עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    משטה צילונית

    4 תגובות   יום שישי , 4/7/14, 09:02

    4 – משטה צילונית

     

    ''

     

    עליתי אל הגג במכנסיים קצרים ובגופייה, ובידי ה"משטה" - הסכין הכבד שרכשתי בביקורי בצילון (סרי לנקה). היה יום חם. דני רופ, החזאי בטלוויזיה החד-ערוצית של אותם ימים, הכריז בחדשות הערב, שהטמפרטורות יהיו גבוהות מן הרגיל בעונה.

     

    יומיים קודם לכן ירד היורה – ממש מבול. לאחר קיץ חם ואביך, הגשם שטף את האבק מן הבניינים ומן הדשאים, והעצים הבהיקו בירקותם. הברושים שבצד הדשא שמאחורי הבית, נראו רעננים וחגיגיים, כאילו התכוננו למסיבה שערכו הדרורים והבולבולים בצהלת ציוצים בין עופאיהם.

    הגשם שירד במטחים כבדים הציף את כל הגג, וחשף את העובדה שהוא זקוק לזיפות מחדש בשל הסדקים שניבעו בו בקיץ. אחד הסדקים נוצר מעל חדר השינה שלנו, וכתם רטיבות התפשט בפינת הצפון מערבית של התקרה. לא סמכתי על ועד הבית שיטפל במהירות בבעיה ועליתי לטפל בעצמי בסדק, נוכח הגשמים שעוד עתידים לרדת. באמצעות הסכין הכבד חצבתי בסדק, מילאתי אותו בשבבי הזפת והידקתי היטב. אחר כך הבערתי מעל הסדק הממולא את העיתונים שהבאתי אתי, והסדק אכן נסתם.

     

    למרות שהמשטה הצילונית היא חלק מאוסף הפגיונות שלי, למעשה היא כלי עבודה רב-תכליתי עבורי. במהלך השנים היא שימשה אותי פעמים רבות במשימות עבודה מגוונות, מותאמת להפליא למטרה שלשמה נוצרה במקורה. ראיתי כמוה בידי העובדים הצילונים ביערות, משמשת כמשטה וכגרזן לחיתוך ולקיצוץ ענפים. ראיתי פועלים משתמשים בה כמקבת לניפוץ אבנים בעת סילוק מפולת סלעים. בשדות ראיתי שמשתמשים בה בתור כלי לשיפוץ תעלות ההשקיה ודפנות האדמה שסביב שדות האורז. וכמובן, זהו הכלי הנפוץ להתזת הראש של אגוזי הקוקוס הירוקים, על מנת לשתות את צופם, ולניפוץ קליפתם של אגוזי הקוקוס היבשים כדי לשתות את "חלבם" וליהנות מ"בשרם".

     

    להבה של המשטה הצילונית מגיע לאורך של עשרים וחמישה ס"מ, עשוי מפס פלדה גסה בעובי של חמישה מ"מ. מסת המתכת מעניקה למשטה את הכובד הנדרש לביצוע מגוון העבודות. להב הפלדה מושחר כולו, ורק פס ההשחזה בחלקו התחתון, מהניצב ועד החוד, מגלה את צבעה הבהיר של המתכת. ברבות השנים גם הוא התכהה מכתמי חלודה דקה. עיצובו של הלהב מזכיר חרב – סמוך לניצב רוחבו ארבעה ס"מ, והוא הולך ומתרחב בהמשך ומקבל "בטן" ברוחב של שישה ס"מ. חלקו התחתון שוב הולך ונעשה צר בכיוון החוד, כאשר גם חלקו העליון הולך וצר בצורה מעוגלת מקבילה. ניצב העץ הפשוט, שאורכו חמישה עשר סנטימטרים, צר בחלקו הסמוך ללהב והולך ומתרחב עד קצהו העליון. הוא משויף בארבעת קצותיו, על מנת שלא יחתוך ביד האוחזת בו, אך לא הושקע מאמץ לשוות לו מראה אסתטי. קצה הלהב התחתון הוצר לרוחב של שני ס"מ ומחצה, מוכנס בחריץ שנוסר לאורך תשעה ס"מ בניצב והוא מחוזק בשתי מסמרות ברזל.

    במסעותיי ברחבי האי צילון נתקלתי במשטות כאלה על כל צעד ושעל, אך לא רכשתי לי אף אחת, כדי לא להכביד את משא התרמיל, הקטן יחסית, על כתפיי. בסופו של דבר קניתי את המשטה שלי בעיר טרינקומלי, באזור המיושב ברובו על ידי המיעוט הטמילי, בקצה הצפון מזרחי של האי.

     

    הגעתי לעיר ביום חמישי, בשעות אחר הצהרים, והייתי בדרכי לחיפוש אכסניה. לעומת הבירה קולומבו, כמעט לא נראו אנשים בשעה זו ברחובה הראשי של טרינקומלי. עברתי ליד חנות של כלי עבודה, שמרכולתה הוצגה לראווה על המדרכה. היו שם מעדרים, חלקם בעלי ידיות עץ ארוכות, וחלקם בעלי ידיות קצרות מאד, כנראה לצורך עבודה בכריעה. היו גם קלשונים עשויים מעץ, מטאטאים שיוצרו מסיבי עצי הקוקוס, ועוד, אך את עיניי שבתה התצוגה של משטות צילוניות, כולן חדשות, מסודרות בשורה על פי אורכן. נעצרתי כדי  ליהנות מן התצוגה, ואז יצא אלי בעל החנות. הוא היה טמילי נמוך קומה, בעל שער שחור ועור כהה, שפם על שפתו העליונה ושיניו בולטות, לבוש במכנסיים וחולצה לבנים, שהתבררו כתלבושתו הקבועה. לא היה דבר במראהו שיעיד על מערכת היחסים העומדת להתפתח בינינו, מלבד החיוך, שבתחילה ראיתי בו "חיוך מקצועי" – אותו חיוך שמרוח על פניו של כל אחד המנסה למכור משהו לתייר במזרח.

    "מהיכן אתה?" שאל.

    "מישראל".

    "יש לכם צבא טוב", אמר, "בגלל זה אתה מתעניין בסכינים?"

    "אני מתעניין בהם בלי קשר לצבא", עניתי. "יש לי אוסף של סכינים, אך אין לי משטה כזאת".

    "למה שלא תקנה אחת?" אמר. "הן לא יקרות".

    "הן כבדות" אמרתי, ובכל זאת הצבעתי על הארוכה שביניהן ושאלתי, "כמה זאת עולה?"

    "עשר רופיות", ענה.

    עשר רופיות היו שוות ערך ב-1966, לארבע לירות - סכום לא רב - אולם חייתי אז יום שלם תמורת סכום נמוך מזה, ועל כן התמקחתי.

    "זה סכום גבוה עבורי", אמרתי.

    "בוא, היכנס לשתות אתי כוס תה, ונמשיך לדבר". כוס תה היתה דבר בעתו אחרי הנסיעה לטרינקומלי, והסכמתי בשמחה.

    שוחחתי כחצי שעה עם ראווי, בעל החנות. הוא סיפר לי שהיה בעבר מורה לאנגלית, אך בקושי יכול לפרנס את משפחתו, ולכן עבר למסחר. התברר שהיה בן שלושים ושלוש – מבוגר ממני בסך הכל בשש שנים – אך כבר בעל משפחה ואב לארבעה ילדים. בסופו של דבר רכשתי את המשטה בחמש רופיות, וראווי הזמין אותי להתארח בביתו. הודיתי לו והלכתי אתו ברצון.

    בביתו של ראווי הכרתי את אשתו ואת ילדיו – פרם, בת העשר; דוו, בן השמונה; ראג', ילד שובב בן שש; וסוריה הקטנה - "צ'וטה סוריה" - בת השנתיים, שכמעט כל הזמן היתה על הידיים. אכלנו ארוחת ערב מוקדמת וראווי הזמין אותי לסייר עמו בעיר. בשעת דמדומים הגענו אל שער ברזל בגדר שהקיפה את מתחם בסיס הצי בעיר. נזכרתי שישראל מכרה לצילון את שתי הפריגטות "משגב" ו"מבטח", והחלטתי לשאול עליהן. ב"בודקה", ביתן השמירה שליד השער, עמד שומר חמור סבר, שלא ידע כיצד להגיב על התקרבותי אליו.

    "ערב טוב", אמרתי וחייכתי אליו – חיוך תמיד עוזר לשבור מחיצות.

    "ערב טוב", ענה, עדיין מהסס ותוהה מה אני רוצה ממנו.

    "אני מישראל", אמרתי, "ורציתי לדעת מה שלום הפריגטות שמכרנו לכם".

    "אה", אמר. "אחת הפריגטות נמצאת פה בנמל, אך כרגע אין אף קצין שתוכל לדבר אתו. בוא מחר בבקר, בערך בשעה עשר, אז יהיו כולם".

    "תודה רבה. אתה יכול להיות בטוח שאבוא", עניתי.

    למחרת נכונה לי חוויה מיוחדת בבסיס הצי, אך היא אינה קשורה במשטה, ואין זה המקום לפרטה. לפנות ערב חזרתי אל ביתו של ראווי. בארוחת הערב הצעתי לקחת למחרת את הילדים לים. ביתם עמד במרחק לא רב מן הים והשקיף על המפרץ ועל המבצר שעל הגבעה ממול.

    "איזה בגד ים יש לך?" שאלתי את דוו.

    דוו השפיל בביישנות את עיניו ושתק.

    "אין לו בגד ים", אמר ראווי.

    "אז איך הוא שוחה?" שאלתי.

    השתררה שתיקה שלאחריה אמרו שלושת הילדים כמעט במקהלה "אנחנו לא שוחים".

    עבורי היתה זו הפתעה מוחלטת. איך זה ייתכן לגור כה קרוב לים מבלי לשחות?

    "מדוע?" שאלתי. "הים שלכם כה כחול והחוף כה זהוב, זה צריך להיות ממש תענוג!"

    "זה לא מסוכן?" שאל ראווי.

    "לא כשיודעים לשחות", אמרתי.

    "ואם יבואו כרישים?" המשיך ראווי להקשות.

    "האם מישהו ראה אי פעם כריש במפרץ שלכם?"

    "לא", ענה ראווי במבוכה.

    "נראה לי שיש סיכוי קלוש מאד שדווקא מחר יגיעו כרישים בפעם הראשונה", אמרתי. "בואו איתי ואני אלמד את הילדים לשחות".

    למחרת, לאחר ארוחת בקר קלה, יצאנו אל הים - ראווי, דוו, פרם וראג'. צ'וטה סוריה נשארה על זרועות אמה בבית. כשהגענו לים, לא התמהמהתי לרגע. פשטתי את הבגדים, נכנסתי בבגד ים אל הקרירות הכחולה שעטפה אותי והתענגתי על השחייה. כעבור זמן קצר חזרתי אל החוף וקראתי להם להצטרף.

    דוו היסס, אך ראג' פשט את המכנסיים והגופייה ונכנס בתחתונים למים. דוו ראה כמה ראג' נהנה ונכנס גם הוא למים, ואילו ראווי נשאר בחליפתו הלבנה ובנעליו השחורות על החוף, וגם פרם הביישנית נשארה לצדו. השכבתי כל אחד מן הבנים בתורו על זרועותיי במים, כדי שיתרגלו את התנועות הבסיסיות של שחיית חזה, שהדגמתי להם קודם לכן. ראג' הצליח יותר, ודוו ההססן הצליח פחות, אך שניהם התענגו על מגע המים בגופם, התיזו זה על זה בצווחות רמות, וניכר בהם שהם נהנים. התרחקתי מעט בשחייה ואז ראיתי את פרם פושטת את שמלתה הוורודה, ונכנסת גם היא בתחתונים ובגופייה למים. לא היה צורך ללמד אותה דבר - תוך דקות ספורות היא שחתה והתלוותה אלי. כל העת צפה בנו ראווי בעומדו על החוף, מבלי לפשוט את חולצתו ומבלי לחלוץ נעליים – שומר על כבודו כמורה לשעבר וכאבי המשפחה.

    חזרנו הביתה אחרי השחייה, ואחרי ביקור במבצר, שם ראינו איילים נקודים מסתובבים חופשי בלי שום פחד מבני האדם. שלושת הילדים סיפרו בהתלהבות לאמם ולאחותם הקטנה על הרפתקותיהם, נכנסים זה לדבריו של זה.

     

    היו אלה יומיים אינטנסיביים מאד בטרינקומלי, ונקשרתי אל המשפחה החביבה ואל הילדים. פרם במיוחד התחבבה עליי לאחר הרפתקת השחייה בים, והיא בילתה אתי את הזמן הקצר שעוד נותר לי, עד שארזתי את התרמיל ואת המשטה בתוכו, ויצאתי שוב לדרך, בחזרה לקולומבו.

     

    עד היום מעוררת בי המשטה הצילונית געגועים לגן-העדן הצילוני ונקשרת בזיכרוני עם המשפחה הטמילית החביבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/7/14 15:40:

      צטט: מרב 1956 2014-07-04 10:26:26

      זו הצורה הטובה ביותר לחוות את המקום.

      להתקשר לאנשים המקומיים.

      שמחה עבורך ומקנאה מן הסתם.

      תודה רבה, מרב.

      תפסיקי "לקנא" - ארזי תרמיל ותחווי את החוויות שהטיול יזמן לךחיוך.

      שבת שלום, עמוס.

        4/7/14 15:37:

      צטט: sari10 2014-07-04 09:44:33

      עמוס,
      תענוג לי לקרוא אותך,
      תמיד הרפתקאות, דברים מיוחדים!
      אז למדתי משהו חדש - "משטה צילונית" חיוך
      ואני גם יודעת איך היא נראית
      ושהיא יכולה לשמש לדברים רבים.
      ~~~
      הכי מעניין ומהנה לדעתי,
      הן החוויות הקשורות לאותה משטה.
      האינטראקציה עם אותה משפחה,
      הדמויות הססגוניות והקשר שיצרת איתם.
      ~~~
      ו... אני מחכה לסיפור על החוויה המיוחדת
      שהייתה לך בבסיס הצי חיוך
      ~~~
      סופ"ש נעים לך עמוס ♥

      תודה רבה, שרי.

      גם אני חש שהתרומה הגדולה ביותר של המפגש עם תרבויות אחרות, היא באינטראקציה עם אנשים. בדרך כלל אנו נפגשים עם נותני השירותים, ולמפגש כזה מתלווה גם הפן העסקי/אינטרסנטי. אני שמח שבמסעי הראשון לחו"ל היו לי גם מפגשים מנותקים לחלוטין מן ההיבט העסקי.

      באשר לסיפור ביקורי בבסיס הצי הצילוני - אינני זוכר אם פרסמתי אותו ב"קפה" - סביר שכן. על כל פנים, הוא כלול בספרי "אל מקורות הגנגס".

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        4/7/14 10:26:

      זו הצורה הטובה ביותר לחוות את המקום.

      להתקשר לאנשים המקומיים.

      שמחה עבורך ומקנאה מן הסתם.

        4/7/14 09:44:

      עמוס,
      תענוג לי לקרוא אותך,
      תמיד הרפתקאות, דברים מיוחדים!
      אז למדתי משהו חדש - "משטה צילונית" חיוך
      ואני גם יודעת איך היא נראית
      ושהיא יכולה לשמש לדברים רבים.
      ~~~
      הכי מעניין ומהנה לדעתי,
      הן החוויות הקשורות לאותה משטה.
      האינטראקציה עם אותה משפחה,
      הדמויות הססגוניות והקשר שיצרת איתם.
      ~~~
      ו... אני מחכה לסיפור על החוויה המיוחדת
      שהייתה לך בבסיס הצי חיוך
      ~~~
      סופ"ש נעים לך עמוס ♥

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין