עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    גוף

    נדרים/ פרקים 1-5 / הוצאה לאור מאי 2015

    0 תגובות   יום ראשון, 24/8/14, 19:21

     

    1-הבריחה

     

         משה לוי היה מתעורר בשעות הבוקר המוקדמות למשמע קריאת התרנגול ויוצא לתפילת הבוקר בבית הכנסת בקצה המוצלל של רחוב הפחים הגדול. "זאת הפעם החמישית כבר!" הוא שאג ממושבו בבית הכנסת. "אם לא יתקנו כאן את הספסלים, אני אאלץ לסגור את בית הכנסת לאלתר". משה כעס, שוב פעם כעס, תמיד כעס. "כבר חודשים," הוא אמר. "אתם באי בית הכנסת הקבועים, לו רק היה אכפת לכם הייתם טורחים לטפחו ולגרום לו להראות מכובד יותר". "אני נראה לכם טיפש?" סינן משה לוי. "אני יודע בדיוק מה יקרה אם אשחרר את עצמי מהנטל הזה ".

        משה לוי היה אדם חמום מוח, ואיך חמום מוח? כזה שמאד מפחדים להוציא מילה מיותרת מהפה שמא יתנפל. כמו שקרה כאשר גברת שמידט שאלה בתום את משה לוי אם אשתו בהריון? "התביישי לך " צרח משה על המסכנה אשר נסה לנפשה בבהלה גדולה.

        בפחד מפניו ומתגובותיו ומיראת כבוד, היו המתפללים בבית הכנסת מורידים את ראשם כאשר משה היה פונה אליהם.

        משה לוי היה אחיו של דוד לוי שמש בית הכנסת, אבל עברו שנים רבות מאז דברו בניהם. למעשה, דוד האח נהג להעמיד פנים כאילו בכלל אין לו אח, כי האח משה ואשתו רבקה היו האנשים הכי לא נחמדים בעולם. הם שהיו גרים בשכנות טובה עם דוד ומשפחתו במשך שנים, הפכו את הקערה על רקע של ריב מכוער בנושא ירושה. משה הגדול מבין חמשת האחים למשפחת לוי, היה משוכנע שהנתח הגדול של הירושה שהשאיר אביו מגיע לו, בעוד שעל אחיו האחרים ובמיוחד על דוד לא חשב כלל. וכשנולד בנו הראשון (אינו הבכור) של משה אביתר, דוד ורעייתו לא הוזמנו לברית, מה שהעמיק את הקרע המשפחתי.

        משה לוי הטיל מורא על כולם, על משפחתו וגם על חבריו.

        כשמשה לוי התעורר באותו בוקר של יום ראשון, לא היה רמז כי הנורא מכל עבורו עומד להתרחש. שדבר שלא העלה בכלל בדעתו עומד להתרחש בביתו ובמשפחתו. כראש משפחה חרדית מאד בשכונת מאה שערים, מבחינתו אותו יום ראשון היה היום הכי רע שיכול להיות.

       כשנולד בנם הראשון של משה ורבקה, (אינו הבכור, לרבקה הייתה הפלה ) השמחה הייתה כל כך גדולה ובמיוחד בשעת ברית המילה. זה היה שבע עשרה שנים לפני ומאז נולדו להם עוד חמישה בנים ובת אחת. ובטח שאז לא שיער משה ולא חזה את שעתיד להיות ושבנו הגדול בהגיעו לגיל שבע עשרה יטיל אות קלון עליו ועל עקרונותיו.
       
    בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ראשון נטל אביתר את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של האם רבקה וניסה לנשק גם את האב משה. אבל לא הצליח, מפני שמשה היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "ממזר," הוא זרק לכיוונו של אביתר

       רק בקרן הרחוב הבין אביתר שאיבד את משפחתו. התספורת הקצוצה שעל ראשו המגלה שיער שחור וצפוף ומבליטה את פניו המדהימות, החליפה את הפאות הארוכות, ומכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו החליפו את הבגדים המסורתיים הקבועים.

       קצת בהלם מצעדיו האחרונים, אביתר הישיר מבטו קדימה והבין שעתה חייו עומדים להשתנות מהקצה לקצה וגם אם דמיין בעבר איך יראו חייו בעתיד, עתה משביצע את התהליך הדברים נראים לו יותר ממשיים.

       שלם עם עצמו ולא מהסס עלה אביתר על רכבו של חברו שניר אשר הסיע אותו אל הכרך, ואל החיים הצבעוניים של תל אביב.

     

     

     

     

    2- בוקר יום ראשון

     

    משה לא עיכל את מה שראו עיניו-ומיד הוא הסב את ראשו להביט שנית. ובטרם יצא אביתר מפתח ביתו עוד הספיק משה למלמל מספר קללות ביידיש ולהעיף עוד מספר צלחות וכוסות.

     עד לאותו יום ראשון שרבי של אוגוסט אלפיים וחמש משה לוי כמעט ולא נראה בביתו, כאמור היה יוצא משה לוי את ביתו כבר בחמש לפנות בוקר לתפילת שחרית, משם היה ממשיך לישיבת "מיר", שם היה שוהה בכל שעות היום והלילה ועד שעה אחר חצות אז היה חוזר הביתה לישון. ובאותו יום ראשון בו החליט בנו הראשון לעזוב את חיי הדת ולצאת בשאלה, הרהר משה לוי בינו לבין עצמו בשעת לילה מאוחרת: "מה עלה על דעתו של בני?", סינן משה לעצמו, "זו בטח הייתה מן טעות אופטית". משה מצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מן הישיבה לכיוון ביתו בשעת חצות לבוקר יום שני בשבוע, התהלך משה סהרורי ובמחשבתו ראה בגדים מוזרים-בגדי החילוניים. אצבעותיו תופפו בעצבנות על בטנו, ומבטו נפל על שני צעירים שהלכו לתומם במדרכה ממול. הוא ראה איך הם מתלחשים בניהם בהתרגשות ואיך הם נוגעים אחד בשנייה בלהט רב. משה נזעם כשהבחין בלבושה הדל של הנערה ובידו המגששת של הבחור דרך כל פרצה בבגד הנערה. משה רצה לגשת אליהם, אולי לצעוק, אולי לקלל ואולי רק לומר או להסביר במילים פשוטות שלדעתו אין גישתם מכובדת. משה פתח את דלת ביתו בדיוק בחצות וחצי, כשמחשבותיו נתונות בראשו כמקדחה.

    משה לא הצליח להירדם, ותוך שהוא עסוק בעצמו ובמחשבותיו שכח בכלל את אשתו וילדיו. כל כך טרוד היה בבנו הגדול, ואיך יקבלו בני המשפחה המורחבת ואנשי העדה את בחירתו ודרכו החדשה של אביתר. משה הרגיש איך צוחקים עליו בחברה החרדית ואף מנדים אותו. משה לא מצא מרגוע לנפשו ואפילו לא חשב לרגע לפנות לאשתו על מנת לברר איך היא מרגישה עם הנושא? או שאולי היא תומכת באביתר, ואולי הדבר הזה כבר מתבשל בבית תקופה והוא לא ידע על כך?. לא היה גבול להתמרמרותו של משה, מאדם כועס מטבעו הוא הפך לאדם יותר כועס. גם משפחתו וגם חבריו לבית הכנסת הרגישו את נחת מזגו הגועש וגועש ומסרב בכל תוקף להירגע. הימים לא הטיבו עם משה האב ולא עם רבקה האם ולא עם אחיו ואחותו של אביתר, עת הוא נעלם לימים ואולי חודשים.

         רבקה לוי מעולם לא זכתה ליחס הוגן מבעלה וממשפחתו, מעולם לא זכתה בנקודות זוהר גם כאשר הייתה רעייה ואם למופת. כל שעליה לעשות עשתה באהבה ובמסירות, תמיד כיבדה את המטאטא והסחבה, מבחינתה מטלות הבית היו לחשי קסם ואגדה. מעולם לא לבשה גלימת היעלמות תמיד נכחה היכן שהיו זקוקים לה ילדיה ובעלה. היא הכירה רק את חייה הצנועים שלא זיהתה בהם אומללות. חמשת אחיו של משה בעלה היו רודים ומשפיטים אותה, היו משדלים אותה לעשות דיאטה, "את שמנה ודוחה", אמרו לה. "את מפונקת ומגודלת". רבקה הייתה שומעת ומפנימה.

    רבקה התחתנה בגיל שמונה עשרה בלבד למשה לוי שהיה גדול ממנה בשנה אחת בלבד. רבקה לבית פרנקל נולדה בפולין ועלתה לארץ עם הוריה ושתי אחיותיה בעודה בת תשע. משפחת פרנקל קבעו את מגוריהם בשכונת גאולה בירושלים הסמוכה לשכונת מאה שערים שם התגוררו משפחת לוי משפחתה של בעלה משה לוי.

    ביתם של משפחת פרנקל היה בן שני חדרים קטנים מאד, מטבחון ושירותים משותפים לשכנים נוספים. לרבקה הוקצתה פינה קטנה עם מזרון בחדרון עם שתי אחיותיה הקטנות, מרים וחנה. הוריה של רבקה יהושע ודבורה, לא הצליחו למצוא עבודה קבועה בירושלים, וחיו על פי תרומות שהונהגו בקרב העדה החרדית.

    משפחת לוי הייתה ידועה ומקובלת בחברה החרדית כולה, משה האב היה רב בית הכנסת, "אור התורה", אשר היה ממוקם בלב שכונת מאה שערים, משה גם לקח על עצמו את האחריות לטיפוח ושיפוץ בית הכנסת בשעות הצורך, ואף על פי שמינה לעצמו עוזרים מתוך המתפללים, הוא לא היה מרוצה מאופן תפקודם ולא פעם גער בהם על חוסר זה או אחר, ולכן החליט לקחת את המלאכה לידיו בלבד.

    ומאותו בוקר של יום ראשון, לא חזרו חייהם של משפחת לוי למסלולם וכל יום שעובר גורם למשה ולרבקה להתרחק אחד מהשנייה ולשקוע כל אחד במחשבותיו.

      

     

          3-יציאה בשאלה

     

    •         אני מצטער," משה גער, בזמן שהישיש מעד וכמעט נפל. עברו כמה שניות לפני שמשה הבחין כי הישיש עוטה מעיל שהיה זהה למעילו של בנו אביתר. "מי נתן לך את המעיל הזה?" שאל משה לוי את הישיש. "מצאתי את המעיל הזה בתוך שקית גדולה בצד הרחוב, ביחד עם בגדים וחפצים נוספים." "אתה יכול להראות לי את תכולת השקית שמצאת?" אמר משה. כן בהחלט אני יכול, תבוא איתי עכשיו ואני אראה לך את פנים השקית. משה הושיט את ידו אל הישיש ועזר לו להתייצב, ומכאן פסעו שניהם לכל אורכו של הרחוב עד הגעתם לפינת רחוב צדדית שם על המדרכה אותו ישיש קבע את משכנו. על המדרכה הייתה מונחת אותה שקית גדולה שמשה לוי הכיר היטב. אותה שקית שבנו אביתר היה לוקח בכל תחילת שבוע עת יצא את דרכו לישיבת "התקווה" בבני ברק שם למד ארבע שנים והיה מגיע הביתה לחופשה רק בסופי השבוע. על גב השקית היה רקום שמו של אביתר לוי באותיות גדולות. הישיש פתח את השקית הגדולה ומשה לוי ראה כי אביתר השאיר בשקית את כל תכולתה המקורית שכללה את בגדיו, את הסידור והתפילין ועוד חפצים להם היה זקוק בשעת שהותו בישיבה בבני ברק. ואז משה לוי הבין למעשה שהחלטתו של בנו אביתר היא סופית, ואביתר מצא את עצמו מחוץ לחיי הדת וחי חילוניות גמורה.

    חלפו שבועיים מיום נטישתו של אביתר, ורבקה האם לא פסקה מלבכות מגעגועיה לבנה. יותר הטרידה אותה המחשבה שהיא עצמה מסוגלת למחול לאביתר על דרכו החדשה, ואולי למחול באופן חלקי. אך ידעה כי עליה להיצמד לדעותיו של בעלה ולא לסור מהן ואילו לא לשנייה. מה רב העצב בליבה של רבקה והימים והשבועות חולפים בעף, ואין סימן ולא אחד מבנה אביתר החי בניכר ובטח כבר גמע כל חלקה טובה מן החילוניות. המחשבות שגעו אותה, היא דמינה איך אביתר מדרדר עצמו לאלכוהול ואולי לסמים. היא חשבה על הרע מכל שהרי תמיד מבחינתה ראתה את החילוניים כחסרי תרבות ודרך ארץ. גם שאר בניה וביתה לקחו את דעותיו של משה האב, ומתמלאים כעס על אביתר ובכל יום שעובר הם כועסים יותר. והיא רבקה האם עדיין יש לה פינה חמה עבור אביתר למרות בגידתו, אינה מסוגלת לנדות אותו לגמרי ומחכה כל יום בחלון לשובו. ואף מרימה את עיניה לשמיים ומתפללת ובוכה לשלומו. לא יודעת רגע שקט ומנוח מאז לכתו של אביתר. גם חברותיה הפנו לה את גבן ומסרבות לשוחח עמה. ולפתע ביום בהיר אחד החליטה רבקה כי היא עוזבת את בעלה משה ואת ילדיה ונוסעת אל אחותה מרים שגרה בצפת. רבקה חשבה רבות לפני שקבלה את החלטתה לעזוב היא גם חשבה על ההשלכות של מעשה זה והיה לה גם קשה מאד להחליט. אך ידעה שמרים אחותה שהפכה חילונית לגמרי לאחר שהתחתנה תהיה בשבילה עוגן בזמנים אלו ואף ימצאו חן בעיניה מעשיו של אביתר שגם הוא הולך בדרכה. אך רבקה ידעה כי משה יתקומם נגדה וייצא לחפש אותה ביחד עם אחיו שממילא לא אהבו אותה ותמיד צחקו ולעגו לה וגם ידעה שסף האלימות של משה בעלה ירקיע והיא ואף אחותה יהיו תחת ידו הכבדה. וגם ידעה ששאר בניה ובתה לא ירצו לראות אותה יותר. ובכל זאת ארזה מזוודה קטנה ונסעה לצפת.

    שלושים ואחת יום חלפו מאז שאביתר לוי עזב את ביתו לטובת הכרך. ונדמה שירושלים המוזהבת הפכה לאיי חורבות ומה שנתברך לה מלמעלה נותר כמדבר השחון. הכל נראה אפל בעיניו של משה לוי ומשפחתו גם כשעתה אשתו עזבה את ביתה על מנת לחפש את בנה. ירושלים לא מחייכת כבר תקופה למשפחת לוי. ירושלים הקדושה, ירושלים של מעלה. ירושלים אינה עונה....

     

     

    4-מרים

           

    מרים חנה ורבקה שלוש אחיות לבית פרנקל, רבקה האחות הבכורה וחנה בת הזקונים. מרים האחות האמצעית תמיד הייתה השובבה מבין כולן, הלא ממושמעת וממרידה. לפעמים הייתה מרים בורחת מביתה על מנת ללכת רגלית עד מרכז ירושלים ושם להיפגש עם חברים מעולם החילוניות, כמובן זה קרה בשנות העשרה המופרעות של הנערה המתמרדת. אך יותר מכל בלט יותר הריחוק בין מרים ורבקה, רבקה החרדית האדוקה ומרים האפיקורסית הגלויה פתחו חזית האחת נגד השנייה מהלך אשר נמשך עד עצם היום הזה. לעומתן חנה בת הזקונים הייתה נחבאת לכלים, סגורה ובקושי פותחת פיה לדבר.

    כשנולד אביתר מרים כלל לא הוזמנה לברית המילה, ולמעשה לא הכירה את האחיין הגדול שלה עד שזה ברח בפעם הראשונה מביתו בגיל שלוש עשרה והשתכן בביתה של הדודה "הגויה", זו שהושמצה כמעט בכל יום והתגוררה בשכונת רוממה בירושלים. בדיוק באותה תקופה נישאה מרים לבחיר ליבה נישואין שהחזיקו מעמד בדיוק חצי שנה.

    לימים אביתר נהג באופן קבוע לברוח מביתו אל ביתה של הדודה "הסוררת" וזאת בחפץ לב הייתה נותנת לו פינה חמה, ואף דרור ליצריו ( יצרים חילוניים ) בזמן הגיעו לשנות העשרה המתקדמות. כן כזו היא הדודה המיוחדת מרים.

    לימים נותק הקשר לחלוטין בין רבקה ומרים, הקרע העמיק והשנאה גדלה. רבקה ידעה כי בנה אביתר מצא מקלט לא אחת בביתה של אחותה מרים לכן מייד העלתה בדעתה כי אביתר מצא מקלט שוב אצל מרים.

    רבקה עלתה על האוטובוס לחיפה משם לקחה אוטובוס לצפת.

    שלוש נקישות קצרות על הדלת ובפתח הבית נעמדה מרים, חמש שנים חלפו מאז ששתי האחיות התראו בפעם האחרונה. "או שלום....האם עיניי רואות נכון???", נעזרה מרים בציניות שתמיד אפיינה אותה. מרים פרנקל או הראל נכון לעכשיו, אישה בסוף שנות השלושים לחייה וצעירה מרבקה בשנה אחת בלבד. "שלום מרים...מה שלומך?", שאלה רבקה בהיסוס בעודה עומדת בכניסה. "אני בסדר ומה אתך", השיבה לה מרים באדישות. "אני מבינה שאת מבקשת להיכנס לביתי, אז ברוכה הבאה כמובן". מרים הובילה את רבקה דרך מסדרון צר שהיה עמוס על קירותיו משני הכיוונים בצילומים ממוסגרים מנופיה המדהימים של צפת. בקרירות רבה הזמינה מרים את רבקה לשבת בחדר שאמור לתפקד כסלון אך יותר הוא נראה כחדר שעבר התעללות. "תרצי לשתות משהו", המשיכה מרים באותה קרירות אופיינית. "אני לא אתנגד", השיבה לה רבקה בפנים מבוישות. מרים ניגשה למטבח ואז חזרה עם מגש בידיה ועליו קנקן עם תה ולימון, עוגיות ושני ספלים. מרים מזגה באיטיות את התה לשני הספלים ובפנים חתומות הגישה ספל אחד לרבקה, "בבקשה, זה מה שיש לי להציע כרגע". רבקה הבינה מתגובותיה של מרים אחותה כי היא לא בדיוק רצויה ואם במחשבתה תכננה אולי לשהות מספר ימים או אפילו תקופה אצל מרים אז כנראה שהיא צריכה לעשות אחורה פנה ולמצוא פתרונות אחרים. אך בכל זאת רבקה ידעה שמרים יכולה להיות העוגן היחיד שלה ורק דרכה ואתה תוכל לאתר את בנה אביתר.

    • ספרי לי רבקה מה מביא אותך אליי...". "אספר לך את כל הסיפור", השיבה רבקה. וכך התחילה רבקה לספר לאחותה את שעל ליבה כשעיניה בורקות ופה ושם היו התפרצויות קטנות של בכי. "זה אביתר שעזב את הבית, ללא הודעה מוקדמת. הסתפר והסיר כל סממן חרדי או דתי. הוא עזב את הבית ואינני יודעת היכן הוא"..... "ניסיתם לחפש אותו", גיששה מרים. " לא ניסינו כי לא ידענו היכן להתחיל לחפש, וזו הסיבה שאני פונה אלייך". רבקה השפילה מבטה מעט. "אה אז אני מבינה שאני מדור לחיפוש קרובים, כל השנים התעלמתם ממני בגלל שאני חילונית אדוקה ועתה את באה לבקש את עזרתי. איפה היית כל הזמן". מרים הזועמת לא יכלה להסתיר את כעסה הרב.... "סלחי לי אחותי אני מבקשת, נאלצתי תחת לחץ לנתק אתך קשרים, לא עשיתי זאת בלב שלם, אך את זוכרת את משה, את זוכרת שהוא אדם אלים". "בטח שאני זוכרת, ומה עכשיו הוא לא יחשוד שאת כאן", זעפה מרים. "אין לי דרך לעזור לך, מצטערת אפילו שאת אחותי אני לא מוכנה להכניס את עצמי לביב השופכין שלך. אני מאד שמחה ותומכת באביתר ואף אחכה להזדמנות לומר לו את זה. אז בבקשה אני אתן לך ללון כאן הלילה ומחר את חופשייה למצוא לך פתרון אחר לבעייתך". רבקה נכנסה להלם. "זה בסדר מרים אני אעזוב כבר עכשיו, אני לא אטריד אותך יותר בדבר"....

    רבקה הבינה שמרים הפנתה לה את הגב בפעם השנייה ולגמרי והחליטה להניח לה. בבוקר כזה של יום רביעי כשראשה של רבקה טרוד בבנה אביתר ומחשבותיה תוקפות אותה ללא סייג, רבקה ניסתה לדמיין היכן בנה מתגורר ואיפה הוא ישן, האם הוא עובד והאם יש לו מספיק אוכל.... ועוד... ועוד מחשבות. לפתע נזכרה רבקה בעוד היא אוספת את עצמה מן הספסל הרעוע בצד הגינה, במכתב שקיבל אביתר מכתובת בצפת אך ללא שם השולח. אותו מכתב הגיע בדואר רשום והיא רבקה חתמה עליו מכיוון שאביתר לא נכח בבית באותה שעה. מעולם לא הקדישה רבקה מחשבה על תוכנו של המכתב כי על פניו לא הייתה לה סיבה לחשוד בכלום. אך עתה מאחר שקרו דברים היא נזכרה באותו מכתב. ומשהו הטריד את מנוחתה רבקה לא הייתה שקטה, היא נזכרה בכתובת הרשומה על המכתב ועל כתב היד המעוגל שכל כך מוכר לה. והרי כשקיבלה את אותו מכתב עבור אביתר אותו כתב יד לא העיר את תשומת ליבה. אך עכשיו היא יודעת את המכתב שלחה מרים אחותה. זה הכתב יד הכל כך מוכר ולא היה לה ספק לרגע שהיא מזהה את כתב היד. אך מדוע אחותה מרים שלחה את אותו מכתב לאביתר? רבקה הייתה מבולבלת נורא. ואולי זאת הסיבה שמרים כל כך נלחצה כאשר ראתה את רבקה בפתח ביתה ועוד יותר כששמעה את דבריה. אם רק יכלה להשיג את המכתב חשבה רבקה בינה לבין עצמה. בטוח יש כאן משהו ניסתר. אולי אביתר פנה למרים? אולי הוא הביע בפניה את מצוקתו? והרי מרים ידועה כאפיקורסית ובשבילה זה אוכל להוציא אנשים בשאלה. רבקה מהרה לאסוף את עצמה ועד מהרה מצאה את עצמה רצה בין סמטאות העיר צפת עד שהגיעה שוב לביתה של אחותה מרים. רבקה נקשה שלוש פעמים על הדלת ושוב בפתח ניצבה אחותה מרים. "כן מה עכשיו, לא הייתי מספיק ברורה". מרים הייתה מאד חריפה. "אני רוצה לדעת מה קורה כאן", אמרה רבקה. "מדוע שלחת מכתב לאביתר ומה את מסתירה ממני?? האם אביתר אצלך"?... רבקה דחפה את מרים בחוזקה והפילה אותה על הרצפה. "אני אזמין לך משטרה נבלה, תצאי מיד מהבית שלי". רתחה מזעם מרים. "אני לא אלך מכאן עד שאת תספקי את מלוא התשובות לשאלותיי. מה את עשית לאביתר תגידי לי מיד"? "טוב תשבי אני אספר לך נכנעה מרים". מרים התרוממה מהרצפה והתיישבה על כיסא קטן שהיה מונח בצד  המסדרון. היא הציתה סיגר לקחה "שאחתה" אחת ארוכה, ואז פנתה לרבקה, "אני אספר לך הכל ובתנאי שלאחר שתשמעי את דבריי תניחי לי לנפשי ולא תטרידי אותי יותר בבעיותייך באשר הן". מרים הייתה נחרצת וחד משמעית. ובכן לפני כחצי שנה בנך אביתר שלח לי מכתב ובמכתב הוא מספר כי החליט לצאת בשאלה מכיוון שמאס בחיי הדת. אינו רוצה להיות חרדי והוא מעוניין לנהל חיים חדשים בהם הוא יהיה רחוק מהוריו ומאופי חייו שהיה רגיל אליהם עד עתה. אביתר בקש ממני מקלט לכמה ימים עד שיתגבש עם עצמו סופית ויצא לדרכו החדשה". מרים קמה ממושבה ופנתה למטבח בהפגנתיות וכאילו מסמנת לרבקה שזהו תם חלקה בסיפור. "זה הכל, את בטוחה", תהתה רבקה. "כן זה הכל ואם יש לי משהו להוסיף את לעולם לא תדעי מהו, ובנדר". מרים נדרה נדר שלא תוציא יותר ואף מילה אחת נוספת ובכך גרמה לרבקה לשוב על עקבותיה ולחזור לירושלים לבית בעלה ולחיק משפחתה. ולגוב האריות אשר המתין לה בשכונה.

    רבקה לא ידעה כי בנה אביתר כבר שנתיים ימים רוקם בראשו מזימה. למזימה הוא רתם בהתכתבות את דודתו מרים. הם לא נפגשו והקשר ביניהם היה רק דרך מכתבים. לפעמים כשנזדמן לידיו של אביתר מחשב הוא התכתב עם מרים דרך המייל ואף כמעט פעם אחת הם נפגשו אך מפגש זה לא יצא לדרך. מרים הייתה בעד הצעד שאביתר עומד לנקוט ואף עודדה אותו. מרים שנפגעה מאד קשה מרבקה אחותה ובמיוחד ממשה בעלה, החליטה ללכת עוד יותר אחורנית וגם אם היה בה קמצוץ של מסורת היא זנחה אותו לטובת חילוניות גמורה. החלטתו של אביתר לצאת בשאלה ותמיכתה של הדודה מרים לא היה רק עבורה מעשה נקמה במשפחתה החרדית, אלא גם מן הגשמת חלום בו תמיד קיוותה לקלקל לאחותה השמרנית ולהוציא אותה משלוותה. וכמובן שמרים הצליחה במזימתה ואביתר אחיינה הגדול יצא בשאלה אחת גדולה, ואולי ללא חרטה..... האמנם?

     

     

          5-משה ורבקה לוי (הוריו של אביתר)

     

    בירושלים ישנן דרכים ידועות. ישנן עולות ואחרות יורדות. אך כולן מסמנות נתיב אחד אל הקדושה והנחלה.

    ארבע שנים ושמונה חודשים, חלק בלתי נפרד מחייה של רבקה לוי בטרם התחתנה עם משה לוי בשלהי שנות השמונים ( למניינם ). נתגלגלה רבקה בין המחט והחוט והבדים הפרחוניים. עוד בטרם שחר הייתה פורשת מחצלת עבה על הרצפה בחדרה ושוקדת בעדינות רבה על החולצה הבאה או השמלה אשר הוזמנה מראש. רבקה הייתה רבת כשרון. כבר בימי הגן ציוריה ועבודותיה הרשימו מאד את הגננות וההורים. היא זכתה לעטר כל פינה חשופה על קירות הגן. מאוחר יותר בשנות העשרה הפליאה רבקה ברקמה, בסריגת כיפות ובתפירה עדינה וססגונית.

    כל שרצתה רבקה בתקופה זו הוא לאסוף פרוטות למען משפחתה אשר הרבתה מצוקה. ובמיוחד עבור אביה אשר חלה במחלה די נדירה והיה זקוק לניתוח מורכב בהמשך.

    מן הצד היו אחיותיה של רבקה, מרים וחנה מביטות בה, אולי בהערצה או שמא בציניות מדודה. אך מה שבטוח הן לא התכוונו ואפילו לא לדקה להושיט ידן ולתרום לפרנסת הבית.

    נתמזל מזלם של משפחת פרנקל ובעל הבית לא לחץ בתשלום שכר הדירה. אך באחד מביקוריו של בעל הבית נכנס האב ללחץ נוראי ובאמת בלי שום סיבה, ונפטר לאחר כמה שעות בבית החולים.

    יום אחד מצאו מרים וחנה את אחותן רבקה ישנה בחצר הישנה, וחרדו שהקיץ עליה הקץ. כל כך שקטה ושלווה הייתה שלא אבחנו בדופק ליבה. הן נתנו ליבן שהאחד לחודש וכי רבקה אמורה לשלם את שכר הדירה.

    רבקה אשר אספה שטרות פרט לפרט, רצתה לסדר את ביתה ושיהיה למשפחתה מכל טוב ולא יחסר דבר. עתה על רבקה למצוא פתרונות אחרים והרי עליה מוטלת המלאכה כבת הבכורה.

    כשהתחתנו רבקה ומשה לוי לא הייתה להם פרוטה שחוקה אחת. שניהם היו חסרי כל ומן העוני המרוד מקורם. ובכל זאת התחתנו כדת וכדין וכמצוות משה וישראל. הוריה של רבקה חששו שלא ימצא לבתם בין זוג ועוד שגם חששם היה מופרך כי בתם הייתה נערה יפה ומושכת להפליא. ובעוד דודתה אנה מכירה לה את הבחור התמיר גבה הקומה והבחיר, משה לבית לוי. נשבתה רבקה בקסמו ותוך מספר חודשים מצאה את עצמה מתחת לחופה כשלצידה "אביר חלומותיה". 

      כשמשה לוי היה בן עשר בלבד שלחו אותו הוריו לקבץ נדבות בפינת רחוב מאה שערים. המשפחה הענייה והידועת מצוקות לא ידעה מנוח מזה שנים. האב אשר חלה במחלה ממארת ניפטר שנה לאחר שנולד בן הזקונים עמנואל. והאם רות אבדה את דעתה בשעת לידתו של עמנואל ומצאה את מותה אחרי. ומה שנותר לחמשת האחים לבית לוי הוא לגדל אחד את השני, כאשר את הנטל הגדול קיבל על כתפיו האח הגדול משה. כשאין אבא ואמא בתמונה החיים קשים פי אלף. משה היה דואג לכל מחסורם של אחיו. את בר המצווה חגג משה בקרב אחיו וחבריו ולימים כאשר הכיר את רבקה בגיל ח"י שנים לא היה לא הספק שברצונו להתחתן ולהקים בית כשר בישראל.

    שנים סבל משה מן התסמין של הילד הלא מוצלח. בעייתי ומרביץ מכות. אך גם מן החינניות נתברך משה לוי. היו לא גם שני חברים חילוניים כאלה שהיה פוגש בסנוקר בבניין כלל. ועוד תחביב היה לברנשים הצעירים-לברוח מבית הספר ולעשן ביחד נובלס. וכשפעם כשהשלג בירושלים תפס את החברים, היה קור מקפיא, שחדר מבעד לבגדיהם. כך עמדו חבוקים שלושתם, מחכים לישועה, אותה מצאו אצל איש נדיב אחד, שהסכים להציל אותם.

    ופעם אחת כאשר פסעו שלושת הברנשים בגן העיר, הבחינו בנער צעיר אשר פרץ בצחוק אדיר למראה האחוריים המופשלים שלהם. שלושת החברים רצו למעשה את אותו הדבר, את הקבלה ואת החיוך. או את הגאולה אשר תישא אותם לעבר הלא נודע.

    אחרי החתונה החליט משה כי עליו לשמור על רבקה מכל משמר. הפרימיטיביות שלו שאינה אופיינית לבני גילו במקרים מסוימים הייתה מוגזמת ואף גרמה לרבקה להתבייש. ורבקה חשה מצד אחד בטחון גדול מנוכחותו לידה ומצד שני פחד וכבוד. רבקה הייתה סבורה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד וכי הזמן יעשה את שלו ובבוא הזמן תלמד לאהוב יותר את משה ואף תחדל מלפחד מפניו.

    יפה הייתה רבקה בליל כלולותיה. שערה החלק בגוון הדבש גלש על כתפיה והאהיל על עיני השקד שלה. משה, גבר צעיר ותמיר ויפה תואר. בחליפה שחורה מחויטת וחטובה לגופו נצמדת. ורבקה, כל מחשבותיה היו נתונות לאותו ערב הומה אדם למרגלות ישיבת "מיר". למוסיקה החסידית הרועשת, ולגבר יפה התואר שעומד לצידה ונקרא עכשיו בעלה. רבקה לא שיערה לעצמה שמקומה בחייה עם בעלה לא יהיה גדול יותר מן המרצפת במטבחה. שתשב כאילו בתוך פעמון זכוכית ותהיה רוח רפאים לבנה. רואה ואינה נראית. שתהיה מכונה ליצור ילדים ולסיפוק צרכיו של בעלה. שתהיה מקור לצחוק ולעג בקרב אחיו של בעלה ובהמשך גם של נשותיהם. אף היו לילות שעל משכבה התפללה רבקה שתגיע המכשפה השחורה ותיקח אותה מן העולם הזה ובכך תגאל אותה מייסוריה. אך עם עלות השחר רבקה חוזרת שוב להיות עצמה ולהיעתר לגחמות בעלה.

    בית ירושלמי טיפוסי, עם שולחן כתיבה מעץ מלא ובו מגירות קטנות נשלפות. שלושה חדרי שינה קטנים. מטבחון. שירותים וסלון בינוני. חדר שינה של רבקה ומשה ובו שתי מיטות נפרדות המתחברות בניהן. שני חדרי ילדים, האחד מכיל ארבעה, את אביתר ואיתמר, את אבנר ושמואל. בחדר השני גרו עובדיה ויונתן. ולדינה הוקצתה באותו חדר ממש פינה נפרדת אשר נחצתה בקיר גבס דק מאד. דירת המשפחה מוקמה בקומה הרביעית מעל חצר פנימית מבוטנת חסרת אופי וצמחיה. חלון הדירה הבודד הפונה לחצר, כמעט וקרס מכמות הווילונות הכבדים אשר עיטרו אותו. וכדי להכניס מעט אור הביתה ביום קיצי הייתה צריכה רבקה לעמול קשות. וכוחות היו הדבר האחרון שעוד נותר לרבקה.

    כבודה העצמי של רבקה הושלך ברגע שנישאה למשה לוי. כל רעיון במוחה בדבר עתיד ורוד לה ולבחיר ליבה נמחקו בשלל החיוכים המזויפים אותם פגשה על פרצופו של בעלה. גם ה"שלום" המופגן אותו הרעיפה רבקה על בעלה בכל פעם שהיה חוזר מהישיבה, אותו שלום שהוא ברכת אל כאילו היה למעמסה על ליבו של משה לוי, וכאילו אינו חפץ בו כלל.

    וכשהיה יוצא לישיבה היה נוסך על פניו חיוך מתנוך אל תנוך כאילו דבר מה הוסר מעל ליבו והשתחרר לחופשי. וביום קיצי של ספטמבר כשבנו נעלם מן הבית או נבלעה דמותו. ובימים הבאים אחרי כבר לא היה נסוך אותו חיוך על פניו של משה. ואם היה מנסה משה לוי להביט ולו פעם אחת בהשתקפותו בראי היה מגלה אולי את אחת הסיבות להיעלמותו של בנו אביתר. והשמועות הרצות מקרב מבוגרי העדה על היעלמותו המסתורית של בנו של רב השכונה, הפכו גם לשאלות ותשובותיו של משה לוי כאילו עלו מן המתיםדרכו הפתלתלה של משה לוי עוד מימי בחרותו לא הנחילה ניצחונות ממשיים בחייו וכנראה חסרה של דמות אב אקטיבית בחייו גם הוסיפה להידרדרותו הנפשית המתגבשת אשר הגיעה לידי ביטוי בתפקודו הלקוי כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כבעל לאשתו חוץ מלספק את צרכיו הגופניים היה כפלקט על הקיר נטול ציור או צבע. או ככלב שבהחלט נושך ובועט. וכאבא לילדיו תפקודו היה כל כך לקוי שאפילו הגדרה תואמת קשה להשיג. גם בתור רב שכונתי לא היה למשה לוי תובנות מיוחדות וכל הכבוד כלפיו היה בגלל אופי מעמדו. לא אחת היה רודה משה לוי בשאר מתפללי בית הכנסת אם אחרו במתן תרומה או פשוט לא פעלו על פי הלך רוחו.

    •     משה לוי, נא להיכנס!". הדהד קולו של הפקיד בקצה המסדרון שעלו ממנו ריחות של עובש וצחנה. משה החזיק בידו תיק אפור ובו מסמכים רפואיים. שישים ימים עברו מאז עזיבתו של אביתר בנו של משה, וכבר חגי תשרי חלפו והסתיו בעיצומו. וחודש מר חשוון לא ממש חייכן. "אתה יכול להיכנס פנימה מר לוי, הקרדיולוג ממתין לך בחדר". ד"ר פיטוסי עלעל בבדיקותיו האחרונים של משה, בצילומי הסי טי ובמיפוי הלב וקבע חד משמעית שבגיל ארבעים כמעט, משה לוי צריך לעבור ניתוח מעקפים. נו ומה הפלא עם רמת העצבים החסרת פרופורציה והגנים בקלות משה לוי יכול להקרות "חולה לב". והיעלמותו של בנו ואף יציאתו בשאלה הוסיפו בכי רע למצבו הרפואי של משה לוי והנ"ל מצא את עצמו תוך שבוע ימים בבית החולים הדסה עין כרם בטיפול נמרץ לאחר ניתוח מעקפים.

    לאחר מספר ימים בעודו מתאושש מן הניתוח שעבר, מגיעה לחדרו בבית החולים אישה מבוגרת מאד, ונדמה היה שלא הגיעה אל משה במקרה. "שלום לך משה לוי היקר, ומה שלומך", אמרה האישה כשידיה רועדות ועיניה מעורבבות בדמעות. "אני בסדר, ומי את אם יורשה לי לשאול?. "משהו..." נקטע קולה…. "משהו לא בסדר עם אביתר בנך". ולפתע האישה שאפילו לא אמרה את שמה הסתובבה לכוון הדלת ונעלמה. 

    משה לוי נתקף דאגה גדולה מאד, ואת כעסו הרב על בנו החליפה דאגה חסרת מעצורים. משה דמיין את הרע מכל. ובכלל חשב לעצמו, מי זאת האישה הזאת שהגיעה אליו משום מקום? ומאיפה היא מכירה את אביתר? ומה היא ניסתה לומר או לרמוז?.

     


    © כל הזכויות שמורות לאלי משעלי

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      elimish
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין