנקודת המפגש שלהם עם הגבעות. הווקמן תמיד היה עליי, כמו המחברת הבלויה שבתרמיל. כשיצאתי החוצה צפיתי על הנוף, כשצפיתי על הנוף רציתי שיתלווה אליו פסקול מתאים. כשהעיניים הופנטו והצלילים גלשו בתעלות האוזניים, התחלתי לכתוב. שם, בפסגת העולם שלי, הכול כבר היה פרוש לרגליי. הייתי רק צריכה לתרגם את היופי למילים".
    ענת דיברה ואני הקשבתי. רוב הזמן היא הביטה בגלים, כאילו הקריאה מתוכם את חייה. מידי פעם הפנתה ראשה אליי, כמו לוודא שלא שקעתי בנחשול הפרטי שלי.
    "בבית הספר חיכיתי לצלצול הסופי. כולם ברחו הביתה ואני שמרתי את כריך האבוקדו האחרון כדי שאוכל להעביר שם כמה שעות, בפינה הפנוראמית שלי. מה איתך?"
    התנערתי מדמותה של הנערה הבודדה שם בגבעות.
    "מה איתי?" היתממתי.
    "לך הייתה את הפינה הפרטית שלך?" שאלה ונגעה קלות בכף ידי.
    היססתי לרגע והוצאתי את המחברת מהתיק שלצידי. 
    "הכול כאן".
    היא הקריאה את שכתבתי. מפיה המילים נשמעו יפות יותר, נכונות יותר:
    "זה לא פרק מספר, זו לא סצנה מסרט, אלה החיים שלי, כאן ועכשיו, שעון על גזע עץ האלון. נושא מבטי אל חופת העלים המגוננת. מדי פעם קרני שמש אחדות מצליחות לחדור את מעטה העלווה, מסמאות עיניי לרגע. רוח קרירה של עת ערב חודרת לעצמותיי. כל כתמי היום נישאים אל מקום אחר, אולי יפגשו בדרך עובר אורח נטול מזל. לבוש במכנס ג'ינס וגופיה לבנה, חושב על שיערה הזהוב ומנער את התמונה מראשי. אני חב הרבה לאותה חלקת אלוהים, מעין טרטוריה של שפיות זמנית במרכזו של שדה.
    מביט אל האופק, מבעד לקוצים. מנסה לשוות בעיניי רוחי איך יראה סוף העולם מכאן. רואה את ההרים הרחוקים, מדמיין אותם קורסים אחד אחד, נבלעים באדמה. מדמה לי גל צונאמי ענק, או מטר של אש שנופל מהשמים. חושב על משפחתי שבוודאי מתכוננת לקראת ארוחת הערב, שומעת את הכאוס המתחולל בחוץ ומחזיקה ידיים, מתפללת. מגרש הכדורסל אותו אהבתי לפקוד נחצה לשניים וקורס גם הוא אל תוך בטן האדמה. אני רואה את בית הספר מתלקח בלהבות יום הדין. כל האותיות הללו, מסמכים היסטוריים, שירה, דפים קדושים, המספרים השלמים והשברים, המשוואות, צורות גיאומטריות. הכול מתפוגג. אבל בעיקר אני חושב על האש שתתפשט בשדה, תסגור עליי ועל העץ. יכולתי לדמיין את הזיעה שתזלוג במורד פניי, את הג'ינס והחולצה שיידבקו אל גופי. בוודאי אנסה להגיע לצמרת, להיאחז במשהו. על מה אני אחשוב באותו רגע בו האש תטפס גם היא על העץ, נחושה בדעתה לצרף אותי לחגיגת ההרס. עליה? על משפחתי? חברים? אולי אמלמל איזושהי תפילה חרישית? ואולי פשוט אלך לי סתם כך, נטול מחשבות ותהיות, אעצום עיניי ואעלם..."
    "נראה לי שזה מספיק" עצרתי אותה באחת.
    "זה יפה, באמת" אמרה. "אתה כותב יפה..." 
    "תודה."
    מוזר. לפני 15 שנה ענת הביטה אל הריי הגליל והם כתבו עבורה את שעל ליבה. דרומה משם, אי שם בערבות הנגב, ישבתי אני ובראתי עולמות מתוך השממה. היום שנינו כאן, על שפת הים של תל אביב, נזכרים בנופים ובחיים אחרים. זרים מוחלטים שחוט שקוף תמיד קישר ביניהם, נמתח לאורכה של המדינה.
    היא המשיכה לספר. על אהבה ראשונה, על אמונה שחזרה והלכה וחזרה ושוב הלכה. על הטיול הארור ההוא לאילת, כשהוריה השאירו אותה לבד בחדר במלון, יצאו לטייל.
    על הנקישות המתגברות, 
    הבעיטה בדלת,
    על השטן בדמותם של שני גברים,
    החשיכה.
    על השיקום המתמשך שאף פעם לא באמת הסתיים.
    "זה החיים האלה, אתה יודע. כוס אמק".
    הסיגריה החמישית הוצתה והאופק הפך אדמדם יותר ויותר. 
    "אתה בטח לא מבין למה אני מספרת לך את כל זה. נופלת עליך ככה בעיצומה של השקיעה היפיפייה הזאת". היא לקחה שאיפה ארוכה והמשיכה. "אתמול כשישבנו על הבר והתחלנו לדבר ראיתי את זה בעיניים שלך. את ההבנה. אני אפילו לא זוכרת מה קשקשנו, אחרי הבירה השלישית המילים פשוט זרמו ללא הרף. ובין בליל המשפטים התחיל להתנגן השיר הזה של ניק קייב, על הספינה והגשרים השרופים. וזה שיר שתמיד אהבתי להקשיב לו שם בגבעה. חשבתי שאולי זה סימן. שדווקא אתה תבין..." היא מחתה דמעה קטנה מלחייה. 
    "אני כן זוכרת שנכנסנו לשיחה המתבקשת הזאת על החיים והיקום. אמרת שלפעמים אתה מרגיש שאנחנו בתוך חלום אחד גדול ועוד רגע נקיץ אל מציאות אחרת. שזה לא יכול להיות העולם האמיתי".
    "טוב, הייתי שיכור..." סנגרתי על עצמי.
    "זה גרם לי לחשוב. אולי אנחנו רק חלום מתמשך של אלוהים".
    "והחלום הזה.. טוב או רע?".
    היא חייכה ותלתליה התבדרו באופן מושלם ברוח הצוננת. "נדמה לי שזה היה חלום טוב שאיבד את דרכו, ולעתים הוא עוד מצליח לחזור לאותו שביל זהב בראשיתי, של גן העדן".
    "ומה יהיה כשההוא שם למעלה יתעורר?"
    ענת שתקה. אני שתקתי. 
    הגלים רעמו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/7/15 12:36:
      :)) זה לא העולם האמיתי. זה לא הבית.
        8/7/15 12:36:
      :)) זה לא העולם האמיתי. זה לא הבית.
        21/11/14 21:53:
      נוגע...
        1/10/14 07:26:
      ואולי שוב בן גל לגל תחבר את החוט ביניכם ומאפר של היקום תעזור לה ....כמו פעם

      פרופיל

      אריק פ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין