עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    תגובות (11)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      18/8/14 15:09:

     

    תודה, עמנב. כן, הספר הבא [סתם נניח שיהיה כזה], ייקרא "השיבה מסין", אה?? זאת, בהקבלה לשיבה שלך ממסעותיך בהודו...

     

    צטט: עמנב 2014-08-17 22:31:33

    שושן, את כותבת יפה מאד על חוויה, שאת רשמיה תוסיפי לשאת, אני מאמין, עוד זמן רב מאד. נהניתי לקרוא במיוחד על המפגשים האנושיים שעליהם בחרת לספר. כל טוב, עמוס.
      17/8/14 22:31:
    שושן, את כותבת יפה מאד על חוויה, שאת רשמיה תוסיפי לשאת, אני מאמין, עוד זמן רב מאד. נהניתי לקרוא במיוחד על המפגשים האנושיים שעליהם בחרת לספר. כל טוב, עמוס.
      11/8/14 09:32:

    צטט: דוקטורלאה 2014-08-10 17:11:15

    בדקתי שוב והתברר לי שטרם סיימתי לקרוא. היכן ההמשך?

     

    חלק ג הועלה לאחר חלק ב. מצאת?

      11/8/14 09:30:

    צטט: באבא יאגה 2014-08-09 22:07:35

    מכמיר לב ומפחיד הקטע על אזכור הארבעה ביוני. אם כי לצערי, זה מתקשר לי עם שתיקת האינטלקטואלים שלנו בימים טרופים אלו, אולי מפחד ההמון. "איך בכל זה מוצאים גם יצירתיות מרשימה" - צריך משנה יצירתיות כדי למצוא אותה בגבולות המשמעת תודה, שושן.

     

    באבא יאגה יקרה, את מעלה נושא מעורר מחשבה. על פניו, הדמוקרטיה בישראל רחוקה מאוד מסוג הממשל בסין. לשתיקה בסין אפשר למצוא הסברים "משטריים" היסטוריים מהעבר הקרוב והרחוק. אבל האנלוגיה שאת עורכת מעלה את האפשרות שאנשים במצבי דאגה וחוסר ביטחון אישי מסתגרים ומשתתקים, לא בגלל התקרנפות, אלא מכיוון שהם לא בטוחים בתשובות ובדעות שלהם ומכיוון שהם זוכרים את המחיר של התנגדות. בסין, על כל פנים, זוכרים את הסכנה האדירה שמחוללים מצבים של אנרכיה. בישראל זוכרים את ההשלכות של עימותים פנימיים  מאז הפיצול למלכות ישראל ויהודה ואילך. 

    ניסיתי לענות לך בדרכי...

    ולגבי יצירתיות - הסטודנטים בביידה יוצאי דופן. הם חורגים מההכללות הרווחות לגבי הקשר שבין משמעת -שינון לחשיבה יצירתית. תמיד יהיה אחוזון קטן של אנשים שיסתור את התובנות המקובלות. 

      11/8/14 09:17:

    צטט: חכמה 2014-08-09 18:45:29

    תודה על שני חלקי הפוסט המרתק. נהנתי לקרוא, למדתי המון. על מה את מרצה? אשמח לשמוע.

    תודה, חכמה. מרצה בחוג לשפה ולתרבות עברית במסגרת מחלקה גדולה יותר שעוסקת בתרבויות מערב-אסיה. סין נפתחה לעולם הרחב ומתעניינת בצורה רצינית במזרח התיכון, שהוא מערב אסיה מבחינת הסינים, ושטח "קרוב לבית". אני מלמת קורסים כמו "שירה עברית מודרנית בהשפעת טקסטים מקראיים", "תרבות השיח העברי ופעולות דיבור בעברית" [על בסיס הספר "אומנות השיח", שפרסמתי בעבר יחד עם ליאורה ויינבך], כתיבה וכן תרגום [יחד עם מרצה סינית] וכד'.
      11/8/14 09:10:

    צטט: למדנית 2014-08-09 17:41:57

    אני קוראת בהנאה רבה ומחכה לפרסום החלק השלישי. המון הצלחה לספר שבדרך! תודה, שושן!

     

    תודה, למדנית - משוררת מוכשרת!


      10/8/14 17:11:
    בדקתי שוב והתברר לי שטרם סיימתי לקרוא. היכן ההמשך?
      10/8/14 17:05:
    מעניין הקווים המיוחדים של האופי הסיני.
      9/8/14 22:07:
    מכמיר לב ומפחיד הקטע על אזכור הארבעה ביוני. אם כי לצערי, זה מתקשר לי עם שתיקת האינטלקטואלים שלנו בימים טרופים אלו, אולי מפחד ההמון. "איך בכל זה מוצאים גם יצירתיות מרשימה" - צריך משנה יצירתיות כדי למצוא אותה בגבולות המשמעת תודה, שושן.
      9/8/14 18:45:
    תודה על שני חלקי הפוסט המרתק. נהנתי לקרוא, למדתי המון. על מה את מרצה? אשמח לשמוע.
      9/8/14 17:41:
    אני קוראת בהנאה רבה ומחכה לפרסום החלק השלישי. המון הצלחה לספר שבדרך! תודה, שושן!
    0

    ביי-דה חוקרת את חלומה: חמש שנות חיים בקמפוס של אוניברסיטת בייג'ינג [ביידה] Běijīng Dàxué 北京大学 – חלק ב

    11 תגובות   יום שבת, 9/8/14, 16:29

     

    החלום שבחלונות פגש כל הזמן מציאות אפורה, לפעמים מטרידה, לפעמים מייאשת.


    ''

     

    *

    בפברואר 2007 הגעתי בחושך חורפי לדירה הראשונה שלי בקמפוס. לא ידעתי שהבניין עומד להתפנות וכך גם דייריו. הרגשתי לכודה במקום שלא אוכל לחיות בו. מוּלי, בן זוגי, תִמצת את ה"מצב" בחץ חייכני: "תפור עליך". הוא בפיניקס אריזונה, אני בסין בדירה בסגנון קומוניסטי נוקשה [ראו בתמונה לעיל], שריד בלוי משנות השישים-שבעים. איך שורדים?

     

    ''
      

    מראה מרהיב מחלון בדירה בלתי אפשרית למגורים.

     

    ''

    "כל הזמן אני ערפל" [יונה וולך]. "אגם ללא שם" במרחב הקמפוס.

     "מעורפל – אין לו סוף!" [...] "יש דבר שגיבושו בערפל" [...]  "רק אני, מבטי קהה/ [...] / רק אני, עיניי מצועפות / מעורפל כמו ים / עמום כמו משהו שאינו חדל." 1

     

    *

    איש הטאי-צ'י ג'יה פאנג-פיי וילדת-אוריינות יואה-נינג 

    החיים בביידה בחורף 2007 התחילו במפגש נסתר עם דמות מעורפלת שגאלה אותי מדיכאון וחרדה. 'איש הטאי-צ'י' קראתי לו. בהמשך למדתי ששמו  Jiāo Péngfēi, שהוא בן 70, אבל נראה כמו 80, ושלא בטאי-צ'י מדובר כי אם בצ'י-גונג.

    מעגל החיים בביידה הסתיים בקיץ 2013 במפגשים זוהרים עםShěn Yuèníng  – 'שלווה שמחה' בסינית – ילדה בת 7 ליד ה"אגם ללא שם" בקמפוס.


    שואבת כוח מאיש הטאי-צ'י ובעצם צ'י-גונג 

    לילה ראשון בביידה עבר ללא שינה בתחושה של טעות נוראה ושל מחויבות שלא אוכל לעמוד בה בתנאים שמסביבי. באור ראשון, מוּלי התקשר מאריזונה, קשוב לדמעות. עמדתי עם שפופרת הטלפון ליד החלון. בחוץ: אגם קטן קפוא במרחק 20 מטר מהחלון. איש סיני מבוגר עמד לידו, מתחת לעץ ערום, ועשה תנועות שנראו לי טאי-צ'י. לא-ט לא-ט. בקושי זז. מולי הציע לי לעשות את מה שהוא עושה כדי להירגע. וזה עבד. ככה, הוא אמר, אפשר לשרוד פה. וזה נכון. האנשים כאן עמידים מאוד, אוכל ללמוד מהם.

     

    10 בפברואר 2007, 07:28

    הוא שוב הגיח. קמתי לפניו, נעמדתי ליד החלון, חיכיתי לראות אותו הולך כאחד האדם. הוא לא הולך כאחד האדם. יש לו צעדים קטנים. שיער לבן, מכנסיים כחולים, מעיל בהיר, כפפות. בלי כובע. אותו עץ, אותה זווית. ברכיים לא נעולות, כתפיים שמוטות, ידיים בגובה הבטן. עם הגב אליי. אני בחלון, ליד החימום, קופאת אחריו. בהתחלה בתנועות ואחר כך הדם. הידיים. דקות עוברות ללא תזוזה והלב מתחיל לדפוק. נשימה יותר מהירה, הגוף מתחמם. מין מאמץ פנימי שמחמם גם את הידיים. איך זה?

    11 דקות במינוס 3 או 5 מעלות.

    שחר בהיר הפציע. קרני שמש ראשונות מאירות בניין סיני ציורי, לא מערבי כמו זה שבו אני גרה. הראש זז למעלה, מברך לאטו את השמש העולה. נקר מכה בגזע עץ, ענפים דקיקים של ערבה בוכייה ללא עלים זזים לאט ברוח. כמו חוטים או מיתרים. כישוף בוקר.

     

    ''

    איש הטאי-צ'י מסמן איך לשרוד 

     

    11 בפברואר 2007

    ויש המשך: הוא שוב עמד מתחת לחלון, איש-עץ-נטיף קרח ליד האגם. בא מהערפל ונעלם בערפל. נוגעת באגדה סינית. 

     

    12 בפברואר 2007

    הו, הנה הוא. מקור הכוח הסמוי עומד בתנוחה חדשה. חיפשתי אותו לפני כמה דקות כדי להתחיל את היום הסיני שלי, אבל הוא עוד לא הגיע. רגע, זו לא תנוחה. הוא פשוט הוריד את הידיים. אולי יצא מריכוז, ושוב הרים מעט.

    בשעות הצהריים כשחזרתי לדירה פגשתי ייצוג שלו בדמות מעיל. המעיל הבהיר שלו נתלה על חבל ליד המקום שהוא, "פגסוס הסיני", ניצב נעוץ באדמה. הפעם ייצוג ערטילאי לחלוטין. אין גוף, רק מעיל ברוח. צילמתי כי המציאות והדמיון איבדו מחיצות.


    ''


    9 במרס 2007

    הוא חזר. מכנסיים כחולים, מעיל בז', כפפות לבנות שיער לבן. פסיעות קטנות-קטנות. עומד, קופא מתחת לאותו עץ ענק וערום עלים. אפס מעלות בחוץ, כבר חם מבחינתו. שבועיים ויותר חיפשתי אותו כל בוקר. אז מסתבר שגם לו יש קווים אדומים. מינוס שלוש. מתחת לזה הוא לא יוצא. והיה מינוס שש עד תשע בשבועיים האחרונים. דאגתי לו, אבל ידעתי שהוא חי כי התחלתי לראות אותו חולף מדי פעם בכביש/רחוב/שביל. מביטה בו באהבה ענקית, מחייכת אליו, אומרת לו "ני-האו" שקט, ומקבלת מבט מאיר עיניים, בעומק של האגם בקיץ. מה הוא לימד כאן בביי-דה? הסגל הוותיק עדיין מתגורר כאן בקמפוס.

    עומדת ליד החלון, בקומה השנייה, בחדר המטבח ועושה טאי-צ'י. ניירות העיתון המצפים את הקיר בפינת הבישול [ליתר דיוק: כאילו פינת בישול] הופכים לקולאז' של משטחי חן, ורצפת הבטון בצבע בריק [חום-אדמדם] הופכת לאדמה טובה.

     

    24 ביולי 2007

    הסרת הלוט מאיש הטאי-צ'י.

    יצאתי לטייל בביידה. תחנה ראשונה: צילום הלוטוסים שפורחים מתחת לחלון. כתרי מלכות ורודים. המשכתי בשביל המוליך לבייג'או –  běizhāo– אזור המגורים שבו גרתי בחודשיים הראשונים כאן. בתוך האגמונים שבשולי הדרך כתמים של פריחה ורודה. יופי עוצר-הליכה, משנה מטרה. תעמדי, תסתכלי, תצלמי, תחכי, תשתהי. אל תחלפי. יופי כזה לא פוגשים הרבה. רגע. עוד רגע. כעת אין מרחבים של היסטוריה, שפה, תרבות, כלכלה, תקשורת. את חוזרת לירוק, לורוד לצורה גיאומטרית חרוטית, לזקיפות של גבעול. נטבעת בטבע. הלוטוס, פרח מוגן מטבעו במי הבריכות. מרוחק. רוצה להתקרב? לראות יותר טוב? רק על ידי עדשה מקרבת. הושיטי ת'יד ולא תיגעי בו. ככה בונים מלוכה.

    שעת רצון.

    בשביל הופיע איש הטאי-צ'י מלווה בחבר. שם, בעיקול ליד השקדיות שפרחו ראשונות. תמונה, חיוך, מילים ראשונות:

    "?Where are you from? First time in Beida"

    הוא מכיר אותי. מזהה את מי שאומרת לו "ני-האו" בכל פגישה, מכירה לו טובה שעזר לי לשרוד. מבקשת מעובר ושב שיצלם אותנו, מתיישבת איתם על הספסל. חברים.

    המניפה נפתחת. קוראים לו Jiāo Péngfēi. פיסיקאי וכימאי. הגיע לביידה כסטודנט לפיזיקה ב-1954. פרש מהוראה ב-1995. עסק בחקר סמי-קונדקטורים. לימד בביידה. העבודה עם חומרים כימיים פגעה בבריאותו. כשהיה בן שלושים חלה. מצא שהטאי-צ'י מחזק אותו. לא יודע שגם אותי. אני נשפכת מאהבה ותודה לאדם הנעלה שצעד לאט-לאט בכפור המעורפל במינוס מעלות קור. אליהו שלי. שליח מארץ כוחות החיים. הפירוש של שמו, הוא אומר לי: "ציפור גדולה עפה". "יש", הוא מוסיף בחיוך המואר והשזוף שלו, "30 מינים של ציפורים בביידה". הוא ספר חמישים קינים על העצים. "אתה חוקר בדם", אני אומרת לו, קולטת את הרצינות שבה הוא עושה כל דבר. מלומד נשוא פנים.

    "עד מתי את כאן?", הוא שואל. "עד השבוע הבא", אני עונה", אחזור לביידה בעוד כשנה". על הנייר כותבת 2009 עם חץ 2011, 2012, 2013 וסימן שאלה. אני מישראל. ישראל [Yǐsèliè בסינית] מובנת כרגיל בטעות כאיטליה. מתקנת. "או, יש הרבה חוקרים, מדענים ולמדנים יהודים". הוא מונה שמות. "לא הייתה לנו מדינה, השקענו בלמידה", אני מסבירה את התופעה האוריינית שמעניקה לנו כאן כבוד רב.

    רוצה לומר לו שמור על עצמך, אתה מוכרח לחיות כשאחזור, ואומרת בשפה מנומסת בסיסית: "take care". איך אומרים לו יותר מזה?

    "אני גר בבניין 12, חדר 102", הוא מספר. כשאני קמה, הוא קם, קד קידה: "Welcome to my family", הוא מזמין.

    אפשר לחזור לבניין 5, דירה 405. מוכרחה לכתוב. זה הטאי-צ'י שלי.

     

    ''

     

    יואה-נינג – שלווה שמחה – אור על אוריינות

    החיים בביידה, בבייג'ינג ובסין מזמנים כל יום הפתעה. אולי צריך לכתוב 'תמורות' בהשראת הספרות הסינית הקלסית. את שאן יואה-נינג ואת אימהּ יאנג רונג פגשתי בקמפוס של ביידה על ספסל ליד 'אגם ללא שם' – Wèimínghú. זה שמו. בחסות פגודה, סלעים ועצי ערבה. תפאורה סינית מרחיבת הכלה.


    *


    "הרי השמיים והארץ הם כור היתוך גדול, ומחולל התמורות חרש גדול, אז לאן לא ייתכן שאלך?"2

     

    *


    Shěn Yuèníng בת השבע ישבה צמודה לאימהּ Yáng Róng על ספסל בגדה הדרומית של האגם מאזינה לסיפור שקראה לה. היתה ביניהן אינטימיות רוחנית שמשכה אותי להתקרב אליהן. ביקשתי רשות לצלם, וקיבלתי. יאנג רונג הזמינה אותי לשבת איתן. התפתחה שיחה. שמות, משמעות, תעסוקה, יכולות. יאנג רונג עדינה כפרח נדיר וחזקה כגזע במבוק עוסקת בגידול הילדה ובתרגום מאנגלית לסינית. בעלת קול שקט-שקט אבל אסרטיבי. בעלה מרצה למתמטיקה באוניברסיטת ביידה. כפי שרואים בתמונה, בסמל האוניברסיטה המוטבע על כיס חולצתה הלבנה, יואה-נינג [=שלווה שמחה] לומדת בבית ספר יסודי המסונף לאוניברסיטת ביידה. בית ספר נכסף עבור ילדי בייג'ינג וילדי כל סין. לא, הן לא שמעו על הספר "הנסיך הקטן" וגם על מתחם האומנות 798 בבייג'ינג לא שמעו. זה רגע שבו אני בוהה בשקט במי האגם. משתהה. אבל יש אבל: ליואה-נינג מילון בעל שלושה עשר אלף סימניות. יואה-נינג בת השבע קוראת בקול, בשטף ובמנעד של פרפורמרית, סיפורים מהספר שבידיהן. יואה-נינג קוראת גם סיפורים קלים באנגלית. ממושמעת וקופצנית לפרקים. מלומדת ופרועה. כמה זמן תחזיק מעמד בכפילות הזאת?

    למקום המפגש קראנו "ספסל החלומות שלנו", וקבענו להיפגש בו בימי שישי אחר הצהריים. "הנסיך הקטן" באנגלית ובסינית הגיע גם הוא...

    מפגשים אנושיים צרופים. לא מידע לוויקיפדיה, אור ואוויר לחיים.

     

    ''

    סמל אוניברסיטת בייג'ינג מוטבע על כיס חולצתה של Shěn Yuèníng

    שאן יואה-נינג. תלבושת אחידה במסורת בריטית הגיעה גם לסין.

     

    *


    משהו אישי מתחוור לי. ההתאהבות במצב הקיומי הסיני שלי היא פאזה של השתקעות באהבה נטולת כוויה. נפרצות החתמות של זהות. זה אולי פשר ההרגשה הטובה והתחושה של ריחוף ממושך.


    "שְׁמֹר עַל חֻמְרַת סֵבֶר וְיִרְאָה"3         

    צבר-צבר, כנס פנימה!

    המשפט "כנס, צבר, כנס" הופנה קודם כל אליי. החיים בקמפוס חילחלו לתוכי. חומרים סיניים טיפטפו פנימה. אוכל סיני, תה סיני, לבוש סיני... הכל משפיע. גם מערכת ההתנהגות ספגה דפוסים סיניים. באין שפה סיגלתי לעצמי סבלנות, חיוך ונועם שבעזרתם יכולים זרים בסין להשיג כל דבר. חיים ללא ויכוחים, ללא עימותים. מוּלי, סלע ומור אהבו את הרוגע, החיוך והקבלה שפגשו אצלי רק בסין. בישראל צמחתי, בהשפעת רוחות ישראליות בתר-שואה, להיות צברית גאה. בסין פגשתי סינים במצג הפוך: מתוקים בחוץ, דוקרנים בפנים. לעצמי חשבתי שמדינת ישראל תזדקק ללהק של מומחים לתקשורת כדי לגשר על הפערים התרבותיים בין שתי החברות, ושהבחירה בשליחים ובנציגים מישראל צריכה לקחת בחשבון שתרבות הדיבור הישראלית לא עובדת בסין.

    דוגמה:

    נציג בכיר של האוניברסיטה העברית הגיע לביקור בחוג לשפה ולתרבות עברית באוניברסיטה. את הפגישה עם הסטודנטים ואנשי הסגל הוא פתח במילים: "האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה היפה ביותר בעולם". "מה?!", התפרצה ראש החוג, "האוניברסיטה שלנו יותר יפה!". לא שהסינים נוהגים לסתור את דברי אורחיהם, אבל דיבור מתרברב הם לא סובלים, ובוודאי לא במקום שבו עובדים ולומדים המצטיינים [גם] במעלות הנימוס הסיני.

    בתחושה שלי התאימו לי בסין משפטים ודימוי מתוך ספר הדאו: "מימי קדם, המיטיב לנהל את חייו לפי הדרך [...] חמור סבר – כמו היה אורח" [...] "החכם – דוחה את הקיצוני, דוחה את המוגזם, דוחה את המופרז".4 

    בדברי הפרידה לסטודנטים כתבתי: "למדתי מכם מהי משמעת עצמית, איך שולטים בשקט, מהו נימוס של צעירים סיניים מלומדים ותרבותיים, איך פועל כוח רצון עז, איך טועים ומתקנים, איך צוחקים, איך מרצינים, איך מביעים הפתעה, בקשה, התנצלות, הסכמה או התנגדות, ואיך בכל זה מוצאים גם יצירתיות מרשימה".

    כמה קשה לשמר את התמורה הזאת בישראל.

     

    ''

      

    אורחים רבים מישראל מגיעים לביקור באוניברסיטה ובחוג. בתמונה ביקור של שר הרווחה דאז יצחק  [בוז'י] הרצוג. 26 באפריל 2010.

     

    לימודים, שלטון והון

    המעמד המיוחס של הסטודנטים בביידה נעוץ עמוק בשורשים תרבותיים בני אלפי שנים בסין. האידיאלוגיה הרשמית של הקיסרות הסינית המסורתית, האידיאולוגיה הקונפוציאנית, ששלטה בסין למעלה מאלפיים שנה "העמידה את המלומד בראש הפירמידה החברתית", כותב מאיר שחר5 בספרו "הדת הסינית". "הדרך לעוצמה פוליטית וליוקרה חברתית היתה כרוכה בבחינות ממשלתיות, שבהן נדרשו הנבחנים להוכיח את למדנותם. המלומדים היוו את העילית החברתית". "מי שעמד בהן בהצלחה – ומדובר באחוז מזערי מקרב הנבחנים – זכה בו-במקום במשרה בכירה בביורוקרטיה הקיסרית, משרה שהבטיחה עוצמה פוליטית, עושר כלכלי ויוקרה חברתית". השלטון הקיסרי הסיני, שאויש בידי מלומדים קונפוציאנים, "רדף עד חורמה כל גוף דתי או חילוני, שאיים על סמכותו".  

    כדי להתקבל לביידה צריך להצטיין במבחן הכלל-ארצי המכונה גאו-קאו – gāokǎo. ביום המבחן כל המדינה מתכנסת למתח מורט עצבים עבור מיליוני תלמידים ובני משפחתם. נהגי מכוניות מתרחקים מבתי הספר כדי לא להפריע לשקט הנחוץ לנבחנים. יש סטודנטים מפרובינציות רחוקות שמתקבלים לביידה רק על סמך היותם הסטודנט/ית המצטיין/מצטיינת במחזורם. זה סוג של אפליה מתקנת. שיר סיני קצר בשם wǔjué המכיל חמש סימניות בכל שורה מבטא את תמצית האושר בחיים ובכלל זה התייחסות להצלחה במבחן. לפי השיר ארבעה גורמים לאושר אנושי: "גשם יורד לאחר שנות בצורת / פגישה עם חבר ותיק הרחק ממקום הולדתך / ליל כלולות / הצטיינות במבחן החשוב ביותר בחייך" [בתרגום חופשי שלי].

     

    ''

    מועדון LUSH  באזור וודאוקואו [Wudaokou], מרכז בילוי וקניות של הסטודנטים הרבים שלומדים באזור.

     

    ארבעה ביוני

    בארבעה ביוני 2010  קיבלתי אימל קצר ומפתיע מסטודנט שלי באוניברסיטה:

    "היום יום עצוב",  XXX [משיקולים ברורים אני נמנעת מציון שמו].

    לא ידעתי, לא קלטתי. עניתי לו באימל בהול: "למה, XXX? מה קרה?"

    ואז קיבלתי תשובה מפורטת ואמיצה על כשושלת אלפים עד ארבעת אלפים סטודנטים שנטבחו בתאריך זה בשנת 1989 בעת מאבק השלטון של המפלגה הקומוניסטית בסטודנטים המפגינים בכיכר טיאנאנמאן וסביבותיה.

    בקמפוס לא הרגשתי דבר באותו יום. רק בדיעבד הבחנתי בהגברה של השמירה.

    ביוני 2013 התכוננתי ליום זה. הוא נצרב בתודעה שלי. קמנו ליום עכור ועתיר זיהום. השיטה לא פרחה. בבוקר הבחנתי באותה שמירה מוגברת, ובאף לא מילה ברחבי הקמפוס. לא התכנסות, לא עצרת. הדחקה שאוסרת כל החצנה. הכל חנוק. אבל לא חלול.

    פתאום, בזמן שהסטודנטים כתבו במהלך השיעור, מישהי שאלה אותי אם אני יודעת מה מיוחד היום. אופס, ניצוץ של אומץ, רצון לשוחח על כאב והדחקה.

    חכיתי שיסיימו לכתוב ואז בחרתי לגעת באש ולהתייחס לנושא מכיוון אנושי. סיפרתי להם שיש לי חברה שעבדה בשגרירות של מדינה אירופית בסין ושהייתה כאן בזמן האירועים. היא ביקרה אז בכיכר יום-יום וצילמה הרבה תמונות. הן ברשותה. סיפרתי להם שאמרתי לה שהיא חייבת להעלות את התמונות לאינטרנט, כי יש הורים, עדיין חיים, שיוכלו לראות בתמונות האלו את הילדים שלהם, בימים האחרונים של חייהם. היא הרי צילמה הרבה סטודנטים באופן מקרי. אלו תמונות יקרות ללב אנשים רבים כי הם סימנו דרך שיהיה לה מוצא.

    הסטודנטים ענו מיד שההורים לא יוכלו לראות את התמונות באינטרנט כי האתר ייחסם על ידי "חומת האש" הסינית. עניתי: יוכלו. אם רוצים אפשר, אתם יודעים. הראש הנהן בהסכמה. שניות של שתיקה. אחר כך המשכנו ללמוד.

    בצהריים יצאתי מהקמפוס בתחושה של צורך להימלט מפני ההתקרנפות, הפחד ושיתוף הפעולה של עשרות אלפי סטודנטים עם ההשתקה והדיכוי. אמרתי לעצמי: רגע, זה מקום שצמחו בו גיבורים, למה את בורחת ממנו במיאוס?

    כך, גבורה ופחדנות רקומים במרחב אחד. חלק מההילה של האוניברסיטה, לטוב ולרע לתפארת.

    בערב, השמיים זלגו מי גשם ורעמים רעמו. הטבע דיבר. בסין רבים מאמינים שהטבע הוא אלוהים.

     

     

    המשך בחלק ג: שלוש חברות, שיר סיני, מועדון המומחים הזרים וקליידוסקופ של תמונות מוערות.   

     

    ____________________________

    © כל הזכויות על הטקסט ועל התמונות שמורות למחברת ד"ר שושן ברוש-ויץ. הפוסט לקוח מתוך ספרי "למה האדום עז כל כך?" [בהכנה לדפוס].


    1. ספר הדאו: לאו דזה, או ספר הדרך והסגולה (2014). תרגום: דן דאור ויואב בראל. תל-אביב ובן שמן: חרגול ומודן, פרק 26, עמ' 53. 

    2. שם, פרק 20, עמ' 44, פרק 25, עמ' 51.

    3. ואנג בי, המעשה הפנימי, בתוך ספר הדאו, לאו דזה או: ספר הדרך והסגולה, 2014, עמ' 134.

    4.  ספר הדאו: לאו דזה, או ספר הדרך והסגולה, פרקים 29, 15, עמ' 57, 39.

    5. שחר, מאיר (1998). הדת הסינית. תל-אביב: משרד הביטחון, עמ' 108, 19, 17.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      יסינראל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין