עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    פגיון עם ניצב מקרן אייל

    2 תגובות   יום ראשון, 22/6/14, 11:05

    3 -  פגיון עם ניצב מקרן אייל

     

    הפגיון הצילוני בעל ניצב הקרן כבר לא היה חדש כשהשגתי אותו, ובמשך השנים התיישן עוד יותר. נדן העור שלו נשחק, ברק הברונזה הועם, הלהב מעט התכהה והתקהה, והחוד התעקם קמעה. משקלו של הפגיון קל יחסית, ומזה שנים רבות הוא משמש אותי ככלי עבודה רב-תכליתי. נשאתי אותו בחגורה להגנה עצמית, קילפתי אתו פירות, חתכתי אתו חוטים וחבלים וגם זרדים וענפים למדורה, חפרתי אתו סביב סלעים, ואפילו השתמשתי בו לעיתים כמו במשטה קטנה.

     

    ''


     

    כשהילדים היו קטנים, היינו יוצאים לטייל בגבעת משואה. בין קריית היובל לגבעת משואה הבלתי מיושבת, היה שטח בור נרחב ובו צמחיית פרא. בית הלוחם עוד לא הוקם, ועל העברת גן החיות איש עוד לא חלם. הביוב היה זורם ללא הפרעה אל נחל שורק והיה משקה את השטח וגורם לצמיחה מואצת של צמחי הבר, בעיקר של גדילנים וברקנים. באמצעות הפגיון בעל ניצב הקרן, הייתי מפלס לנו שביל בין הקוצים לכיוון גבעת משואה. באותן הזדמנויות הייתי חותך גבעול של גדילן, מקלף אותו מהקליפה החיצונית ומלמד את ילדיי שהוא ניתן לאכילה ומספק נוזלים, אם נתקעים בשדה ללא מזון או שתייה.

     

    במיניבוס שהסיע כתריסר נוסעים מנמל התעופה אל העיר קולומבו, בירת צילון (כיום סרי לנקה) היינו שלושה "לבנים"  - דייויד, בריטי גבה קומה ורחב כתפיים כבן ארבעים, בלונדיני בעל עיניים כחולות, שהיה מנהל של חוות תה בהרים, מדרום מזרח לעיר קנדי; טום, תייר אמריקני "קשיש" - במחצית השנייה של שנות החמישים - נמוך קומה, רזה וממושקף; ואני, טייל ישראלי בן עשרים ושבע, בתקופה לפני שגילו הצעירים הישראלים את המזרח, ולפני שהומצא המושג "תרמילאי".

    כשירדנו מן המיניבוס במרכז קולומבו, נשארנו טום ואני אחרונים על המדרכה. היתה כבר שעת אחר הצהריים, והרחוב היה סואן - אוטובוסים, מוניות ומכוניות סטנדרט פרטיות, שחורות. בתוך כל ההמולה, עברה על פנינו בעצלתיים עגלת שוורים עמוסה לעייפה בגזעי במבוק כרותים, כמנותקת מכל הנעשה סביבה. היתה זו כנראה השעה בה מסתיימת העבודה במשרדים, וגם המדרכה היתה סואנת בתנועה דו-כיוונית של מקומיים, בעיקר גברים נושאי תיקים, רובם בחליפות פשתן לבנות, כניגוד בולט לצבע עורם הכהה.

     

    העפתי מבט סביבי וגיליתי להפתעתי, שאנו עומדים בפתחו של בית מרקחת, בבניין ששימש בעבר כמסגד! בעיניי זה נראה לא הגיוני, ממש חילול קודש, וחשבתי לעצמי "איזה מזל שזה  אינו פאב, או חנות לממכר משקאות חריפים".

    "היכן אתה מתאכסן?" שאל אותי טום.

    "לא קבעתי דבר מראש. דייויד המליץ לי על ימק"א ואני הולך לשם".

    "אני בא אתך", אמר טום ואסף את מטענו.

     

    בבקר שלמחרת ישבתי לבדי בקפטריה של אכסניית ימק"א, ושתיתי תה של בקר, כשניגש אלי טום ושאל:

    "אפשר להצטרף אליך?"

    "בבקשה" אמרתי, משתדל להסתיר את מורת רוחי – טום ה"קשיש" לא נראה לי כחברה מתאימה, ולמעשה העדפתי להיות לבדי.

    "מה התכניות שלך להיום?" שאל.

    "אני מתכוון להסתובב בעיר, ואחר הצהריים יש מופע של פילים מאולפים, שהייתי רוצה לראות."

    "אכפת לך שנלך ביחד?" שאל.

    לא רציתי להעליב אותו, ולא מצאתי תרוץ משכנע לדחות אותו, ולכן השבתי "או קיי."

    בדיעבד, למדתי לקח להמשך הטיול, ולחיים בכלל. כשפוגשים אדם בדרך, לא כדאי לדחות אותו על הסף. ייתכן שהמפגש טומן בחובו הזדמנויות שחבל להחמיץ. התברר לי שטום נפרד מאשתו, לאחר ששני בניו כבר בגרו ונישאו. הוא מכר את החנות המשגשגת לחלקי חילוף למכוניות שהיתה לו בעיר פיטסבורג, והחליט להסתובב בעולם - מעולם קודם לכן לא יצא מגבולות ארה"ב. כשנפגשנו הוא היה כבר שנתיים בדרכים. הוא טייל באירופה, ביקר בתורכייה, באפגניסטאן ובפקיסטאן, ולצילון הגיע מהודו. הוא טען באוזניי שמה שהכי מושך אותו בטיול זה המפגש עם אנשים, אך הבחנתי שבכל פעם שמישהו היה פונה אלינו כשהלכנו ברחוב, הוא היה עונה בסלידה ומחסל באיבו כל ניסיון של המקומיים להידברות עמו. בשיחותיו אתי הוא גם ביטא במילים את סלידתו מהלכלוך ומ"חוסר התרבות" של "הילידים".

     

    באותם ימים היתה צילון מרכז בין לאומי להפקה ולעיבוד של אבנים יקרות, והחנויות שהתמחו בסחר באבנים יקרות היו אחת האטרקציות של האי. בהיותי "תפרן", אם הייתי מסתובב לבדי, ספק אם הייתי פוקד את חנויות האבנים היקרות. אולם לטום לא חסר כסף, ובשיטוטינו נכנסנו גם לחנויות אלה. אחת מהחנויות, באחד מרחובותיה הראשיים של קולומבו, היתה ריקה מקונים, וכניסתנו עוררה תגובה מיידית. העובדים התגודדו, ודיברו ביניהם בהתרגשות מסוימת בעודם מסתכלים עלינו. כנראה שנראינו זוג מוזר – קשיש וצעיר. ואולי היו אלה הסנדלים התנכיים שלרגליי, וכובע ה"טמבל" שחבשתי, שעוררו את תשומת הלב.

    החנות לא היתה גדולה ומפוארת במיוחד. מול הכניסה ניצב דלפק מוארך, צבוע לבן, שחצץ בין הנכנסים לבין ארונות הסחורה שבפנים. חלקו העליון של הדלפק היה שקוף, והוצגו בו אבני חן גולמיות ומלוטשות, ותכשיטים שונים. לעיניי בלטו במיוחד טבעות זהב משובצות באבני טופז גדולות, בכל גוני הצהוב והכתום. ארונות המתכת, הנעולים במנעולים כבדים, ניצבו בשתי שורות, עד ירכתי החנות.

    שלשה עובדים ניצבו מאחורי הדלפק, ומעט מאחור, מימין לדלת הכניסה, ניצב שולחן המנהל, ולפניו כסא אחד.

    "שלום, מה אפשר להציע לכם?" שאל מנהל החנות, שקם מן השולחן וניגש אלינו.

    "אני מעוניין באבן זורקאן לטבעת" אמר טום.

    המנהל הוביל אותנו אל שולחנו, ואחד העובדים נשלח להביא עבורנו כסא נוסף.

    "מה תשתו?" שאל המנהל כשהתיישבנו.

    "תה" ענינו כמעט במקהלה, והעובד נשלח למלא את מבוקשנו.

    המנהל בירר עם טום את הפרטים ביחס לאבן, ולי היה בינתיים זמן לבחון את סביבותיי.

    שולחן המנהל היה גדול ורחב. בצד ימין היתה ערימה גדולה של ניירות בתיבת עץ מלבנית, ועליה "ביצה" מזכוכית תכלכלה בעלת בועות, להידוק הניירות שלא יתעופפו. בצד שמאל היתה מוצבת תיבת עץ זהה, ובתוכה מספר מועט יותר של ניירות, כנראה "דואר יוצא", גם הם מהודקים בביצת זכוכית דומה. במרכז השולחן, סמוך לשפתו, היה מתקן לעטים ולעפרונות, לסיכות ולמהדקים, ולפניו היה מונח סכין הציד שצד את עיני, ששימש כנראה את המנהל לפתיחת מכתבים.

    להב הפלדה הגסה, שאורכו כשנים עשר ס"מ, היה מעוצב כלהב של פגיון. הוא היה ישר, וקצהו העליון נעשה צר ומתעקל מעט כלפי מעלה, עד החוד. הלהב היה מחודד בחלקו התחתון בלבד, והחלק העליון, בעובי של כשלושה מילימטרים, היה קהה, והעיד על עובייה המקורי של הפלדה. ניצב הסכין היה גורם המשיכה העיקרי. הוא היה עשוי משתי מכיתות ברונזה, שאליהן היו מחוברות במסמרי ברונזה שתי פיסות קרן של אייל נקוד. הקרן היתה בלתי מעובדת ושמרה על חספוסה המקורי, ומגעה נעים מאד ליד המחזיקה בניצב. החלק העליון של הניצב היה מחוזק בטבעת ברונזה מעוגלת ונוצצת, וחלקו התחתון, המתחבר אל הלהב, היה פס ברונזה נוצץ ברוחב של כארבעה ס"מ, מעוצב ככותרת של עמוד יוני, עם שני עיגולים בצדדים.

     

    טום בחר אבן זורקאן לבנה וגדולה, מלוטשת כיהלום. והמנהל, שכנראה לא הבחין שאינני תייר הרוכש אבני חן יקרות, פנה אלי:

    "ומה בשבילך?"

    "אני לא מעוניין באבני חן, אבל אני מעוניין בסכין הזה" אמרתי, והצבעתי על הסכין שעל השולחן.

    "אינני מוכר סכינים" אמר.

    "יש לי אוסף של סכינים והייתי בכל זאת מעוניין לרכוש את הסכין שלך, לא תמכור לי אותו?"

    "לא" השיב, "הסכין הזה הוא לשימושי האישי בחנות." 

    "האם תהיה מוכן להחליף את הסכין שלך באולר שלי? הוא יוכל לשמש אותך באותה מידה".

    היה לי בכיס אולר חדש יחסית שהבאתי מהארץ. היה זה אולר קטן, באורך של כעשרה ס"מ, בעל שני להבים  נוצצים מפלדת אל-חלד, האחד באורך של שבעה ס"מ והשני קצר יותר, כארבעה ס"מ. רוחב האולר היה כסנטימטר בערך, והמתכת היתה מכוסה בפיסות צדף מלאכותי, מחוזקות בטבעות ניקל נוצצות. כשהעליתי את הרעיון, לא האמנתי שמנהל החנות יתלהב מאולר שהיה נחות לעומת הסכין שלו. אולם לתוצרת חוץ יש כנראה קסם מיוחד, והוא היה מוכן לעסקת החליפין. למען האמת, האולר שלי היה תמיד זמין בכיס ונוח מאד לשימוש, והיה לי קצת חבל להיפרד ממנו. אולם, חשבתי לעצמי, בארץ תמיד אוכל להשיג אולר פשוט שכזה, וספק אם אי פעם אתקל שוב בסכין דומה בעל ניצב קרן.

    הושטתי למנהל את האולר שלי, ואז הוא הפתיע אותי. הוא הוציא ממגירת שולחנו נדן מעור בצבע חום בהיר, תפור בקפידה, כמעט חדש לגמרי, הרים מתג מתכת קטן בגב הסכין וקיפל אותו כמו שמקפלים אולר. הפגיון הגיע עתה לאורך חמישה עשר ס"מ בלבד, וניתן היה לשאת אותו בנדנו מושחל בחגורה, כשרק "הכותרת היונית" בולטת ומבהיקה.

    אינני יודע מי עשה עסקה משתלמת יותר. מה שברור הוא ששנינו יצאנו מאד מרוצים.

     

    בכל פעם שאני לוקח את ניצב הקרן בידי, צפה ועולה לנגד עיניי חווית הטיול שלי בצילון ונסיבות השגתו של הפגיון. זה קרה לי גם הבקר, כשחתכתי באמצעותו צינור פלסטיק עיקש.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/6/14 14:24:

      צטט: sari10 2014-06-22 16:06:40

      עמוס!! חיוך
      מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור שלך.
      החלק אולי הכי משמעותי בעיני
      הוא זה בו טום אמר ש:
      "מה שהכי מושך אותו בטיול זה המפגש עם אנשים,"
      אבל התפלאתי ...
      אם אמר כן איך זה ש:
      " אך הבחנתי שבכל פעם שמישהו היה פונה אלינו כשהלכנו ברחוב,

      הוא היה עונה בסלידה ומחסל באיבו כל ניסיון של המקומיים להידברות עמו."
      זה .. לא בהלימה ...
      אני באמת חושבת שזה אחד הדברים המעניינים,
      מעבר לנופים, מקומות, מוזיאונים וכו'.
      אני מוצאת את הנוף האנושי מרתק.
      ~~~
      מבינה שחיבתך לסכינים וחרבות היא גדולה ...
      יפה שנצלחת לעשות איתו כזו עסקת חליפין!
      חושבת גם
      שמה שניתן להסיק מכך הוא
      שחשיבה יצירתית היא חיובית,
      לא צריך להתייאש כרוצים משהו
      ולא מצליח בדרך ,הרגילה".
      אף פעם אין מה להפסיד מלנסות ...

      שרי, תודה רבה על התגובה המפורטת ואני שמח מאד שנהנית לקרוא את הסיפור.

      טום היה איש מוזר ובכוונה תיארתי את הסתירה בין מה שהוא אמר לבין הצורה שבה הוא התנהג.

      מסכים אתך שהגורם המעניין ביותר בטיולים הוא המפגש עם אנשים. בין אם המפגש מניב חוויה חיובית, ובין אם שלילית, עצם החוויה מעשירה את הטיול.

      סחר החליפין בסכינים היה מבחינתי קצת לא הוגן - התמורה שקיבלתי עלתה באיכותה על האולר שנתתי, אך כמו שכתבתי - לתוצרת חוץ יש תמיד איזשהו ערך מוסף.

      כל טוב, עמוס.

        22/6/14 16:06:

      עמוס!! חיוך
      מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור שלך.
      החלק אולי הכי משמעותי בעיני
      הוא זה בו טום אמר ש:
      "מה שהכי מושך אותו בטיול זה המפגש עם אנשים,"
      אבל התפלאתי ...
      אם אמר כן איך זה ש:
      " אך הבחנתי שבכל פעם שמישהו היה פונה אלינו כשהלכנו ברחוב,

      הוא היה עונה בסלידה ומחסל באיבו כל ניסיון של המקומיים להידברות עמו."
      זה .. לא בהלימה ...
      אני באמת חושבת שזה אחד הדברים המעניינים,
      מעבר לנופים, מקומות, מוזיאונים וכו'.
      אני מוצאת את הנוף האנושי מרתק.
      ~~~
      מבינה שחיבתך לסכינים וחרבות היא גדולה ...
      יפה שנצלחת לעשות איתו כזו עסקת חליפין!
      חושבת גם
      שמה שניתן להסיק מכך הוא
      שחשיבה יצירתית היא חיובית,
      לא צריך להתייאש כרוצים משהו
      ולא מצליח בדרך ,הרגילה".
      אף פעם אין מה להפסיד מלנסות ...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין