עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    גוף

    נדרים / פרקים 6-10 / הוצאה לאור מאי 2015

    0 תגובות   יום ראשון, 24/8/14, 19:24


    6-הזעקה

     

    באחת מהסמטאות הצדדיות בשכונת מאה שערים גרה אישה מאד מאד מסתורית. יש אנשים שאפילו חששו מפניה. "מכשפה" קראו לה. היו גם מי שגרסו כי אשת שטן היא. אך אף אחד באמת לא חשב שהיא אישה טובה. אף אחד ממש לא דרש לשלומה. היא חיה בביתה עם בנה ועם אחת ספק עוזרת ספק משרתת. האישה המשונה הייתה יוצאת מביתה בשעות הבוקר המוקדמות, ומבלי שאף אחד כמעט ירגיש בה הייתה נכנסת לאחד הבתים ולאחר כמה דקות יוצאת וחוזרת לביתה. אכן אישה מוזרה הייתה. 

    הזעקה קרעה את שמי הלילה השקטים.  האנשים אטמו אוזנם לבל ישמעו את הזעקות והרי כולם ידעו במה המדובר. בנה של האישה המסתורית נפטר בגיל שנתיים לאחר מחלה קשה. האנשים העדיפו שלא להאזין לא רק משום האימה שבצעקה אלא שחששו שגורל כזה חלילה יכול לפגוע גם בם וביקיריהם והרי המוות האיום הזה אינו מבחין בין ימינו לשמאלו. ובבית עצמו שרועה על הרצפה האם הצעירה בעלת שיער בלונדי פלטינה צבוע לבושה בסגנון היאפי המקובל באותה תקופה צורחת וחובטת ראשה על רצפת השיש הקרה. ושוב מתרוממת מלאת תוגה ועצב וחוזרת לחדר הילדים לראות את ילדה היפה והבלונדיני בעל העיניים העצובות שוכב חסר חיים. האם השכולה החלה שוב לנשקו וללטף את שערותיו הרכות, אך שום אות של חיים לא חזר מהגופה. רק תמונות הצדיקים וריחות המרפא, רכבו ברחבי החדר חדלי תוחלת, מבוישים, על אוזלת ידם. כבר זו כמחצית השנה שהמחלה אחזה בילד. הם נכנסו ויצאו אל מיטב בתי החולים ובקרו אצל גדולי הרופאים אך איש לא יכול היה לעזור להם. המצב היה חסר תקנה לאור חוזקה האלים של המחלה הזו. זן נדיר של סרטן הדם התוקף בעיקר את דמם של העוללים. בקצה החדר ישובה על הרצפה, המטפלת הפיליפינית. עיניה טרוטות ואדומות מגודל האסון וחוסר השינה. מידי פעם מטיחה ראשה על הקיר מנסה למרוט את שערה הדליל, ללא הצלחה ופיה ממלמל ללא הפסק תפילות עתיקות בשפתה שלה. האם ניגשת אליה ומחבקת אותה בעוצמה. יחד הן בוכות בכי קורע לב למול גופתו היפה של הילד הקטן. 

    חלפו שנים רבות ואישה ערירית אחת אוספת לביתה בדרום תל אביב עלם חמודות יפה תואר, לגור איתה בביתה כדייר באחד החדרים ולשלם לה בעבודות הבית השונות. והבחור יפה התואר הגר בביתה, יפה כמלאך מושך וקסום, אך נדמה שמשהו משתרבב לתוך אישיותו, איזה סוד אולי...

     

    נקישות מקל ההליכה.....

     

    היא נכנסה למיטה לאחר חצות, כי נמאס לה לשבת מול הטלוויזיה כשהיא מצפה לשמוע את צעדיו בשביל המוביל אל ביתה. הדקות חלפו לאט לאט, כל דקה כמו שעה. לפעמים היה נדמה לה שהיא שומעת את חיכוך שער הברזל באבני השביל נפתח לאט לאט דרכו אביתר יעבור. אך לאחר דקה או שתיים היה ברור לה שהקולות בחוץ הם קולות הרוח הנושבת בחריצי התריסים המגנים עליה מפני נזקי מזג האוויר. אביתר בחור צעיר יפה תואר מתגורר בחדר הקטן בביתה ומשלם לה בעבודות בית שונות, כגון ניקיון או קניות, ואף שיחות אל תוך הלילה המאוחרות כאשר זאת לא יכלה להירדם. לפעמים היא שאלה את עצמה, "למה אני מחכה לו"? אך מיד הבינה שהיא פשוט דואגת לו, והרי נכנס לה ללב הברנש הצעיר, עם קולו המלטף וצחוקו המתגלגל. היא ראתה בו כבן ואף דמיינה איך היא מורישה לו את ביתה לאחר לכתה. והוא מצדו עשה הכל כדי לרצות אותה, היה מבלה אתה שעות בסיפורים או בשאר דיבורים. היא כמובן כמתקשרת ידעה את סיפורו האמיתי, אך הוא מצידו  לא התכוון לספר לה. אך לא ידע כי כבר יודעת פרטים בדבר היותו בן למשפחה חרדית הנמצא בבריחה ויוצא בשאלה.     

    שלושה חודשים הסתובב אביתר ברחובות תל אביב ההומים. הוא ישן על ספסלים ועל מדרכות. קיבץ נדבות עבור פת לחם דלה, ובגדיו הבלויים נותרו על גופו ימים רבים. זקנו צמח והיה נראה כגבר המבוגר לגילו. התרועע עם שיכורים ובעלי זימה. נחתך מסכיני מבקשי הרעה. ואף פעם אחת נאנס באכזריות כאשר תעה בדרכו אל גן העצמאות. שלושת חודשי הייסורים חלפו כאשר אישה מוזרה פנתה אליו באחד הימים, כאשר היה שרוע על אחת ממדרכות תל אביב. אותה אישה אספה את אביתר אל ביתה וטיפלה בו במשך מספר שבועות. הנער שהיה קרוע נפשית וגופנית לא יכל לעמוד על רגליו ונזקק לתמיכה. והיא בדלות כוחותיה הייתה מקימה אותו ומניחה את זרועו על כתפה ומובילה אותו אל מטבחה. שם בעדינות כף אחר כף הייתה מאכילה אותו את המרק הצח ואף הייתה חותכת חתיכות קטנות של לחם ומגישה אל פיו. חלפו עוד חודשיים והגבר הצעיר והתמיר נראה בריא לחלוטין ושמח ומוכן לממש את עצמו, לפי רצונותיו ושאיפותיו. והנה הוא מרגיש כי הגיע הזמן לצאת לעבוד בעיר הגדולה, והוא מבחינתו מוכן לזרוק את עצמו על כל עבודה שתבוא, כל זמן שיש לו קורת גג, ואוכל זמין.

     

     

         7-שדות ניכר

     

    כבר מספר שבועות מעורר אביתר את חשדה של האישה המסתורית. הוא בכלל לא ידע מהו שמה ומאידך בכלל לא עלה בדעתו לשאול. והיא מבחינתה מספיק היה לה בעלם החמודות הנמצא בביתה וממלא את מקומו של בנה החסר ותואם לו בגיל בדיוק. אך בכל זאת כשחשבה וחיברה נקודות משמעותיות מן התקופה האחרונה, הבינה כי אולי הנער בצרה ומשום מה הרגישה האישה המסתורית קרבה לאביתר, והרי לא כך סתם הפגיש הגורל בניהם. ואז היא פנתה אל אביתר ושאלה אותו אם יש לו קרובי משפחה, ואם כן היכן? "אני חושבת שמגיע לי לדעת עליך יותר, והרי אנחנו משפחה עכשיו". שאלה והרי היא כבר יודעת הכל. אביתר לא הסתיר את מבוכתו.  הוא הביט אל תוך עיניה של האישה המסתורית ואמר לה בנחישות, "קודם תאמרי לי מהו שמך, ואז אני אספר לך על עצמי".

    בתוך המסתוריות סביב שני האנשים לא היה כמעט כלום. חוץ משום דבר שקוף קטן שאי אפשר היה לראות כי גם הוא היה שום דבר. לפעמים, כשהייתה מביטה אל תוך עיניו של אביתר היו מחשבותיה חומקות פנימה אל השום דבר השקוף. ניתן היה כאילו לראות בו פסים של מחשבה. בימים קדומים קראו לפסים האלו אור וחשבו שהם כמו חומר, רק יותר קלים.  ואביתר כבר איבד כמעט את כל המחשבות, חוץ מאחת צהובה, שהיה אמור לסלק אותה מעצמו עכשיו. הוא דחק את המחשבה החוצה והיא נפלטה כאילו מתוך סדק קטן. כשיצאה, הרגיש מעין הרגשה של חופש, לחלקיק אחד של שנייה. ואז הכל נפסק.

    • ברחתי מהוריי וממשפחתי לפני חמישה חודשים.....". ואז שתיקה.... אביתר קם ממקומו ויצא מביתה של האישה המסתורית ולא חזר שעות.

    והיא כבר ידעה הכל, היא ידעה כי אביתר הוא בנה של רבקה לוי מירושלים. והרי שעוד מלפני שאביתר היה חלק משום דבר, הוא כבר לא היה. וכשלא היה הוא גמגם מתוך חוליו וקדיחתו את שמותיהם של הוריו. וכשהוא אינו יודע שכבר איננו והכל היה כבר שום דבר. האישה המסתורית נדרה לנסוע ביום מן הימים לירושלים ולשאול על אביו של אביתר, וכאשר תמצא אותו תבשר לו על הסכנה האורבת לבנו אביתר ולהיעלם כאילו לא הייתה.  

      

     

          8-חברים טובים

     

           שני חברים טובים הם היו. אביתר שהגיע מן העולם החרדי, ושניר שהגיע מן העולם החילוני. כל הזמן היו ביחד. משחקים, מפטפטים ואפילו מדמיינים שהם ממציאים דברים חדשים. גילו כבר את הכל אמר שניר לאביתר. לא נשאר מה להמציא. פלאפון כבר יש, חשמל, גם כן טלוויזיה, אינטרנט, מחשבים, טילים ספרים.

          אהבה טהורה זה מה שמאפיין את מערכת היחסים בינם. אהבת חברים. שיחות רבות והנאה פשוטה של גיל ילדות. כמו שתי נפשות שרצו להיפגש רק כדי להיות ביחד שוב, אחרי תלאות רבות שהעביר בהם היקום.

    בוא נקבע אמר שניר שהיה הדומיננטי בין שניהם שנחשוב חזק ונמציא. עוד נהיה אנשים גדולים, חשב אביתר לעצמו. ובין מחשבה למחשבה העסיק את עצמו בדברים פשוטים כמו ארוחת צהריים, כמיהה לזוג אופניים ועוד כיוצא באלה זותותשנים כך חלפו והם נשארו אוהבים. אביתר למד והתחנך בישיבה בבני ברק. ושניר  התגייס ליחידה מיוחדת ועלה בסולם הדרגות. גיל הילדות וגיל הנעורים חלפו עליהם ביעף הם זרמו להיכן שזורמות כל הנשמות אל הלא נודע, אל המקום בו לא חושבים על העתיד אלא רק על ההווה, וזה הספיק להם. אבל דומה שבלב פנימה הם ידעו שהחיים יביאו אותם למקום הנכון.

    רק נער היה שניר כשגילה את הנשמה המאוחדת. הוא ידע שהיא קיימת ושהיא המאחדת בין כל היצורים החיים. הוא רק לא ידע איך להוכיח. יש משהו אמר פעם לאביתר בשיחת טלפון, שמאחד בין הגוף לבין המוח. זו הנשמה. הטרידה אותו מאוד מחשבה פשוטה והיא המחסום הדמיוני בין הגוף לבין המחשבה בין החומר לבין האהבה. כשתהיה לי תכנית אמיתית אוכל להוכיח אותה אמר לעצמו. לבינתים הבין שנשמתו של האדם מהווה מעיין פילטר שחוצץ בין גוף לבין המוח.

    • , מה מעניין את אביתר? שניר לא ידע. הוא רק ידע שהוא אוהב אותו עד בלי גבול. בין תפילה לתפילה, כאשר הוא לומד ומאמין בכל נימי נפשו אביתר הגיע למסקנות דומות לשל שניר.
    • אלוהים", אמר פעם אביתר, "הוא בעל הבית של כל הנשמות". "אני לא מסכים", ענה שניר. "אנחנו בעלי הבית כאן. אני אחראי לגורלי. צלם אלוהים בתוכי".

    מכאן ועד לשם, הם מצאו את עצמם בבתי קברות ובבתי חולים מנסים ללקט את האנרגיה שיוצאת מהגוף כאשר האדם נפטר. הדרך לבתי החולים הייתה קשה, שניהם עשו נפשות לצורך קידום הנושא. אביתר היה מקושר היטב עם גורמים רבניים. ושניר כתב ספרים וכתבות לעיתון מקומי.

    נשמה מאוחדת שמודעת לעצמה ולכל גלגוליה זה מה שאנחנו צריכים להמציא חשבו שניהם. כך נלמד את כל בני האדם להיות מודעים לכל הגלגולים שלהם ולכל המידע שהם נחשפים אליו במשך כל הגלגולים. כך נגיע לגן עדן. ואיך תעזור אנרגיית המתים לקידום המשימה שלהם, ימים יגידו הבינו שניהם, בינתיים עוד הרבה עבודה מצפה לנו.

    כך נדדו שני החברים בדמיונות ובחלומות מגיל מאד קטן ועד לבחרותם. אביתר העריץ מאד את שניר שהיה דומיננטי ויוזמתי. לא אחת הוביל שניר את אביתר למקומות מרוחקים ואף מסוכנים. דרך שניר הצליח אביתר לטעום מעולם החילוניות. דרך חברותם הגיעו השניים לכל מקום בארץ. הם גמעו את תל אביב לאורכה ולרוחבה עם כל מה שכלול בה. אביתר הרגיש איך הוא נשאב לתוך המערבולת הזאת של החופש והפורקן. באמצעות שניר חצה אביתר גבולות ולכלך עצמו בדברים הנחשבים לתועבה בעולמו הטבעי, והוא פשוט ניסה וביצע הכל.

    אביתר כבר החל באותם ימים לארגן לעצמו אסטרטגיית בריחה מחייו העכשוויים אל החיים היותר צבעוניים בחוץ. בעזרתו האדיבה של חברו שניר הוא הצליח להכיר ולזכור כל רחוב ופינה בתל אביב. להכיר חברים חדשים ואף לשהות במחיצתם בכל זמן שהוריו סברו כי הוא שוהה בישיבה בבני ברק.

    אביתר שאב מדעותיו של שניר, כי לנשמה אין גוף ומין וכי כל בני האדם זהים ושווים ללא הבדל דת גזע ומין. ולימים אביתר הפך מושגים אלה למוטו בחייו. כשהתגייס שניר לצבא נותק הקשר זמנית בין שני החברים וחודש מספר חודשים אחרי. אביתר חי בחיק משפחתו אך חלם על הדרך החוצה. בסתר הוא היה כותב מכתבים לדודתו מרים שהייתה חילונית ואפיקורסית ואף העז לספר לה את תכנוניו. היא מצידה הרעיפה עליו תמיכה גדולה ואף החלה לייעץ לו מה לעשות ואיך. אביתר היה נחוש כבר לצאת אל העולם הגדול. הוא ידע שבהתחלה יהיו לו חיים מאד קשים כי הוא זורק את עצמו לגוב אריות שאינו מכיר דיו. אך לא יכל יותר לכלוא את עצמו בין קירות הפחד, לצד האגרסיביות של אביו. הפנאטיות והפרימיטיביות של החברה בה היה חי. אביתר כבר החליט ואף שיתף טלפונית את חברו שניר בתכניותיו, ואף קיבל את מלוא תמיכתו של שניר.

    אותו בוקר שאביתר עזב את ביתו היה בתכנון ובשיתופם של הדודה מרים והחבר שניר. שניר הסיע את אביתר במכוניתו לבית הדודה מרים בצפת וזאת מצדה ישבה עם אביתר על תכנית מפורטת של יציאה בשאלה והתחלה של חיים "נורמאליים", כהגדרתה.

     

    כשעזבה רבקה את ביתה של אחותה מרים היא כבר ידעה.......

     

     

            9-חלומות

     

    השכונה בלבושה האפרפר בימי שבת, השקט המעיק והאווירה הקודרת. הנער המתבגר חשב על "בריחה" חשב על "מילוט". אך זה לא מנע ממנו לבצע את תרגילי האקרובאטיקה המדהימים שהוא יודע לבצע לקול השתאותן של בנות השכונה. אביתר היה מתגלגל באוויר קופץ מנדנדה לנדנדה בסיבובים באוויר. בבגדיו המסורתיים. בגובהו המרשים. בגופו הבנוי לתלפיות ובפניו המדהימות והחסרות גוון גברי. כבר בן שבע עשרה, חושב ומביט על ישימון. אמנם עוד נשמעים טקסי ההבדלה מבתי השכונה. אך אביתר כבר חושב על יום המחר. כשיקום בבוקר שוב לשבוע חדש בישיבה בבני ברק. לימודי התורה אשר מאס בהם. המורים והרבנים הלחוצים והשגרה הכל כך שגויה עבורו. את שיחות הבנים על בנות העדה. על חלומם להתחתן ולהקים משפחה. איך הוא אביתר לא היה משתלב אף פעם בשיחות ותמיד היה יושב בצד. החברים כמובן שהרגישו שאביתר שונה. שהוא יותר מופנם ושקט ואף נחבא לכלים.המלחמה הפנימית של אביתר כבר עברה הלאה. כשנפצע פעם אחת כתוצאה מקפיצותיו המרשימות, ביקש שישאירו אותו במקום וימשיכו. וחבריו כך עשו. הפציעה שלו לא הייתה קלה. אך לאחר שנחבש, יכול היה לזחול, תוך שהוא גורר את הרגל הפצועה אחריו. חזר בשפתיו היבשות על המילה "בריחה", והמשיך לחפש מעט צל.

      

       השעה כבר אחת עשרה בלילה. אביתר ויואב לא מצליחים להירדם ועדיין שוהים בכיתת הלימוד כשלפניהם מונחים ספרי הגמרא. נאבקים בגבורה בצורך להירדם ומידי פעם שוקעים בנמנום קל הנותן להם כוחות להמשיך לקרוא וללמוד.

    כאשר עיניו של אביתר נעוצות בדף הגמרא, העייפות גברה עליו ולאט לאט עיניו נעצמו והוא שקע בחלומו. בחלומות הוא ניצב בחליפה שחורה חדשה בבית הכנסת של אביו בשכונת מאה שערים בירושלים. לצדו עומדים אביו ודודו דויד. מחזיקים אותו בשתי זרועותיו ומובילים אותו החוצה אל חופתו. לפתע התעורר אביתר בבהלה וכאילו הכישו נחש. פעימות ליבו מואצות וזיעה רבה נוזלת ממצחו יחסית לזמן הקצר שהיה רדום. ואז הוא חשב לעצמו עד כמה חלומו זה היה רע עבורו, עד כמה הוא לא רוצה להגיע למעמד הזה.

    אביתר ויואב פנו לחדרם המשותף עם עוד שני חברי ישיבה. השעה הייתה כבר שתיים בלילה, ושניהם נפלו לשינה עמוקה מאד. אביתר המשיך את חלומו בדיוק באותה נקודה שהתעורר ממנה. בחלומו הוא רואה כלה גבוהה עומדת מתחת לחופה ומחכה לו. עוטה היא שמלה לבנה העטורה בשלל שושנים לבנות. אביתר מתאמץ לראות את פניה אך הוריה כיסו את פניה בהילה לבנה ואטומה. לצידה של הכלה עמדו שתי האימהות, ואביתר מופתע לראות שאם הכלה היא אשתו של הדוד דויד אח של משה אביו. טכס החופה מתחיל ומגיעה גם הקראת שטר הכתובה, וכאשר התחיל הרב להקריא את התחייבויותיו של אביתר התעורר אביתר שוב בבהלה אדירה עד כדי כך שהצליח להעיר את חבריו המבוהלים לחדר ואלה שאלו מה בדיוק קרה? על מה חלמת אביתר? אך הוא סירב להשיב להם בנחישות.

         

    כשהגיעו הדוד דויד ורעייתו חדווה לביתם של משה ורבקה הם הביאו איתם את רחל ביתם על מנת לשדך אותה לאביתר. רחל נערה יפת מראה, צנומה וביישנית כלל לא עוררה את רגשותיו של אביתר. והם סיכמו ארבעת ההורים כי תהיה חתונה בעוד שישה חודשים. הם בכלל לא שאלו את דעתם של אביתר ורחל. אביתר פנה מיד לדודתו מרים, הוא התקשר אליה וסיפר לה על השתלשלות העניינים. מרים אמרה לאביתר כי הוא חייב למצוא את הדרך לברוח מחיק משפחתו בטרם יחלפו ששת החודשים ואולי אפילו כבר עכשיו. מרים אמרה לאביתר כי היא תכתוב לו מכתב עם מספר הצעות עבורו. עוד באותו שבוע וכשהוא בסערת רגשות עצומה ולאחר שחלם את חלומותיו האחרונים בזמן שהייתו בישיבה בבני ברק, בישר אביתר ליואב חברו כי הוא עוזב את הישיבה וכי הם לא יתראו יותר לעולם.

    לאחר שבוע בדיוק קיבל אביתר את המכתב מדודתו מרים, את המכתב לקחה האם רבקה מהדוור. היא הבינה שהמכתב מיועד לאביתר אך לא ידעה ממי המכתב נשלח כי  הייתה על המכתב כתובת השולח אך לא שם השולח. אך כתב היד שעל המעטפה היה מאד מוכר לרבקה אך היא לא זכרה באותו רגע של מי בדיוק כתב היד הזה.

    אביתר קרא בעיון רב את המכתב הארוך. הוא ארז את חפציו האישיים, גילח את זקנו, גזר במספריים את פאותיו  ובעזרת  מכונת תספורת גילח את שער ראשו לכדי מילימטר בלבד. אביתר החליף את בגדי הצניעות בבגדים שהביא לו חברו שניר. חולצת טריקו ירוקה ומכנסי ג'ינס דהויים. הוא פנה למטבח שם המתינו לו לארוחת הבוקר, נישק את אמו וברח מהבית "לעולמים"....  

    •      אני אתך בכל אשר תבחר ותלך", כך אמרה בחיוך רחב מרים לאביתר. "את יודעת דודה מרים שאיני יכול להתחתן, ואת הרי חברה לסוד בן השנים שלי". אביתר פרץ בבכי מריר ודמעותיו הרחיבו את שתי עיניו הכחולות והבהירות. מרים אמצה אותו חזק אל ליבה ואמרה לו: "אל תדאג אביתר אני כאן תמיד בשבילך, והרי אני בדיוק באותה קלחת שלך וגם אני עברתי בדיוק את מה שאתה עובר עכשיו. לך עם ליבך והיה שלם עם החלטותיך". אביתר שהה במשך שני לילות אצל הדודה מרים עד שבא שניר חברו הטוב ולקח אותו אל העיר הגדולה.  

         

    •        הגיע הזמן שאמשיך בדרכי", אמר אביתר לאישה המסתורית. והיא מצידה כבר ידעה הכל על אודותיו של אביתר. אך הרגישה מן התחייבות כלפי הוריו של אביתר, ואולי לפחות לתת להם קצה חוט על מנת שיהיה להם כיוון משוער היכן נמצא אביתר ומה הם מעשיו.
    •     משהו לא בסדר עם בנך", אמרה האישה המסתורית למשה לוי שהיה מאושפז לאחר ניתוח לב. כשניסה משה לוי לדלוק אחריה במסדרונות בית החולים, היא הסתובבה ואמרה לו, "אביתר לא אשם, אחיך עמנואל הוא האשם ואתה השמן של המדורה, אביתר בנך בסכנה גדולה". ובטרם הספיק משה לוי להוציא מילה מפיו נעלמה האישה כאילו בלעה אותה האדמה.  ורבקה ידעה הכל וכמו שמשה לוי ידע הכל, את צרחותיו של אביתר שהיה סגור בחדר עם עמנואל הדוד אולי לא ישכחו למרות שהם רוצים מאד לא לזכור. ויום אחרי יום צרחותיו של אביתר קורעות את קירות הבית. בן שלוש עשרה בלבד וכבר נראה כבחור בשל מוטל אביתר לרגלי הדוד עמנואל כדי לספק את צרכיו החולניים, והכל מטואטא מתחת לשטיח. והשכחה והרצון לשכוח כדרך חיים פרימיטיבית או קרימינלית, להרוס זהותו של נער צעיר ולהשליכו לאשפתות.

     

    10-תמונה עגומה

     

    הרבה נערים למדו בישיבה בה למד אביתר, כאלה שגם היו עבורו חברים כי מצאו שפה משותפת. הכל ידידותי, למראית.

    כל מי שהיה משועמם וניסה לחטט בעברו של השני מייד הורחק מתחום החבורה.

    על הדרך איבדו חברים טובים, את יאיר ממחלת הסרטן, את דויד מאירי אשר נספה בפיגוע. התווסף להם לאחרונה אח של יונתן שמת בתאונת דרכים. אך תמיד המשיכו הלאה, צחקו, דיברו ולמדו תורה בכל שעות היממה. פנטזו על בית, אישה וילדים. את ההר שלהם ממנו נשקפת ממלכת הטוהר והתקווה.

    ואביתר, לפעמים היה בוהה בחלל. יותר גבוה מהירח והכוכבים. מפליג במרחבים מוזרים, משובצים רצועות וקווים אנכים ואלכסונים.

    בראשו חיים אחרים, כבישים סואנים, אנשים צבעוניים, לבושים או מעורטלים. רוח מתוקה הסגורה בתוך בקבוק ורק הוא אביתר לוגם ממנו. וילדי העשירים משכונת רחביה, החילונים הנאורים. פסטורלי ואיכותי. רצה לחתוך את המחשבה בסכין.

    והזריחות תמיד יותר יפות שם בארץ החילונים, אינן קשות. השקיעות מתחלפות בצבעים ורודים אדמדמים. שמי כתום חוסים על אנשי היופי, חופשי ופשוט. עולם בצבעים אחרים לגמרי ממה שהכיר ועד עכשיו ובכלל כמעט רק במחשבותיו ובחלומותיו. כאן נשבר לרסיסים.....

    זכר גם פשטות ורוגע של שכונת מאה שערים. את האנשים ההולכים ונעלמים. את המסתוריות והמסתורין האופפים כל בית, רחוב וסמטא. מרגע לרגע הקור בגופו מתחזק והדופק נמחק. נזכר בשיירה המתקדמת לכוון בית הכנסת של אבא משה. פוסעת השיירה כתהלוכה ברחוב מוצלל ועגמומי. ונעלמת בתוך האשמורת.

    ואבא משה, מנפץ קירותיו בצעקותיו, מרביץ מורשת עצבנות מיותרת. רועד.... אסור לומר מילה.... אסור להשמיע הגה.....

    והוא זכר שער ברזל ענק וכבד. זכר אישה שמנה מובילה אותו במסדרונות עגומים. בידו ילקוט מלא בספרים, מחברות ומכשירי כתיבה. לפתע האישה גוערת עליו בלחישה "כדאי שתזדרז עוד מעט הצלצול" "זריז, זריז". ילדים בני גילו ויותר יורדים ועולים במדרגות, רצים ואף נופלים. מבוגרים עולים ויורדים במדרגות, פה ושם מעירים ואפילו גוערים בילד אחד אשר הפר את השתיקה התהומית.

    אביתר לא הכיר אף אחד, הכל היה לו זר ומנוכר. הילדים נראו לו אנוכיים ואכזרים. המורים נראו מרושעים.

    אבא משה השאיר אותו שם עם אישה מאד לא נחמדה ואף מפחידה. ילד אחד בן גילו נתפס בשמלתה ונגרר אחריה.

    נזכר איך מסדרונות ה"כולל" (ישיבה ופנימייה בעין כרם) היו מבוך צפוף, ארוכים בלי כניסה ויציאה. חדר מדרגות תלול וללא מוצא. אוסף כיתות לימוד חשוכות ותקרות גבוהות מעופשות.

    למעלה בקומה העליונה חדרי השינה, קירות מתקלפים ושבורים ומיטות ישנות בנות שתי קומות ועשויות מברזל חלוד.

    שמונה שנים למד והתחנך מכיתה א' ועד כיתה ח'. דרך סרגלו של המלמד המרביץ ומחטיף על כפות הידיים ולפעמים על הישבן בכל פעם שתלמיד זה או אחר הפר את הוראותיו. לפעמים אבא משה היה מגיע אחרי צהריים ואוסף אותו הביתה, אך ברוב הימים נשאר ללון בפנימייה.

    פעם בכיתה ז' העז אביתר לעשן סיגריה. היא הייתה בשבילו כל העולם באותם רגעים. כמו שש בש, כמו תה וטוסט. היא הייתה חזקה והשאירה טעם של עוד. אז אביתר הדליק עוד אחת, והצית עוד אחת ומרד בינו לבין עצמו בחוסר הפרטיות שלו כנער מתבגר. איך הוא צריך להתפשט ולהתלבש ליד חבריו. איך עולות על טילן רגשותיו כאשר ניפגש עם חבריו במקלחות.איך כולם ישנים מיטה מול מיטה ומיטה בתוך מיטה. מוצאים את עצמם לפעמים אחד על השני.

    האם זה אומר שכולם חברים טובים, או מקורח הנסיבות הם אחד בשני נוגעים. ובמקלחות, מתיזים מים אחד על השני, משחקים בעיטות עם הסבון. ואביתר, לאחר פעמיים או שלוש הפסיק להיכנס למקלחת עם חבריו והעדיף להישאר בחדר ולהתקלח מאוחר יותר כשכולם כבר ישנים.

    ואביתר ידע את האמת על עצמו כבר, הוא לא ידע אם הוא רוצה להילחם, אם הוא מעוניין להילחם, אם הוא אמור לקבל את עצמו או להתבייש.

     

    ומאה שערים שכונה קודרת. שחורה ולבנה. אנשים נבלעים אחד בתוך השני. אין טבע, אין חושניות. אין ירוק של ג'ונגל, אין כחול ואין ורוד ובטח שלא אדום. בשעה שמונה בערב כיבוי אורות ורק אור העששית בוקע מחלון קטן בקצה האפלולית.

    ואביתר כבר תקופה מפליג לעולמות אחרים, עולמות זרים. זכרונות הילדות והנערות אינם מניחים לו לרגע ורצונו לברוח מעורר בו שמחה אך גם פחדים. אך ידע כי אם לא יזרוק את עצמו אל המים הרותחים לא ידע לעולם איך זה להיכבות.

    וגם ידע שכשתגיע שעתו לברוח, בריחתו תהיה לשם חזרתו לחייו הרגילים, זאת אומרת החרדיים לאחר שיטעם טעמו של חטא המהול בעונשים.

        

         בוקר אחד יצא לדרך, לדרך חדשה. אל הלא נודע, אל חיי הכרך. אל העיר ההומה והצבעונית, אל מרכזי הבילויים והמועדונים. אל החופשיות והמתירנות, הססגוניות וההמולתיות. הרחק מן האטימות והפרימיטיביות, הנאיביות והתסכולים.

    אביתר עכשיו מתחבר לנפש שבו, מביט כל הזמן במראה, ורואה נער צעיר ושברירי כלל לא דומה לגבר. אך מבחינתו כרגע חשוב איך הוא מרגיש ולא איך הוא נראה למרות שרצה להיראות אחרת. יש לו יום הולדת בחודש השמיני לספירת הנוצרים, תמיד כך שמע בדיעבד, אך מבחינתו זה כבר לו חשוב, עכשיו הוא מתחבר לנפשו ולהמשכיות שבו.

    מתקשרת יהודייה אחת אותה כינה האישה המסתורית עשתה לו היפנוזה ולא רק שגלתה את סודותיו, היא אף סיפרה לו שבגלגול הקודם הוא היה בן למשפחת חייטים ידועה ומבוססת. היא סיפרה לו שהוריו מאותו גלגול מסרו אותו לאמוץ אצל הורים נוצרים.

    לימים נזכר איך כילד בן שלוש היה משחק עם הילדות בשכונה, איך היה מתפעל מיופיין של הבובות ואיך היה מתמוגג להלביש אותן בכל פעם מחדש. הוא היה רק בן שלוש בלבד כשדודו עמנואל הרים אותו והטיחו חזק על הרצפה לעיני הוריו, "אתה תפסיק להיות ילדה", הוא אמר. "תתחיל להתנהג כמו בן". הוא נזכר איך תסכוליו ופחדיו היו הופכים לציורים, בהתחלה כילד צייר כמו ילד, אך יותר מאוחר כשהיה כבר בן עשר ציוריו התפתחו והפכו מקוריים ויפים ומובנים יותר.

    כאשר נפרד לשלום מ"המתקשרת", האישה המסתורית כפי שכינה אותה וגר אצלה מספר חודשים, היו בכיסו מאה שקלים בלבד. אביתר קנה ואכל פיצה, שוטט ברחובות תל אביב, בפרברים ובסמטאות המסוממים. עד שפגש בגבר ערירי אשר החזיר אותו ארבעת אלפי שנים אל העיר סדום וחטאיה, אל המאמינים באלילים, השקרנים, גנבים ואנסים. אביתר מצא מקלט אצל זה הגבר אשר דרש ממנו "דברים", תמורת קורת גג ואגורה השחוקה. המצב הזה נמשך כמעט שבועיים עד שהחליט אביתר להמשיך ולמצוא פינה אחרת.

     עשרה חודשים בדיוק חלפו מאז עזב אביתר את ביתו בירושלים. את רוב ימי החורף העביר בביתה של "האישה המסתורית", ועתה האביב וחג הפסח בפתח.

    אביתר כמעט בן שמונה עשרה, כבר עשרה חודשים מסתובב ברחובות ללא כוון ומטרה. מוצא את עצמו מתעורר על ספסל באחד מסמטאות העיר, רעב ללחם וצמא למים. בגדיו בלויים, אך לרגע לא מתחרט הוא על דרכו ומעשיו, לעולם לא יחזור לחייו הקודמים והאפלים. כך חשב והחליט. אך החלטתו רק בדיעבד.

    עוד יום ועוד לילה בתל אביב, בכל יום מחפש את עצמו ובכל יום לא מוצא. השעות חולפות והימים ממהרים. עוד ספסל, עוד מדרכה ועוד לילה בחיק הנדכאים. ובתווך כמו תמיד, אנשים שמחים מוסיקה טובה, חופשיות, ואנרגיות חיוביות. וארומה תל אביבית מדהימה הנמהלת עם ריח אלכוהול וזיעה.

     

     

     

     


    © כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      elimish
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין