עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    מכונאי נקי כפיים

    2 תגובות   יום חמישי, 24/7/14, 11:51

    מכונאי נקי כפיים

     

    מבצע "צוק איתן" נמשך ברצועת עזה. הלב דואב על הנופלים והפצועים מקרב חיילינו, אך גם על אזרחים תמימים בעזה, שנקלעו לאזורי הלחימה ומשלמים בהרס בתיהם, בפציעות ואף במותם של בני משפחה חפים מפשע. צה"ל זוכה להישגים נכבדים, בזכות הלחימה הנועזת של הלוחמים, אך גם בשל מודיעין משובח, המושג באמצעים רבים, כולל באמצעות חקירת אנשים בידי כוחות המודיעין. אני מביא בזה סיפור מתקופת האינתיפאדה הראשונה, שכבר פרסמתי באתר בשנת 2012.

     

     

    הנחקר ישב על הספסל בסרבל כחול מרובב, כתמים שחורים מרוחים על פניו וכפות ידיו מלוכלכות, שחורות מן העבודה במוסך, ספוגות בשמן ובגריז. גשם עז ניתך על גג האסבסט של הביתן, ובקושי ניתן היה לשמוע את מה שנאמר בחדר.

     

    "שו אסמכ (מה שמך)?"

    "עומר חמוד א-שיח'".

    "קדש עמרכ (בן כמה אתה)"?

    "בן שלושים וחמש".

    "יש לך משפחה?"

    "כן".

    "כמה ילדים?"

    "ארבעה".

    "כמה בנות?"

    "שלוש".

    "יש לך בן אחד ושלוש בנות?"

    "לא. ארבעה ילדים ושלוש בנות".

    "איפה אתה עובד?"

    "בגראג' יוסוף, ליד השוק".

     

    ע. בדק את הניירות שלפניו. שעת המעצר היתה 17.04, ברחוב שבו נמצא מוסך יוסוף. סיבת המעצר – "השתתפות בהפגנה אלימה וזריקת אבנים".

     

    "תפסו אותך לא רחוק משם".

    "כן".

    "זרקת אבנים על החיילים!"

    "בחיאתי ובחיאת אולאדי (בחיי ובחיי ילדיי) – לא!"

    "אז למה תפסו אותך?"

    "כשגמרתי את העבודה בגראג', בשעה חמש, ויצאתי לרחוב ללכת הביתה, התחילה פודה (מהומה) אז ברחתי".

    "אם לא עשית כלום, למה ברחת?"

    "פחדתי. באו חיילים שלכם, וכולם התחילו לרוץ, אז גם אני רצתי".

     

    החוקר ע. נטה להאמין לנחקר. הוא ישב לפניו בהכנעה, מצחו וצדי עיניו היו חרושי קמטים, ועיניו, שהתרוצצו הנה והנה בחשש, נראו טובות ואמינות.

    ע. שלח את העציר בחזרה למכלאה והחליט לבדוק את הנושא עם נציג השב"כ.

     

    יומיים קודם לכן, בשעה עשר בלילה, ירד סמל מג'יפ צבאי, שעצר לפני ביתו של ע. בשכונת קריית מנחם בירושלים. הידיעות על פרוץ האינתיפאדה בעזה תפסו מקום של קבע בראש החדשות, ובהן גם הידיעות על מעצרי חשודים. היה ברור ל-ע. שהקריאה לשירות המילואים בוא תבוא, וזהו רק עניין של זמן. כשהציג לו סמל הגיוס את צו 8, לא הרבה בשאלות. הוא לבש מדי ב', ונעל את הנעליים הצבאיות. הלך לחדר הילדים ונשק על מצחי ילדיו הישנים, לקח "דובון" והכתיף את התרמיל שהכין מבעוד מועד, נשק לרעייתו, והרגיע - "אל תדאגי, אני כל היום במשרד".

     

    הרחובות בעזה לפנות בקר, היו כמעט ריקים מאדם, אך מלאים בשלוליות מהגשם הבלתי פוסק. הכל בחוץ נראה רגוע ושקט - אפילו שקט מדי. השקט השתנה באחת, כשנכנס הג'יפ בשער המחנה, שכונה בפי החיילים "אנצאר 2". המולה עוינת בלתי פוסקת נשמעה מן האוהלים שנבנו בחופזה, ושומרים חמושים, בחגור מלא, ומחסניות ב"הכנס", הסתובבו בשבילים שבין המכלאות המגודרות בתיל.

     

    ע. שמח לפגוש כמה מעמיתיו הותיקים שהגיעו לפניו, ולהכיר גם את החוקרים האחרים - צעירים שזה עתה השתחררו משרות סדיר ביחידה, והצטרפו אל שורות המילואים.

    הקצין התורן עדכן את כל המגויסים החדשים במתרחש - מדי יום נוספים עשרות כלואים במכלאות. חלקם נעצרים במהלך האירועים במשך היום, וחלקם נעצרים בבתיהם בלילה, על סמך מידע מודיעיני של השב"כ. הוא הדגיש שיש לבצע את החקירות במהירות, ולהעמיד את האשמים לדין, ולשם כך עובדים ללא הפסק, במשמרות, עשרים וארבע שעות ביממה.

     

    "אני נוטה להאמין לעומר א-שיח'", אמר ע. לנציג השב"כ, "אבל אני מבקש לבדוק אם יש לכם איזשהו מידע קודם עליו".

    ידיו של נציג השב"כ היו עמוסות לעייפה – הוא לא קיבל תגבור מאז פרוץ האינתיפאדה, וכל העבודה הוטלה על כתפיו.

    "תפליל אותו!" פלט לעבר ע. בחוסר סבלנות.

    "אין לי עניין להפליל חפים מפשע".

    "כולם נגדנו, וכולם בסופו של דבר יעשו משהו. תפליל אותו, וזהו".

    "תשמע, י., אם אין לכם מידע עליו, אני הולך להמליץ לשחרר אותו".

    "אין סיכוי ש-מ. יסכים".

    "נחיה ונראה".

     

    ע. פנה אל סא"ל מ., מפקד יחידת החוקרים. הנחת היסוד של הצבא הייתה שכל עציר הוא בחזקת אשם, ו-מ. הופתע מעצם הרעיון שיש חוקר הסבור שעציר עשוי להיות זכאי. אולם הוא שמר על גישה פתוחה, והיה מוכן בכל זאת להקשיב. הוא לא נעתר מיד לבקשתו של ע., אך גם לא דחה את הרעיון על הסף.

    "אם הוא נקי כפיים ונשחרר אותו", טען ע., "יהיו לדבר הדים חיוביים בציבור המקומי. הם יבינו שאנו נוהגים בצורה הוגנת, ואולי הדבר יתרום להרגעת הרוחות".

    "ע. אתה תמים! אין סיכוי שמקרה בודד ישכך את הלהבות, אך אולי בכל זאת, זו יכולה להיות השקעה לטווח ארוך. תמשיך את החקירה ורד לכל הפרטים. אם תגיע למסקנה שהוא אכן חף מכל אשמה, אני אורה לשחרר אותו".

    "תודה, המפקד!"

     

     

    בחקירה הבאה למד ע. את כל הפרטים על עומר א-שייח' ועל משפחתו. הוא התחזק בדעתו שמדובר בפועל קשה יום, שכל עולמו מתמצה במשפט "מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה", ובשפתם - "מן אל פרשה לאל ורשה, ומן אל ורשה לאל פרשה" ("מן המזרן לבית המלאכה, ומבית המלאכה למזרן"). ע. השתכנע שעומר אינו עוד אחד מן הצעירים חמומי המוח, שהאינתיפאדה מאפשרת להם לפרוק תסכולים, ממריצה אצלם את האדרנלין, או מביאה להם רווחים.

     

    ע. חזר אל מפקדו והודיע לו שעומר אינו חבר בפתח, ולא בכל ארגון אחר, אלא איש משפחה הדואג לפרנסה בלבד. סא"ל מ. שמע את הסברי ע. והשתכנע. חייל משטרה צבאית נשלח להביא את עומר למשרד, ושם בישר לו מ. על שחרורו.

    "אתה הולך הביתה", אמר מ., והרים את ראשו מן הניירת שלפניו.

    קשה לתאר את הבעת התימהון וההקלה שפשטה על פניו של עומר. הוא ממש לא האמין למשמע אוזניו. צבא הכיבוש האכזר משחרר אותו!

    "תודה לך, אדוני הקצין. אללה ישמור אותך!" אמר בהתרגשות. "אני מנשק את עיניך ואת כפות ידיך. אללה יברך אותך".

     

    וכך - בסרבל מרובב ובידיים מלוכלכות, אך נקי כפיים - השתחרר העציר הראשון בעזה, עוד בטרם הועמד למשפט.

     

    תם, אך לא נשלם.

    כיצד קיבלה סביבתו העזתית של עומר את השחרור? האם היה חייב להתמודד עם חשדות של קרובים ורחוקים, שהוא גויס לשיתוף פעולה עם "המוחאבראת" (שירותי הביטחון) הישראליים?

    כיצד הגיבו י. וחבריו מן השב"כ - ששיתפו פעולה עם חיל המודיעין, אך היו בתחרות מתמדת אתו - על השחרור "הנואל" של העציר בידי חיילי צה"ל? האם ויתרו לחלוטין על פוטנציאל הגיוס של מודיע, ש"חייב" להם - לישראל - את חירותו?

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/7/14 19:04:

      צטט: sari10 2014-07-24 17:16:32

      עמוס,
      כתבת יפה.
      נושא מורכב וסבוך זה...
      אני לא ממש רואה פתרונים...
      לא לסוגיות שהעלית ולא לבעיה הכוללת...
      קשה לנו מאוד בימים אלו,
      אבל אני מברכת על כך שלא נולדתי
      כפלשתינאית בעזה...

      תודה רבה, שרי.

      אכן אין לקנא בפלסטינאים בעזה. כשאני רואה את הפליטים שרבבות מהם נאלצו לנטוש את בתיהם כי החמאס קבע את בסיסיו בשכנותם, או ממש בביתם, וכשאני שומע על עשרות  ומאות אזרחים שגם קיפחו את חייהם, אני מרחם עליהם.

      טוענים שכל דור ראוי למנהיגיו, אז אולי חלק מנטל האחריות למצב מוטל גם על כתפיהם של "הבלתי מעורבים".

      כל טוב והלוואי שמטרות המלחמה יושגו במהרה, עמוס.

        24/7/14 17:16:

      עמוס,
      כתבת יפה.
      נושא מורכב וסבוך זה...
      אני לא ממש רואה פתרונים...
      לא לסוגיות שהעלית ולא לבעיה הכוללת...
      קשה לנו מאוד בימים אלו,
      אבל אני מברכת על כך שלא נולדתי
      כפלשתינאית בעזה...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין