עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    פרסומות מפלסטיק נשים בשר ודם

    פוסטים אחרונים

    0

    דרך אריאלי

    4 תגובות   יום ראשון, 15/6/14, 18:28

    אני מבקשת להזהיר מראש שרוב הפוסט עלול לעורר שאלות, למה לעזאזל?

    ובכן היות והכתיבה פה מיועדת לקהל מצומצם אך איכותי, של חברים, שאם היו בקרבה גאוגרפית, הייתי מזמינה לקפה שחור אמיתי, מכוון שכך, אני מתנצלת על אי הנוחות שתגרם בשל אותם משפטים. ועל כן אני אלווה משפטים שיכולים לעורר שאת נפש בראשי התיבות למ"ל, כמעין התנצלות, שיש בה כדי להודיע למי שכבר טרח וקרא את הפוסט, למרות האזהרה, שיש גם פואנטה בסוף אותו משפט שכזה.

    היתה תקופה שהרדיו שלי היה קולט רשת ב' (למ"ל) והייתי מקשיבה לתוכניות שלהם בתחושה שבכל יום אני מתמלאת ביותר עובדות אינטיליגנטיות על העולם ועוד כלים לחפור בהם כשאצטרך לכך. באחת הפעמים האלו הקשבתי לשיחה עם פרופ' דן אריאלי, שיחה שכל כך ריתקה אותי עד שספריו נכנסו לביתי ולבית הורי.

    כוכבית קטנה: אנו משפחה חילונית מבטן ומלידה, וזה לא שאף פעם לא התעניינתי בצד הדתי של החיים, אבל איכשהו תמיד זה החזיק מעמד כמו ההתעניינות שלי בצמחונות, בין ארוחות. כששואלים אותי על דתיות אני עונה שהדבר שאני עובדת עליו הוא להיות בן אדם מוסרי, וזה למשל יותר חשוב לי מכשרות. וכך קורה שאני מטריחה את עצמי לעצור מדי פעם ולהחליט אם אני שלמה מוסרית עם המקום שאני נמצאת בו או הדרך שבה אני הולכת. כי הורי, כהורים חילוניים טובים לא קבעו לנו מה הטוב ביותר, אלא חיו וחיים את הדרך שבה הם מאמינים.

    ובחזרה לאריאלי, הספר "האמת על באמת" הגיע לביתנו והיווה את אחת הנקודות שבהן עוצרים רגע לחשוב.

    אמי קראה אותו ודיברה עליו בעבודה, ובכל שיחה עם הצוות שאיתו היא עובדת, נודע לה כמה שקרים שהתגלו סובבים את חייהם של העובדים איתה, כמה אמות מידה מוסריות התעקמו (במקומות שבהם חשבה שהאמת אחת ואיתנה) עם השנים. אבל נושא השקר הוא לא נושא שנפתח בשיחות באופן טבעי, ופתאום בא הספר ונתן לגיטימציה לחשוף ולשתף.

    הספר של אריאלי עוסק באופן כללי בהתרופפות מוסרית, הוא אומנם בוחן שקרים, אבל כשהשאלה מתי אנחנו משקרים נשאלת, היא מהדהדת בתוך אמות המידה המוסריות שלנו ולי היא גרמה להתחיל לחשוב על מיקום מחדש בין אותן אמות מידה.

    בזמן שקראתי את הספר הייתי במילואים (למ"ל) והוא גלגל אותי פעמיים לשיחות על העדר אמינות במקומות צפויים וכאלה שגרמו לי להפתעה, כשגיליתי עד כמה חלק מהפרקים בספר, שנכתבו בארה"ב רלונטים מאוד ושכיחים גם בישראל (זיוף תארים למשל). גם בהזדמנויות אחרות הרמת הספר לקריאה (במקום ציבורי), עוררה שיחות מעניינות, אבל השיחות המעניינות ביותר היו לי עם עצמי.

    כל סימן שאלה שעלה בספר ניסיתי להפנות לעצמי, איך אני הייתי נוהגת, או מדוע אינני נוהגת בצורה אחרת.

    והשאלה הכי מהדהדת מכולם היתה, "למה אני מרגישה בנוח להוריד סרטים או מוזיקה".

    והאמת שאני לא מרגישה בנוח להוריד אותם, אבל כשאני קונה אותם (למ"ל בעיקר דיסקים של מוזיקה ישראלית) אני מרגישה פראיירית, אבל ממשיכה לעשות את זה, תוך צריכה של סרטים וסדרות שאחרים הורידו.

    השאלות של דן אריאלי המשיכו להדהד גם כשבחרתי ללכת לקנות לאחיין שלי סרט של דיסני. (למ"ל).

    לכעורה משימה פראיירית, אבל פשוטה. רק שנסיונות לעשות את זה דרך קניה ברשת לא צלחו, אז הגעתי פיזית לחנות הדיסקים היחידה בעיר הקרובה למקום מגורי.

    בחנות הזאת קניתי את הדיסקים הראשונים שלי כשהייתי בתיכון, קניתי שם דיסקים כשהייתי בצבא ופעם היתה להם רשת ענקית ומין כרטיסיה לדיסק חינם בקניה של 10 דיסקים וכמה שהייתי קרובה לדיסק הזה.

    והנה אני עומדת בחנות, עם אותו המוכר שמוכר כל השנים, ולא מוצאת סרטים של דיסני כמו טרזן, או מלך האריות בעברית. ואז המוכר מספר לי שחברת ההפצה של דיסני החליטה להפסיק למכור דיסקים בחנויות משום שהם מעדיפים למכור סרטים בטלויזיה (דרך חברות הכבלים).

    עמדתי שם, בבואי לעשות פעולה נדירה במחוזותינו, קניית דיסקים, מביטה ברחבי החנות ומבינה שלא רחוק היום שבו היא תיסגר, כי זוהי בעצם תחילת הדרך ליבש חנות כזאת.

    בסוף מצאתי אוסף של סרטים מצויירים ודיסק אוסף של דני סנדרסון ויצאתי  בתחושה קשה, לאחר שהמוכר סיפר לי שאפשרויות ההחלפה של אוסף הסרטים הצטמצמו לשתי חנויות נוספות בכל רחבי הארץ.

    אני מודה שקשה לי לעיכול העובדה, שאנחנו כחברה מייבשים את מה שמוסרי ותרבותי, בטענה שאם לא נעשה כך נהיה פראיירים, או שכך עושים כולם, או שגם כך הם את הכסף שלהם עושים מדברים אחרים.

    אנחנו כחברה בוחרים לקדש את הגנבה, רק כי היא לא נעשית מידנו או על ידנו. אנו מורידים סרטים מאתרים שגנבו עבורנו אותם. אם היינו מורידים את המסך ופוגשים את אותם גנבים ברחוב, מנסים לתת לנו בחינם מכשיר מתוחכם ויקר שגנבו, היינו מנסים לעבור למדרכה שממול ולא לקחת את מה שהם מציעים.

    אבל הנה במציאות הוירטואלית אנחנו מחבקים את הביזה והגנבה ונותנים להם, כחברה, להשמיד את האופקים התרבותיים שלנו (שנוצרים כשאנחנו מחפשים דיסק אחד ומוצאים בפועל עוד שניים), ולהיות הגיבורים האמיתיים שאת פסליהם נרומם יום אחד על שרידיה של היצירה המקורית, שהיוותה פעם את הזיכרונות וההגדרה העצמית של רבים מאיתנו.

    אני לא יודעת אם שיניתי משהו או אשנה, בנתיים גיליתי כמה שירים של סנדרסון שלא הכרתי, ועוד כמה דברים על עצמי.

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/7/14 21:54:

      צטט: תומר שריג 2014-07-09 18:33:43

      תודה על הקפה, תענוג לשתות אצלך. :)

      תודה כנה על התגובה, תבוא כל יום (:

        9/7/14 18:33:
      תודה על הקפה, תענוג לשתות אצלך. :)
        16/6/14 06:17:

      צטט: נערת ליווי 2014-06-15 18:48:17

      כתבת שאת כותבת למספר מצומצם של חברים. אני אמנם לא שותה קפה שחור. אבל את אותו סנדרסון אוהבת ולא מהיום ואותך נהניתי לקרוא (בלי להכיר)  ואפילו מאד!

      חוץ מגידי, אין על דני. תודה!

        15/6/14 18:48:

      כתבת שאת כותבת למספר מצומצם של חברים. אני אמנם לא שותה קפה שחור. אבל את אותו סנדרסון אוהבת ולא מהיום ואותך נהניתי לקרוא (בלי להכיר)  ואפילו מאד!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      הלנה ויטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין