עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    הסוד לחיים הטובים ולשלום במזרח התיכון

    0 תגובות   יום שישי , 8/8/14, 11:15

    שני פרקים מאוד נפרדים (לא על פי סידרם בספר) מתוך הספר החדש שלי "ליקוי מאורות". 

     

    הסוד לחיים הטובים ולשלום במזרח התיכון

     

    אתמול ניזאר הפתיע והגיע להופעה שלי. "רבתי עם סופי ואני לא מצליח לכתוב". מיד על הוויסקי הראשון, ראיתי כי פניו נכונות לקרב. זה היה יפה ומגרה, ואכן, ישבנו קצת יחד והתגרינו זה בזה, כמה דקות לפני ההופעה. מהר מאוד הצטופפו סביבנו סטודנטים צעירים ונעימים שבאו להופעה, והתענגו על זירת הסכסוך העליזה הזאת שהזדמנה להם. הזמינו לעצמם בירות וצ'ייסרים לחיזוק האווירה, והצטרפו לווכחנות המשועשעת שלנו כמופע חימום.

     

    הסטודנטים הלהיטו את המקום ביופיים ובצעירותם, ובגלל שניזאר היה בסביבה, העבירו את הוויכוח מהר מאוד לנושא היחיד שהעסיק סטודנטים לאמנות בבצלאל וסטודנטים לקולנוע בסם שפיגל, וזה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, למרות שניזאר ואני דווקא היינו שקועים בכל מאודנו בוויכוח אחר לגמרי, על ענייני יופי.

     

    ניזאר אמר שהוא שם לב, שאחרי הכול, ולמרות השמועות שהתרוצצו סביבו, הוא מעדיף יופי של ערביות על פני יופי של אשכנזיות. אני טענתי נגדו, שככל מלכי השכונה במזרח התיכון, גם הוא מעדיף לרוב את יפות הבלורית והתואר, ובהירות העור, אם נשים לרגע בצד את צבע השֵער, והערביות שהתאהב בהן, כולל סופי, הן ערביות עם שֵער שחור ועור לבן, שנראות כמו וינונה ריידר או דניאלה וירצר או טלי שרון או מיה מרון.

     

    אבל הצעירים והנעימים סביבנו, שפירשו כל אמירה פשוטה כמטאפורה לאמת נשגבת ממנה, עם רמיזות לְסכסוך-על, העדיפו את הסכסוך במזרח התיכון על פני הסכסוך על בנות ועל יופי ועל נטייתם של מלכים ונשיאים במזרח התיכון לקחת להם בלונדיניות זרות ויפות עד מאוד, עם ייחוס משפחתי כלשהו לזרע הפורענות שנולד לפני דור או שניים בקולוניה הבריטית שבארץ ישראל. ומאחר שהסטודנטים היו רבים וחביבים, וניזאר ואני היינו מעטים, ואף מבושמים, נענינו לרצון הרוב החתיך.

     

    לחימום האווירה כלבבי, לקחתי את הצד שכנגד, יהא הצד אשר יהא. הרי אחרי הכול, באנו ליהנות, לא באנו להסכים. ואכן, אחרי ויכוח סוער ונהדר, ובשעה היעודה, שהיא תמיד קצת מאוחרת מהשעה המפורסמת, עליתי להופיע. הקהל היה מיעוט נבחר, דלוק, מדליק ונאור. צחק מכל בדיחה, שר את כל השירים, ומחא כפיים בכל לבו ובכל כוסו. אחרי ההופעה, נשפכנו כולנו אל החצר הקדמית של אוגנדה, והמשכנו את הוויכוח אפילו ביתר עזוז מבראשונה, ברוח הצוננת של ירושלים, תחת כיפת השמים, לפתחו של מועדון הצעצוע.

     

    היינו שיכורים מדי כדי שיהיה אכפת לנו באמת ממשהו, ואמרנו מה שאמרנו בשאננות של גילופין. הזוהר והאדרנלין שאחרי ההופעה משפרים את עור הפנים (ומתוך כך גם את מאור הפנים), ומסמאים את הבריות להתאהב בך באופן כללי, אפילו על צדדיך האפלים ביותר. ניזאר התנגח בי במלוא עוצמתו הידועה, רק כדי להסב חזרה את מרכז העניינים אליו. שנינו למודי קרבות, ושנינו יודעים את התורה, והכרנו היטב את מלאכת הטיית תשומת הלב לעצמנו. אבל הייתי הרבה יותר משכנע אחרי ההופעה, מאשר לפניה, בזכות אותו חסד מופלא השמור לסונגסטרים שזה עתה ירדו מהבמה, ולא היה לניזאר סיכוי נגדי באותו רגע, למרות כל רבי-המכר שלו, ולמרות כל הפרסים שלו, ולמרות היותו ערבי חתיך.

     

    גם למבטא ערבי יש גבול, ולרגע אחד של תהילה מקומית ומדודה, יכולתי לומר כל דבר שעלה על רוחי הבלתי צלולה, ולהיבחר למחרת לכנסת, כדבר הגדול הבא. אפילו סטודנטים שאין להם כוח להצביע, היו הולכים להצביע. כי לרגע אחד הייתי כוכב. ואנשים בטוחים שכוכבים אוצרים בתוכם את הסוד לחיים הטובים ולשלום במזרח התיכון. ומהבחינה הזאת, לכוכבי רוק יש הרבה יותר סיכוי מלרבי-מכר.

     

    זיקנה

     

    אבא יושב במטבח ומרים את ראשו, ואימא עומדת לידו ומטפטפת טיפות עיניים לעיניו, ואחר כך מנקה את הזליגות בצמר גפן, טופחת על כתפיו, ומשלחת אותו לנוח, אבל הוא ממשיך לשבת שָתוּק, במבט מפוזר ומפוחד. בהתחלה, כשמוחו התחיל להיחלש, עוד היה יוצא מהבית לכל מיני ישיבות ופגישות, למרות שרוחו כבר לא הייתה בהן, ולא זכר מהן דבר, אבל אימא עודדה אותו לצאת ולבוא בין הבריות. אז עוד קרא עיתונים, אם כי רק כותרות, ומדי פעם גם קרא שירים מספרים שהשארתי בביתם, ושנותרו סדורים על מקומם בחדר נעוריי שאימא המשיכה לטפח ולנקות, כדי שאדע שתמיד יש לי לאן לחזור, גם בגיל חמישים, ואבא היה מתרפק על ספרי השירה שלי, כי תמיד אהב שירה, וזו גם הייתה דרכו להתרפק על אהבתו אליי, ועל החיים בכלל, ואני מצדי השארתי את כל הספרים שלי להוריי, כי הייתה תקופה שלי עצמי נמאס משירה ומספרות יפה.

     

    אבל לאט לאט מוחו של אבא השתבש והלך, והוא פסק גם מכל אלה. ראשו התרוקן וגופו הצטמק. לפעמים היה עולה ניצוץ מטורף בעיניו, ובארשת מתעתעת של שפיות זמנית, בטון ילדותי מאוד, היה מלעֵג על זקנתו, כאילו אינה שייכת לו בכלל, כאילו לא הכיר בה את עצמו, והיה מדגים את כיעורהּ המציק, ושולף את סט השיניים התותבות שלו מפיו ומציג אותו לראווה אכזרית ומתריסה לעיניי ולעיני אימא, ומחזיר  את השיניים למקומן ואומר, "טוב, אלה החיים", ומתכוון לומר, "תראו מה זה בנאדם", ואימא הייתה מתנערת מהמעמד המבזה הזה בתנועת יד מבטלת ואומרת לו, "אתה כמו ילד", והמילים שלה הצליחו באמת להרגיע קצת את אימתו של הרגע, שלולא היה מואר בתבונתה כמעשה שובבות ילדותי, היה שובר לנו את הלב, ובעיקר לאימא, שזקנתו של אבא דווקא קירבה אותו אל לבה יותר מאי פעם, וחידשה בה את אהבת נעוריה, וריככה מעט את תשוקותיה המרדניות, והיפכה ביניהם את התפקידים, ושינתה את מאזן הכוחות.

     

    הצורך האישיותי והטבעי של אימא לשנות את העולם ולהפר את סדריו תוּעל עכשיו להתמסרות עקשנית וחסרת פשרות לטיפול באבא. היא התעקשה להאיר לו פנים נוכח פניו שכָּבו, ומול אנחות הכאב ואובדן התקווה שהיה משמיע כל כמה דקות כמו נפיחות לב לא-רצוניות, והשקיעה בזה את כל תאי המרד שעוד רחשו בה, מרוככים אך נחרצים ומלאי חיים. היא סרקה את שערותיו, שהיו האנדרטה האחרונה ליופיו שגווע, והחמיאה לו על הרעמה הלבנה שהשנים פרעו ונסכו בה חן מיוחד של פראות, שהיה סקסי מאוד בעיניה. דווקא כשהיה צעיר השערות שלו תמיד נראו מסודרות מדי לטעמה, והוא תמיד קיצץ אותן טרם זמנן ולמורת רוחה. היה לו שער עשיר ושופע ומלא ברק, והיא תמיד השתוקקה לפרוע אותו קצת, אבל אבא אסר עליה. הוא התרצה בלבושו, והתאים את בגדיו ונעליו לרוחה החופשית ולטעמה הססגוני, גם אם היה מטורף בעיניו, ורק בעניין השער לא ויתר, והיה מקפיד בו לפעמים קצת יותר מדי. אבל עכשיו, רְפֵה כוחות, הוא הזניח את מראהו לחלוטין, ואימא עשתה בשערותיו כרצונה.

     

    בתחילת הזיקנה השוטה שגברה עליו, עוד ניסתה אימא להצחיק אותו, למרות שמעולם לא היה קל להתבדר מהלצות, גם כשהיה צעיר ובריא מאוד. אבל תמיד היה איש שמח במהותו ובחלקו, מתוך אהבה תמימה ועמוקה לחיים, אם כי נטול הומור ובעל נטיות חרדתיות. אבל עכשיו, בדיוק מתוך אותה אהבה לחיים, התמלא עצב עמוק, כי מאוד לא רצה להיפרד מהם, למרות העצב שמילא אותם, וקיווה מאוד לחיות לנצח, תקווה עגומה שהוריש גם לי.

     

    אבל עכשיו כבר לא ניסתה אימא להצחיק אותו עוד, ורק ביקשה להקל על עצבונו ששיבש את דעתו, והלך והכביד את לבו, ואחר כך את תנועותיו, ואחר כך גם את תווי פניו שהתקשו בצערם על עורו היבש והמצומק, וגם כשניסה לחייך, לא עלה החיוך על פניו, אלא רק איזה מבע משונה של ניסיון כושל ומעוות לגעת בַּשִמחה, שכבר מזמן הלכה ממנו, ורק שריד דהוי שקפא בחדלונו נשאר ממנה בזיכרונו, שגם הוא הלך ממנו.

     

    כי באמת שלא יכול היה לשמוח, וגם לא לקבל את הבריחה המהירה של החיים מידיו, וכל הזמן התהלך בגעגועים צורבים, ולא ידע לְמָה התגעגע, ואימא מנסה להקל עליו קצת, ואומרת, "תראה איזה בן נהדר יש לך, תראה איזה מוזיקה יפה הוא עושה, תראה כמה שהוא אוהב אותך", מה שמיד העציב אותי והזכיר לי שמה כבר יצא מכל הנהדרוּת והמוזיקה והחלומות האלה, ולאן הגעתי, אבל בכל זאת קיוויתי שהמילים של אימא ישמחו את אבא, למרות שלא היה להן כל קשר למציאות העלובה שלי, והזיקנה המעליבה של אבא רק החריפה את חוסר הנחת שבי.

     

    המסירות של אימא לאבא הייתה המלחמה שלה בחשכתו של העולם ובצלו המאיים של המוות, ובכך, מבחינתה, בעטה בתחת של ההיגמרות העצובה של האדם מעל פני האדמה. היא סירבה לקבל את דרכו של העולם. היא בהחלט לא התכוונה ללכת בשקט אל תוך הלילה, וגם לא התכוונה לשתוק על האור שאוזל והולך וכבה בלבו של אבא.

     

    אחרי שטפטפה לעיניו, וסרקה שערו, ודאגה שייטול את כל התרופות, פנתה אליי וחיבקה את ראשי, ושיחקה גם בשערי, והכינה קפה, והתיישבה לצדי במטבח, ושאלה לשלומו של דייוויד, ואמרתי "בסדר", ושאלה אם יש לי משהו חדש להשמיע לה, ואמרתי "עוד לא", ושאלה איך מתקדם האלבום, ואמרתי, "מתקדם. לאט, אבל מתקדם", ואז אמרה שלא אדאג, ושלא אתן לאבא להעציב אותי, ושאתרכז במוזיקה שלי ובחיים שלי, ושָאֲלה אם אני צריך כסף, ולא חיכתה לתשובה ואמרה שמחר היא תעבור בבנק ותפקיד לי קצת כסף בחשבון, ושאולי כדאי שאלך עכשיו, כי מאוחר, והיא לא אוהבת שאני מסתובב ברחובות בלילה, ואמרתי לה, יודע את נפשה, "אימא, אני כבר ילד גדול בן חמישים", ואימא אמרה שהשכונה הזאת כבר לא מה שהייתה, ויש הרבה אלימות, וצריך להיזהר, ושאתקשר אליה כשאגיע הביתה, כדי שתהיה שקטה, ושלא אשכח למסור ד"ש לדייוויד, ושלא אהיה עצוב. 

     

    ***

    אגב, אפשר לרכוש את הספר ישירות ממני, ע"י פניית מייל ישירה.
    חוצמזה, להלן לינקים בענייני הספר "ליקוי מאורות":

    באינדיבוק אפשר לרכוש הספר.

    ביקורת
    של נדבי נוקד.


    מאמר מגזין, הסיפור האמיתי, על כתיבת הספר, כתיבה מתוך חורבן תרבותי, אני זה לא אני.


    במחנה המוזיקה המקוון אפשר לרכוש המוזיקה שלי.

    “ליקוי מאורות” הוא סיפורו של רוקיסט, הומו מתבגר, במשבר. זהו מעין יומן מרוכז ובוער, המגולל את מערכת היחסים המשולשת של הגיבור עם בן זוגו הצעיר ממנו, המחפש את דרכו, ועם אהובו-יריבו המיתולוגי, כוכב פופ זוהר. ”ליקוי מאורות” הוא גם מניפסט אלטרנטיבי טעון על זרות ויצירה, קנאה והצלחה, סקס וזכויות אדם, אלוהים והעיר הגדולה, יריבוּת ותאווה, בוב דילן ודוד אבידן, הומואים ומוזיקה, תקשורת ותעשייה, הדמוקרטיה של ההמון, שנות השבעים ושנות האלפיים, גאווה וירושלים, עצב ועצבים, אמא ואבא, זיקנה ונעורים, ערגונות ועתידים. זוהי יצירה מוקומנטרית, או אוטוביוגרפיה בדיונית, או רומן אלטרנטיבי וביקורתי על החברה בה אנו חיים. וזה גם מצחיק, כשזה לא עצוב."


    ***
    ''


    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין