עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    סקס | זכויות אדם | חורבן הבית - מתוך "ליקוי מאורות"

    0 תגובות   יום שלישי, 16/9/14, 13:48

    קטע מתוך הספר "ליקוי מאורות"

    לרכישת הספר, אפשר להזמין באינדיבוק (מודפס או דיגיטלי), ואפשר ישירות ממני.

     

    מאז שהמאבק של דייוויד למען זכויות האדם התחיל, הפסקנו לשכב. עד אז, שכבנו כמעט כל יום, והסקס היה הדבר הכי טוב שהיה לנו, ואולי גם מה שהחזיק אותנו יחד. אני שונא זכויות אדם. דייוויד עסוק בהכנות למצעד, ואין לו ראש בשבילי. הדירה שלנו הוסבה לחדר מצב, וכל מיני פעילים התחילו לבוא ולצאת ממנה, ולשאול אותי כל הזמן איך יכול להיות שלא הזמינו אותי לשיר במצעד. אני עונה להם שמה שההומואים לא רוצים, הם גם לא יקבלו.

                כשהגיעה שעת המצעד, שחף הלכה לצעוד, ואני חזרתי הביתה. למרות שהאמנתי מאוד בנחיצותו של המצעד, לא צעדתי, כי אני שונא מצעדים, והשנה אני שונא אותם במיוחד. במקום לצעוד, ניקיתי את הבית. פיניתי את החמ"ל של דייוויד ממרכז הסלון, ואספתי את כל השאריות למרפסת השירות. קיוויתי שסוף סוף ייגמר הטירוף, ונוכל לחזור לחיים האמיתיים, עם חלומות נורמליים על להיטים בגלגלץ, שער בעיתון סוף שבוע, גראמי ונובל. הבטחתי לעצמי שמעכשיו אשקיע יותר ביחסים. מילאתי את הבית פרחים, קניתי יין טוב, התקלחתי, שמתי דונבן פרנקרייטר, עקבתי אחרי עדכונים מהמצעד, וחיכיתי לדייוויד.

    דייוויד לא חזר מיד אחרי המצעד. כשצלצלתי אליו, הוא אמר שהוא יוצא לחגוג עם כמה חברים, ושאני מוזמן להצטרף, אבל שאדע שאחר כך הם ממשיכים לעבוד.

    "מה זאת אומרת?", שאלתי.

    "אנחנו הולכים לרסס".

    "מה לרסס?"

    "גרפיטי. הולכים להפוך את ירושלים לוורודה".

     

      לא בדיוק הבנתי על מה הוא מדבר, אבל העדפתי להישאר בבית. תיארתי לעצמי שהם ממשיכים לסוג של אפטר-מצעד. הרעיון לא הלהיב אותי במיוחד, אבל אני מבין את האדרנלין. אני יודע מה זה לרדת מהבמה אחרי הופעה. אני בטוח שזה לא קל לאזן את האנרגיות המצעדיות האלה.

    בשלוש לפנות בוקר דייוויד חזר הביתה. שתוי ועוד יותר שונה מעצמו. מיד הבחין בסלון הנקי.

    "איפה כל הדברים?", שאל.

    "במרפסת".

    הוא מיהר למרפסת, וחזר עם כל מטה המאבק בידו, והניח אותו במטבח.     

    "מה אתה עושה?", שאלתי, "שלוש בבוקר עכשיו". 

    "לא סיימתי. יש עוד הרבה מה לעשות".

    "אבל המצעד נגמר. עבר. היה. מה עכשיו?", נבהלתי.

    "המצעד זה בכלל לא העניין. זה רק קצה הקרחון. הסמל שבקצה המערכה. יש עכשיו כאלה הצעות חוק מסוכנות, שאם אנחנו לא נמגר אותן, הן ימגרו אותנו. הקם למגרך, השכם למגרו. מגרשים אותנו מירושלים, בנאדם, אתה מבין מה המשמעות של זה?"

    "וזה כל כך דחוף למגר דווקא עכשיו? בשלוש בלילה?"

     

    למחרת בבוקר אני קם לפניו, מכין לנו קפה וקרואסונים, ומנסה בכל זאת להאמין שהחלום הרע נגמר, והשפיות חזרה למעוננו. אנחנו מתיישבים לאכול בשקט. סביבנו הפרחים המוגזמים שפיזרתי בכל הבית נראים זרים במקומם. גם זה לא שיא השְפִיות, כשאני חושב על זה. דייוויד שקוע בעדכוני הבוקר במחשב.

    "תראה מה זה", הוא אומר, "אני מצטט, 'ההומו-לסביוּת היא נתינת לגיטימציה להשמדה עצמית של מדינת ישראל'. התפלקו לגמרי אלה. ומה שמפחיד זה שהם עוד יצליחו להעביר את הצעת החוק המטורפת שלהם, עם כל הדמוקרטיה המטומטמת שלנו. אתה קולט מה קורה פה?"

    "ככה זה דמוקרטיה", אני מקווה שבזה סיכמתי את העניין.

    "פגיעה ברגשות הציבור עאלק. אני מת לדעת מה זה הרגש הזה בדיוק. שיראו לי אותו. מת לדעת איך הוא נראה, ממה הוא עשוי בדיוק, הרגש הזה של הציבור?"

    "אפשר להחליף נושא? חייבים את כל זה על הבוקר? מה עובר עליך, תגיד לי?"

    "התפכחתי, זה מה שעובר עליי".

    "ממני?"

    "יונתן, אני מצטער לאכזב פה, אבל לא כל דבר קשור אליך. מהמדינה, בייבי. לא ממך. מהמדינה. התפכחתי מהמדינה".

    "אבל אף פעם לא סבלת את המדינה הזאת, אז ממה יש להתפכח? זה לא חדש, הדברים האלה, ודיברנו על זה מיליון פעם. אני לא מבין מה קרה פתאום, שאתה ככה?"

    "ככה איך?"

    "ככה... לא יודע. פנאט. מוכּה אג'נדה על הבוקר. שאי אפשר לדבר איתך על שומדבר אחר. מוזיקה, אוכל, סרטים. ספרים. חלומות. ד"ר כץ. סיינפלד. ג'ייזי. שלמה ארצי. בוקר טוב. בכלל, לפני רגע היו לנו חיים. פתאום, יום אחד, קמת בבוקר, סטייל גרגורי סמסה, וגילית שהפכת למטה למאבק למען השלום העולמי. בחיי, אני מרגיש שאני לא מכיר אותך".

    "נעים מאוד".

    "אני רציני, דייוויד. קרה משהו שאני לא מודע לו? אני רוצה לדעת".

    "משהו שאתה לא מודע לו? בוא נראה...", הוא מחפש במחשב, "הנה. בבקשה. ואני מצטט: 'כמו שמשרד הבריאות רואה בשפעת העופות בעיה חברתית, צריך להבין שהומואים הם בעיה חברתית בכך שהם מחדירים רעל לחברה'", הוא מרים את עיניו אליי, "אתה מודע לזה?"

    "ג'יסוס, דייוויד, זה חדש לך? העולם לא נחמד. דההה! סוריה נלחמת בעצמה. אפריקה רעבה. מצרים בוערת. לבנון על סף. העוני ממאיר. הנהגים פושעים. הבריונים שולטים. הערבים נדפקים. המוזיקאים נדפקים. ואצל שרי אריסון השלום מתחיל מבפנים. אתה מתנהג כאילו ששמעת על זה עכשיו לראשונה. אתה נהיית פסיכי. ואתה מתחמק. אתה לא עונה לעניין. ואתה יודע מה? לך תזדיין!"

     

    זרקתי את ספל הקפה שלי על הרצפה, ועל כל זכויות האדם שהיו מפוזרות עליה, ויצאתי מהבית. שיזדיין. רק אחרי שעתיים של שיטוטים חמומי מוח ולא ממוקדים, אני שם לב פתאום (ובאיחור, כהרגלי החדש כנראה), שהעיר מוצפת בגרפיטי מוכר ואגרסיבי, של סלוגנים וציורים פרובוקטיביים בוורוד לוהט. הלב שלי מתחיל לדפוק חזק. אני מאיץ את צעדיי, ומרגיש כמו אליס בארץ הבלהות. כל הרחובות מוצפים בגרפיטי זוהר, ואי אפשר לחמוק ממנו. המטורף השתלט על העיר. אני רוצה לברוח הביתה, אבל נזכר מיד שאין לי בית לברוח אליו. אגב, אני חייב להודות שעד עכשיו מעולם לא הבחנתי בכישרון הציור של דייוויד.

     

    חורבן הבית

     

    בכל אופן, הלך הסקס. זה ברור. מה שהיה כבר לא יהיה. כל מה שחשוב לדייוויד עכשיו זה רק איך לשחרר את ירושלים מהדוסים. שום דבר אחר לא מעניין אותו. משהו נגמר. רק מה עושים עכשיו? ואיך בדיוק?

    קרה לו משהו, אני בטוח בזה. משהו שממש דפק לו את הצורה. הוא מתחיל להיראות כמו צל של עצמו. צל, אבל עם עמוד שדרה. כן, כן, פתאום צץ לו עמוד שדרה. והוא מתעבה מיום ליום. תארו לעצמכם צל בן עשרים וחמש, עם עמוד שדרה טרי ודרוך לקרב, עם אג'נדה פנאטית במיוחד. כשהכרנו, הוא היה מעריץ תמים, קיבוצניק נחמד ויפה תואר, שאהב מוזיקה, וחלם לכתוב ספרים. אם רק הייתי יודע מה בדיוק עובר עליו, ומה בדיוק קרה לו.

    אחרי חצות. אני מפחד להיכנס למיטה. הלילות נעשו מתוחים יותר ויותר.

    "דייוויד, אנחנו צריכים לדבר". אני מבשר באופן גמלוני למדי.

    "או.קי".

    "או.קי", אני מנסה בקושי, "אז תעזור לי פה, מה קורה איתנו?"

    "לא יודע. אבל אני מרגיש מאוכזב".

    "מהמדינה?". באמת כבר אין לי כוח לזה.

    "ממך".

    "ממני?", אני קופץ, "אני מאכזב אותך? אני? אותך?", אני צורח, "איך בדיוק אני מאכזב אותך? רגע, אני מנסה להבין את ההיגיון פה. אני - מאכזב אותך. אתה - מרסס את העיר בכתובות נאצה ורודות. וואללה. מֶייקס סנס. עכשיו הכול ברור!"

    "אתה מאכזב, כי יש דברים שלא קשורים אליך. שקשורים אליי. שאני צריך לעשות בשבילי. שקורים אצלי. בתוכי. ופתאום, כשמרכז הבית הזה סטה לרגע, ממש לרגע, מהעניינים שלך ומהמשברים שלך, נדמה לך שכל העולם השתגע. שאבדו הפרופורציות. אתה לא מסוגל, לא יכול לסבול, שיש עוד דברים חשובים, מלבד המוזיקה שלך. ורק למען הסר ספק פה, אני חושב שהמוזיקה שלך חשובה, ושהמדינה הזאת, כן, המדינה הזאת, זקוקה לאנשים כמוך, אבל היא בחיים לא תדע להעריך אנשים כמוך, אבל אני מצדי אתמוך במוזיקה שלך עד סוף החיים שלי, ואני מת, מת, מת שתצליח. אבל כשתשומת הלב הוסבה לרגע ממך, לרגע אחד קטן, תראה איך אתה משתגע. כאילו מי יודע מה. וזה מה שקורה איתנו, לשאלתך".

     

    דייוויד שוב מפתיע אותי. אני מרגיש אידיוט. הרגע היה זה הוא שהשתגע בבת אחת, ופתאום זה אני שמשתגע ויוצא מפרופורציות. ויש בזה משהו. אבל זין. גם זו דמגוגיה. זה שהוא מדבר בנחת, ואני בעצבים, לא הופך אותו לצודק יותר. אני לא אתן לו לסלף את העובדות כאן. גם אני יכול לדבר בנחת.

    "אבל רגע. איך זה שפתאום, אבל פתאום, נהיית מעורב כזה? קרה משהו מסוים? כי יום לפני שמצאתי אותך פה עם הפוסטרים, לא היה להם סימן. וגם... לא אמרת כלום. מילה לא אמרת. רק אמרת שלא תבוא להופעה. ורגע, שאני אבין, יותר לא תבוא להופעות?"

    "בסך הכול לא באתי להופעה אחת, ולמסיבה אחת, בגלל שנהיה לחוץ לקראת המצעד, וזה במקרה יצא יום אחרי יום, ובמקרה גם הייתי חייב להיות בקיבוץ. אבל זה גם לא העניין בכלל. ואם קרה משהו, זה לא רק המשהו האחד הזה. זה אולי טריגר, אבל זה לא כל הסיפור. וזה שהכול נראה לך פתאומי כל כך, אולי זה בגלל שאתה כל כך שקוע בעצמך, שאתה לא רואה מה קורה מתחת לאף שלך, אתה פשוט לא שם לב שגם לאחרים יש חיים, גם אם לא כתוב עליהם במדורי הרכילות. אתה לא שם לב אפילו מה קורה במיטה שלך".

    "אני דווקא שם לב שלא קורה שם כלום".

    "קורים הרבה דברים".

    "באמת? אז אולי תספר לי, במקום לרסס את כל העיר, כי אני באמת לא מבין".

    "זה לא משהו אחד. זה הרבה דברים. לא יודע, לא יודע..."

    "רגע, שאני אבין. במקום לדבר איתי על מה שמציק לך, אתה מעדיף ללכת ישר על הקרב על ירושלים? כי זה מה שיפתור לנו את כל הבעיות".

    "זה לא קשור. ירושלים זה משהו אחר. זה לא קשור לבעיות שלי ושלך. נהיה מצב חירום. אז התגייסתי. נכון. אני נלחם עכשיו על החופש שלי לחיות בעיר הזאת. מה לא בסדר? מה לא מובן פה?"

    "הרבה דברים לא מובנים פה. הכול לא מובן פה. זה שאנחנו  לא מזדיינים, לא מובן פה. זה שפתאום העיר הזאת בכלל מעניינת אותך, לא מובן פה. מאדישות טוטאלית עברת לאטרף פנאטי. נהיית מסוכן".

    "כי נהיה פה בלתי נסבל".

    "אז אולי הגיע הזמן לעזוב? במילא זה מה שתמיד רצית. לברוח מפה".

    "שיניתי את דעתי. החלטתי להישאר ולהילחם".

    "לרסס את העיר בוורוד? יה רייט. זה מה שיעזור באמת..."

    "אם זה לא יעזור, נצטרך להסלים. אני בכלל חושב שצריך לגמור עם הדמוקרטיה. היא כנראה לא ממש מתאימה ללבאנט. כי כמו שהמדינה נראית היום, מלמעלה עד למטה, אני לא בטוח שבחירות דמוקרטיות עושות לנו טוב. לא במוזיקה ולא בפוליטיקה. רצון העם נעשה כל כך ברברי ונחות, שאסור לאפשר לו לבחור ולנהל את המדינה. אני חושב, שבצוק העתים הזה, צריך להפקיע מהעם את זכות הבחירה. כי כמו שהדברים נראים עכשיו, הוא עוד עלול לבחור את צביקה הדר או איל גולן לראשות הממשלה. ברצינות. אני לא צוחק עכשיו. הדמוקרטיה של ההמון הביאה אותנו לשיאים חדשים של שפל. הלכה התרבות, הלכה התבונה, הלכו החירות והלך הצדק. אבל איזה יופי, יש דמוקרטיה. רצון העם שולתתתתת!!!!! שמעתי אתמול מישהו שראיין את התאומות מ'היפה והחנון', שלא ידעו מי זה רבין, או איפה זה ים המלח. והמראיין הזה אמר להן, בשידור, שהן נהדרות, ושהעם אוהב אותן, ושלא-לדעת זה יפה ומקסים בעיניו. במילים אלה ממש. שלא-לדעת זה מקסים נורא. והוא היה רציני לגמרי. אז אני אומר לך, שצריכים מהפכה, ועכשיו. לא שלום צריך עכשיו, אלא מהפכה".

    "זה נאום משובב, למרות ששגוי מיסודו, כי מהפכה לא תיקח אותנו רחוק. אבל איך זה קשור לחיים שלנו עכשיו? אליי ואליך? ואגב, אתה לא מתכנן להפיל את הממשלה עם צבע ספריי ורוד, נכון?" 

     

    כיאה לדמגוגיית בחירות משוכללת, דייוויד מסב את נאום המהפכה שלו לחלקה הפרטית שלי, בבחינת חנוך לו לנער על פי דרכו.

    "תראה מי מככב שם בדמוקרטיה שלך. נדמה לי שהסאונד הכי מתקדם שם זה מהעלייה הראשונה מרוסיה, בניחוח מזרח אירופי מימי ייבוש הביצות, אהבות פרה-היסטוריות עוד מלפני הלינה המשותפת בקיבוצים, בחיי. או לחלופין זֶמר ים תיכוני. שולחים כוכב נולד לסדר מפּיק באות רפָה, ושולחים ראפר בועט להחליף שווא בשורוק. אם מאיר אריאל יתעורר היום מקברו, הוא יחשוב שטעה בשנתון, שחזר אחורה בזמן".

    "אתה יודע מה מאיר אריאל היה אומר על אנשים כמוך."

    "זו שעת חירום, ולפעמים עת לעשות 'והפרו תורתך' גם לרב מאיר אריאל, למען מי שעוד מעט לא ייתנו לו לפרסם ספרים, כי הוא לא התגייס, ויחרימו את השירים שלו מהמצעדים, כי ההומואִיות שלו פוגעת בַּרגשות הציבוריים של מישהו, או כי הוא לא אוהב זֶמר ים תיכוני. נהיה פה פחד אמיתי, אלוהים ישמור. אי אפשר להוציא מילה מהפה, בלי שמישהו ייעלב ויחרים".

    "ולהזכירך, גם את מאיר אריאל החרימו. רק מהצד השני. אנשים כמוך. על שטות. על אי הבנה. יותר נכון, אי הבנת הנקרא. ואתה בעצמך נשמע עכשיו בדיוק כמו פנאט דתי שמוכן לזרוק הכול, אבל הכול, רק כדי שלא יפגעו ברגשותיו".

    "מי מדבר על רגשות?"

    "תקשיב לעצמך רגע".

    "אתה מתכוון שאני אקשיב לעצמך".

    "מכיר את בנג'מין פרנקלין..."

    "לא אישית".

    "שאמר שמי שמוותר בקלות על כל מיני חירויות יסוד למען איזה ביטחון זמני, אינו ראוי לא לזה ולא לזה?"

    "רגע, תזכיר לי מי זה? זה שהמציא את הסנפירים? אתה חושב שאפשר לסמוך עליו שיעשה סדר בירושלים? יאללה, תקרא לו שיבוא".

     

    דייוויד הטוב והמוכר מבליח לרגע מתוך האפלה שנחתה עליו. שכחתי שפעם הוא היה מצחיק אותי. אני לא מבין איך הגיעו הדוסים, צביקה הדר, איל גולן, מאיר אריאל, הסנפירים של בנג'מין פרנקלין, הדמוקרטיה וירושלים לככב באותה קערית סלט, עם חלקיקי אמיתות מפוזרות וגרוסות דק-דק, שהוטבעו ברוטב כל כך מוגזם ופלצני, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל לאכול אותו. לא מסוגל לשמוע יותר את הנאומים האלה. הציטוטים האלה. את השימוש המגויס במילים שהוא גנב ממני, ועיוות להן את הצורה ואת ההגייה. לא יכול לסבול את הדיסלוקיישן של ההיגיון שלו. מישהו צריך להעמיד את עמוד השדרה שלו על מקומו. בא לי לתפוס אותו ולנענע אותו ולדפוק לו את הראש בקיר, אבל פתאום הוא נראה לי כל כך מאוס ושברירי ומתדלדל. כמעט מתמוסס. הבנאדם קיבל חיים משלו, נפרדים משלי, אבל  למרות הכול, הוא נראה עצוב, במיוחד סביב העיניים היפות והרחוקות שלו. "אתה יודע מה? לך תזדיין", אני לוחש לאוויר. דייוויד לוקח את הארנק שלו, ויוצא מהבית, בלי לומר מילה.

    "לך תזדיין", אני צורח בשהות קלה מאחורי הדלת המוגפת, ולא אתפלא אם הוא באמת הלך להזדיין. לפני חצי שנה זה לא היה עולה על דעתי. אבל עכשיו אני כבר לא יודע מה לחשוב.

     

    לא שהיה לי זמן לחשוב. כחצי שעה אחרי שדייוויד יצא, בשתיים לפנות בוקר, דניאל התקשר מהפלאפון. אם אני בבית, הוא בדרך אליי. לפני שאני עונה הוא כבד דופק בדלת, ואני פותח, והוא נכנס בסערה. הוא חייב לדבר איתי בדחיפות. הוא מציץ קצת בחדרים, מוודא שדייוויד איננו, ושואל איפה דייוויד. אני אומר לו שהוא יצא קצת, ממש הרגע, ולמה הוא שואל.

    "תשמע, הבנאדם יצא מדעתו. ראית מה הוא עשה בעיר? ריסס את כל העיר. והפוסטרים האלה. אתה חייב לעצור אותו. זה לא לעניין, ולא נורמלי. ולא בריא, המלחמה הזאת שלו בחרדים. אתה יודע מה אני חושב עליהם, ואני יודע, אני יודע, זכויות אדם, וכפייה, וכל זה, זה חשוב, ומי כמוני יודע, אבל דייוויד מגזים, וזו לא הדרך לעשות את זה, ואם הוא לא יפסיק עכשיו, הוא יתחיל פה חורבן בית שלישי".

    אני מסתכל על דניאל, ומשתאה.

    "על זה באת לדבר איתי?", אני שואל.

    "כן. אתה לא מבין. זה רציני. הוא משוגע. הוא משתגע. הוא יהרוס אותנו".

    מי זה "אותנו"? איך חזרנו פתאום לשחק באותה קבוצה, אני והבחור המהוגן הזה?

                "דניאל, עזוב אותי עכשיו. אין לי ראש לזה. אני לא הולך לדבר איתך על דייוויד. ואני מציע שתלך". התכוונתי, לך לפני שאני מתפוצץ.

    "אני לא מאמין שאתה לא קולט שמשהו רע עובר על דייוויד..." הוא ממשיך.

    "זה לא עניינך", אני עוצר אותו, "ולא בא לי לדבר על זה. בטח לא איתך".

    אני מוזג לי וויסקי. אני שונא וויסקי, ומוזג גם לדניאל.

    "לא תודה", דניאל עונה. אלא מה.

    "למה לא? תירגע, קח, שתה".

              דניאל לוקח לגימה מהוססת, בלית ברירה. אני כל פעם נדהם מחדש מהמבוהלות התמידית שלו. איזה חוסר איזון משווע בין הפרצוף היפה שלו לבין החלל בעמוד השדרה. לבנאדם יש את הלהיטים הכי מושמעים ביקום של ארץ ישראל, הפירסינג והטאטו שלו מככבים בכל הפרסומות והיומנים לתלמידים המתבגרים, ולאורך הגב השפוף שלו, בין מרכז העצבים המחבר בין המוח לזנב, אין לו כלום. כלום.                                                                               

    "יא הומו", אני זורק ומחייך אליו.

    "יונתן, תבין, זה יפגע בנו. בכולנו".

    אני מחייך, ולא טוב לי.

    "דניאל, אתה מפתיע אותי. אתה בטוח שאנחנו שייכים לאותה קבוצה? מי זה כולנו? אני ואתה והמזרח התיכון? הפלייליסט של גלגלץ? ועדת וינוגרד? אלה שמשרתים בצה"ל? או המשתמטים? או אלה שאומנותם מלאכתם ווטאבר? מי זה אנחנו? מי זה הקולקטיב המגוחך הזה? אנחנו אפילו לא מקשיבים לאותה מוזיקה, דניאל".

    "אני לא חייב להיות הומו בשביל להזדהות איתך. אבל הפנאטיות של דייוויד תפגע במטרות שלנו. שלך. שלי. של כולם. אף אחד לא ייצא מזה טוב. יש אנשים טובים בכל מקום. יש דוסים נחמדים, בוגרים, נאורים, הומואים, לא כולם שם מטומטמים, ומי כמוך יודע את זה".

    "לא בא לי לדבר על דוסים. בוא נדבר קצת עליך, מיסטר פלייליסט. מה הבעיות שלך? ממה אתה מפחד כל כך? מה קרה? לא שמעתי אותך אף פעם נזעק כל כך מהפוסטרים המטורפים שהחברים הדתיים שלך ממלאים בהם את הרחובות, ממאה שערים עד רחביה. לא תגיד בגטו, אלא אפילו בשכונות החדשות. עם חורמות עולם, וקללות מימי בריאת העולם. לא אתה ולא החברים שלך מהפלייליסט, מהיש גבול ומהאין גבול, בשחור ואדום וירוק, מהשלום עכשיו ומתנו לחיות לחיות, ומכל הפסטיבלים, והרייבים, והמחאות. לא שמעתי אתכם מצייצים על שריפת המועדון של ההומואים, היחידי בירושלים, במרכז העיר, ועל מכתבי האיומים שאנחנו מקבלים כל הזמן, על הפשקווילים בראשי חוצות, על הטמטום הזה של הכרסתנים מדושני העונג האלוהי, אלה שהכריזו מעל במת הכנסת שההומולסביוּת היא נתינת לגיטימציה להשמדה עצמית של מדינת ישראל, ולא על דיוני ועדת החוקה של הכנסת על שינוי חוק יסוד ירושלים, כדי למנוע צעדות של חוגים מסוימים הפוגעים ברגשות מסוימים, ולא שמעתי אותך קופץ ככה על זה שהצהיר, בשם שמים כנראה, ומעל במת הכנסת, שהומואיוּת היא מחלה מגפתית כמו שפעת העופות, ועל זה שנאם שם, תוך שהוא מפזר חיוכים מדושנים לכל עבר, שרעידות האדמה לא באו עלינו אלא בזכות משכבי הזכר, שומו שמים. רק כשזה הגיע לחברים שלך בתל אביב, שמעתי אותך. ואגב, אם כבר מדברים על זה, לא שמעתי אותך נזעק כל-כך כשקיבלתי 3,000 שקל קנס מהעירייה, על פגיעה באיכות הסביבה, כשתליתי פוסטרים של הופעות. אתה חושב שגם המקללים הסדרתיים האלה מהפשקווילים מקבלים קנסות על פגיעה באיכות הסביבה? ולא שמעתי אותך עושה משהו כשסגרו את הסינדרום. ולא שמעתי אותך מצייץ משהו בעניין התחבורה הציבורית בשבת. ולא על נישואים אזרחיים. באמת, דניאל, גיב מי א-ברייק היר. עזוב אותי מהשטויות שלך. תגיד לי, אימא שלך בכלל יודעת שאתה אצלי? היא מרשה לך לבקר הומואים כמוני? זה יותר מעניין אותי".

    אולי שעתיים-שלוש ישבנו ככה, מתגוששים ולא מרפים. דניאל מתחפר במהוגנות שלו, ואני מתחפר באנטגוניזם בלתי נשלט ובלתי מהוגן באופן יומרני להקיא, כלפי הבנאדם שפעם חשבתי שהוא תאום הנפש שלי.

    "אני בטוח שאתה לא חושב שמה שדייוויד עושה זה בסדר", דניאל ממשיך.

    "אני חושב שהגרפיטי שלו מדליק. שהוא קופירייטר טבעי. מלידה. אני חושב שהוא כותב נורא יפה, ושהפוסטרים שלו ממש מגניבים. הוא אמן, הדייוויד הזה, אמן אמיתי. אלוהים בירך אותו בכישרונות שהיו סמויים אפילו מעיניי שלי. מתחת לאפי צמח לו גאון קטן, ואני לא שמתי לב. זה מה שיש לי להגיד בעניין. אבל עזוב את דייוויד עכשיו. אני לא מעוניין לדבר עליו. אני מעדיף לדבר עליך. ואם לא בא לך לדבר על עצמך, אז יש אפשרות שנייה כמובן. שתתפשט. אתה יודע מה? אם תתפשט, אני מבטיח לך שאדבר עם דייוויד. מה אתה אומר? סגרנו?"

    "חבל שאתה ככה. אני אומר לך שזה עוד עלול להיגמר ברצח".

    כשהבנתי שאין סיכוי לזיון אחרון-אחרון-בהחלט, כבר לא היה לי צורך בדניאל. ביקשתי ממנו שילך, והוא הלך.

     

    ***

    פנים אל פנים, ארועים:


    יום ראשון 28.12.14 בלבונטין 7 בשעה 20:00  בדיוק(!)
    הופעה בהרכב מלא וחתיך.
    RIGHT BEHIND YOU LIVE

    ''

    ''
     
    הצילו והצליחו
    לינקים לענייני ספר ומוזיקה:

    אינדיבוק:
    http://goo.gl/VLxAuJ
    מכללת ספיר, מאמר מגזין
    http://goo.gl/tQsSVD
    פרק ראשון, NRG
    ראיון בסלונה:
    http://goo.gl/eMxI80
    קורא בספרים: 
    ביוגרפיה באתר הרשמי:
    goo.gl/FMKbyQ



    *** 
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין