עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    ביונט – כידון רובה

    8 תגובות   יום שבת, 30/8/14, 17:01

    9 - ביונט – כידון רובה

     

    מה שהיה פעם ביונט, כידון מוצמד לרובה, כלי נשק קטלני בקרב מגע פנים אל פנים, מונח עתה לפניי כשריד מפוחם, שניצב העץ שלו התכלה בשריפה. אני מתבונן בכידון המפוחם, ונזכר בפעם הראשונה ששמתי ידי עליו, שבה סיפר לי את סיפורו, סיפור שתחילתו בפולין וסיומו בתל אשפה שרופה בקריית היובל.

     

    ''


     

    יאנק גדל בעיר לובלין. המלמד שלו ב"חדר" ראה בו עילוי, וצפה לו גדולות כרב, אך לא כך רצה הגורל. כשפרצה המלחמה ופולין נכבשה, הועברה משפחתו של יאנק לגטו בשנת 1941, ומשם למחנה סוביבור. אביו של יאנק נרצח באחד מניסיונות הבריחה מן המחנה. כשהתבררה זהותו, הגיעו השומרים ורצחו את אמו של יאנק לנגד עיניו. תוך יומיים התייתם יאנק מהוריו והוא בן שתים עשרה בלבד. יאנק מירר בבכי ולבו נשבר. למזלו, יושיק בן דודו היה עמו בצריף, ועשה כמיטב יכולתו לנחם אותו.

    "אנחנו נברח מכאן", לחש על אוזנו.

    "איך? הם הורגים את כולם", אמר יאנק.

    "לא את כולם. יאצק ומארק, שהיו אתנו בקבוצת העבודה, הצליחו לברוח, ואומרים שהם עכשיו עם הפרטיזנים".

    "אנחנו ילדים", אמר יאנק, "בטח יהרגו אותנו כמו  שהרגו את ההורים שלי".

    "אני אגן עליך", אמר יושיק, שהיה גדול ממנו בשנה, והאמין בכל לבו שאכן כך יהיה.

     

    בני הדודים שרדו את מוראות המחנה. במרידה הגדולה במחנה סוביבור, בסוף שנת 1943, כשנפרצו השערים, נמלטו שני הילדים מן המחנה והגיעו אל קבוצה של פרטיזנים ביער. הפרטיזנים הגויים רצו להיפטר משני הילדים הרזים והחלשים, אך פרטיזן יהודי לקח אותם תחת חסותו, וכך הם הצטרפו לקבוצה. שנתיים תמימות לחמו והתחמקו מן הגרמנים, עד שהגיע יום השחרור. יחד עם הפרטיזן פטרונם, יצרו קשר עם אנשי עלייה ב'. הם צעדו בשלג וחצו גבולות, עד שעלו באיטליה על ספינת מעפילים, בדרכם לארץ ישראל. הבריטים עצרו את הספינה לפני הגעתה ארצה, והפנו אותה לקפריסין.

    שלוש שנים שהו יאנק ויושיק במחנה המעצר בקפריסין, מייחלים לשחרורם ולהגשמת חלומם להגיע לארץ ישראל. עם עזיבתם של הבריטים את הארץ הגיעו בני הדודים לנמל חיפה ונישקו את אדמת הרציף. לא נותר להם כל קרוב ומודע, ולא היה איש שבא לקדם את פניהם בנמל. כמו שסיכמו ביניהם מראש, התגייסו מיד לצבא ויצאו להילחם במלחמת השחרור. יושיק נפל בקרבות לטרון, ואילו יאנק שרד את המלחמה, מצולק ושבע קרבות, הן בפריצת הדרך לירושלים והן בקרבות הדרום. הוא השתתף ב"מבצע חורב" שסילק את הצבא המצרי משטח ישראל, והגיע עד מבואות אל-עריש. במהלך הלחימה מצא כידון של רובה אנגלי, שהשליך חייל מצרי על מנת להקל על בריחתו. יאנק הרים את הכידון ותחב אותו בחגורו. כשהסתיימו הקרבות, ויחידתו של יאנק נסוגה מסיני, ביקש ממפקדו לשמור את הכידון כשלל מלחמה למזכרת. בהעדר נהלים ברורים לגבי שלל המלחמה, התיר לו המפקד להשאיר את הכידון ברשותו.

     

    בכל תהפוכות חייו לא ויתר יאנק על שאיפתו ללמוד ולהתקדם. לאחר המלחמה הצטרף לקיבוץ קריית ענבים ועבד ברפת, ובלילות השלים את לימודיו התיכוניים וקיבל תעודת בגרות אקסטרנית. בקיבוץ הכיר את דפנה, צעירה שגם היא הגיעה לקיבוץ מפולין, במסגרת עליית הנוער. האהבה פרחה ביניהם והם עברו ל"חדר משפחה" והחליטו להינשא. נערכה חתונה צנועה בקיבוץ, ורב מירושלים השיא אותם, עם מספר זוגות נוספים.

    הרצון להמשיך ללמוד לא הרפה מיאנק, אך אסיפת הקיבוץ לא אישרה את הרשמתו לאוניברסיטה. דפנה האיצה בו לא לוותר.

    "בוא נעבור לירושלים ותירשם בכל מקרה", עודדה אותו.

    "מה, נוותר על חברותנו בקיבוץ?"

    " אתה מוכן לוותר על הלימודים? אתה רוצה ללמוד והם לא מוכנים לאשר לך".

    "ביו-כימייה באמת מאד מושכת אותי, אבל היא דורשת השקעה מרובה. ממה נחיה?"

    "אני אמצא עבודה במשרה מלאה, ואם זה לא יספיק, אולי אעבוד שעות נוספות, ואתה אולי תוכל ללמד שיעורים פרטיים".

    "מפיך הדברים נשמעים פשוטים".

    "תשמע יאנק, עברת דברים יותר קשים ומסובכים בחיים. אנחנו נסתדר, אני בטוחה בזה".

     

    יאנק נרשם לחוג לביולוגיה באוניברסיטה העברית והתקבל ללימודים. כחייל משוחרר בעל הישגים יפים בלימודים, גם זכה למלגת לימודים קטנה. דפנה ויאנק עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בקריית היובל, השכונה שהוקמה על מקומו של הכפר הערבי בית מזמיל, שתושביו נטשוהו במלחמת העצמאות. הם שכרו דירת שני חדרים קטנים בבתי האבן וריהטו אותה במיטת סוכנות צרה ומתחתיה מיטה נוספת – לא היה מקום למיטה כפולה בדירה הקטנה. על שידת עץ מיד שנייה ב"סלון", הניח יאנק את הכידון שהביא כשלל מאל-עריש. הוא ניקה ושימן אותו, וחידש את הלכה על הניצב לאחר ששייף אותו היטב בנייר זכוכית. בתחילה היה זה כמעט הקישוט היחיד בדירה, וללא ספק הפריט בעל המשמעות הרבה ביותר עבור יאנק, בנוסף לתמונה הדהויה של הוריו שנשא בכיסו תמיד. דפנה, שהיתה "משוגעת לניקיון", טרחה להסיר מן הכידון כל גרגר אבק שדבק בו.

     

    השנים חלפו. לזוג נולדו שני ילדים – בן ובת – ויאנק סיים את לימודי התואר השני והחל בלימודי דוקטורט. בשלב זה כבר היתה לו משרה חלקית כעוזר מחקר, והוא החל לתרום לרווחת המשפחה. הם יכלו עתה לרכוש דירה מעל הבנק במרכז המסחרי, והיה להם חדר ילדים, בנוסף לחדר השינה ולסלון.

     

    יאנק קיבל גם תפקיד של מתרגל בסדנה לביו-כימייה. הוא אהב את ההוראה ואת הסטודנטים, ובמיוחד אהב את גליה, סטודנטית צעירה ויפה מחיפה. הוא הקדיש לה הרבה מזמנו, ולאו דווקא בעזרה בלימודים. ככל שהקדיש זמן רב יותר לגליה, הקדיש פחות זמן לדפנה ולילדיו. באוניברסיטה ריננו כולם על מערכת היחסים בין המתרגל והסטודנטית, אך דפנה היתה עסוקה מדי בעבודה ובטיפול בילדים, והיתה האחרונה להבחין שמשהו אינו כשורה.

    "אתה מגיע לאחרונה מאד מאוחר מן האוניברסיטה", אמרה לו יום אחד.

    "יש ניסויים שאני חייב לעקוב אחריהם", ענה.

    "עד אחרי חצות?" אמרה בחוסר אמון.

    "מה, את לא מאמינה לי?"

    "כל השנים האלה למדת ועשית ניסויים, ומעולם לא היית מגיע כל כך מאוחר".

    "את יכולה לבוא ולבדוק אותי, אם את לא מאמינה".

    החזרה על המילים "את לא מאמינה", הדליקה אצל דפנה נורה אדומה. זה לא התאים ליאנק לדבר כך.

    היא החלה לדרוש ולחקור ואז שמעה את הרכילויות על יאנק וגליה. לילה אחד, כשיאנק שוב איחר לחזור, חיכתה לו דפנה, והטיחה בו את המידע שהגיע לאוזניה.

    "כן", אמר. "התאהבתי בה, מה אני יכול לעשות?"

    "אם היית נוהג כגבר, היית בא ואומר זאת מיוזמתך, והיינו נפרדים".

    "לאן יש לי ללכת?"

    "היית צריך לחשוב על זה קודם לפני שהסתבכת עם הקורבה (זונה בפולנית) הזאת".

    "שלא תעיזי לקרוא לה קורבה!"

    היא העזה גם העזה ולא חדלה להטיח בו, בטונים הולכים וגוברים, שגליה היא "קורבה".

    "סליחה, בואי נדבר על זה כבני תרבות".

    "מה יש פה לדבר? מצאת מישהי אחרת, לך אליה!"

    "זהו? את רוצה להיפרד?"

    "אני רוצה להיפרד? אתה זה שרועה בשדות זרים. לך מהבית ואל תחזור!"

    "לאן אני אלך?"

    "זה לא ענייני. פשוט תסתלק מהבית שלי".

    יאנק לקח את התיק שלו, הכניס בו מספר פריטים חיוניים ויצא אל הלילה. למחרת בבקר ערמה דפנה את כל בגדיו הנותרים וחפציו של יאנק, לקחה בקבוק נפט וירדה אל המגרש הריק שמאחורי המרכז המסחרי. שם הציתה את הכל, כולל הכידון, המזכרת  שיאנק כל כך אהב.

     

    ביום חורף אחד, החניתי את המכונית במגרש שמאחורי המרכז המסחרי. הגשם השוטף שירד בלילה  חשף את האשפה שהיתה בשולי המגרש, ומתחת לשרידי סמרטוטים שרופים ראיתי משהו שנראה כמו קצה ניצב של ביונט - כידון רובה. סקרנותי גברה ונברתי בקצה הנעל לגלות איזה מין ביונט זרוק באשפה. להפתעתי גיליתי שמדובר בניצב שרוף של ביונט. לקחתי מברג מן המכונית וחשפתי את הכידון כולו. הוא היה מלוכלך בבוץ, קהה וקטום, ומתחת לבוץ ניכרו בו בפירוש סימני השריפה.

    אחזתי אותו בידי, מתעלם מן הבוץ והלכלוך, ואז דיבר אלי הביונט וסיפר את סיפורו. מכיוון שבמשך ארבעים שנה גרתי בקריית היובל – זכרתי במי מדובר, למרות שלא הכרתי את יאנק אישית.

     

    במשך שנים, היה הסיפור צרור בשקית פלסטיק עם הכידון השרוף ועם יתר הפגיונות, והיום בא לו גואל.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/9/14 16:22:

      צטט: יעל מ 2014-09-05 09:55:46

      נראה שהאתר לא נותן לי לתת כוכבים, אני אחזור

      קיבלתי את הכוכב שלך. תודה, יעלי.

        5/9/14 14:16:

      צטט: bonbonyetta 2014-09-05 10:57:04

      *
      איזה סיפור עצוב של קנה רובה. פשע להוציא את התסכול על פריט כזה. כואב כל כך.

      תודה רבה, לך.

      הסיפור שזור עצב ממאורעות השואה, דרך קרבנות מלחמת השחרור, ועד הפירוד הכעוס, שמסתיים בשרפה, כולל שרפת הכידון.

      נקווה לטוב.

      שבת שלום, עמוס.

        5/9/14 14:12:

      צטט: יעל מ 2014-09-05 09:55:08

      שמחה לחזור, למצוא סיפורים חדשים לקרוא אצלך עמוס! ישר כח! זה סיפור עם הרבה כח, יש בו חברות לצד זרות ואינטראקציה מעניינת בין אנשים שמאוד מרתק לקרוא

      תודה רבה, יעלי.

      אני שמח שעם כל פעילותך האמנותית והקשרים הבין-לאומיים, את מוצאת זמן לבקר אצלי ואף נהנית ממה שאת קוראת.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        5/9/14 10:57:

      *
      איזה סיפור עצוב של קנה רובה. פשע להוציא את התסכול על פריט כזה. כואב כל כך.

        5/9/14 09:55:
      נראה שהאתר לא נותן לי לתת כוכבים, אני אחזור
        5/9/14 09:55:
      שמחה לחזור, למצוא סיפורים חדשים לקרוא אצלך עמוס! ישר כח! זה סיפור עם הרבה כח, יש בו חברות לצד זרות ואינטראקציה מעניינת בין אנשים שמאוד מרתק לקרוא
        31/8/14 14:30:

      צטט: sari10 2014-08-31 12:58:03

      עמוס,
      איזה סיפור...
      ממש אלף לילה ולילה ....
      ודפנה, בכעסה, לא חסה גם על הכידון...

      תודה רבה, שרי.

      ביססתי את החלק הזה על מקרה אמתי. אין קשה כנקמתה של אישה.

      שבוע טוב, עמוס.

        31/8/14 12:58:

      עמוס,
      איזה סיפור...
      ממש אלף לילה ולילה ....
      ודפנה, בכעסה, לא חסה גם על הכידון...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל