עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    פגיון סומאלי

    6 תגובות   יום שבת, 14/6/14, 17:33

    2 – פגיון סומאלי

     

     

    זהו סיפורו של פגיון שנמכר לי כפגיון סומאלי, אך מתברר שהוא סוג נוסף של פגיון אפארי. הדבר פוגע בגיוון האתני, אך לא בייחודו של הפגיון.

     

    ''

     

    את הפגיון הסומאלי רכשתי בנסיעה מיוחדת לטאג'ורה, הידועה בחרשי המתכת ויצרני הפגיונות שלה. בקר אחד יצאתי אליה מג'יבוטי בסירה מקומית שחצתה את המפרץ לכיוון צפון-מערב. הסירה, הנקראת "סמבוק" בלשון המקום, היתה בעלת סיפון כפול, צבועה בירוק ולבן, ובמרכזה ניצב תורן. היא היתה שילוב של חדש עם ישן – כוח של מנוע דיזל "מודרני", (רועש במיוחד) עם כוח הרוח. יצאנו מנמל ג'יבוטי בכוח המנוע, וכשעשינו דרכנו במפרץ, הונף גם המפרש - ריבוע בד גדול, בצבע לבן-צהבהב.

    מפעילי הסירה היו חמישה תימנים בני משפחה אחת - הצעיר ילד כבן שתים עשרה, והמבוגר כבן שבעים. הם עבדו בחזה חשוף וניכרו בעורם השזוף, שהיה בהיר ביחס לצבע העור הכהה של הילידים האפריקנים. למותניהם לבשו מעין חצאית בד לבנה, מורמת ותפוסה בחגורתם, חושפת את רגליהם הדקות. אחד המבוגרים טיפל בהגה והיתר התרוצצו בין הסיפונים, עסוקים בקשירת פריטי מטען, עונים לשאלות הנוסעים, ואחד מהם היה ממונה על גביית דמי הנסיעה.

     

    היינו כעשרים נוסעים גברים בסירה, ובנוסף, צעירה דנקלית אחת, כהה מאד, שכיסתה פניה בצעיף במקום ברעלה. הרוב היו סוחרי קאט, הצמח המשכר שמרבים ללעוס באזור זה של אפריקה, וגם מעברו המזרחי של מפרץ עדן, בתימן. גם הסוחרים היו בעלי צבע עור בהיר יחסית, כנראה גם הם תימנים, ומרכולתם היוותה חלק נכבד של המטען ההולך לטאג'ורה. חבילות הקאט - חלקן ארוזות בקוביות רבועות עטופות ביריעות פלסטיק וקשורות בחבל גס, וחלקן בשקי יוטה חומים - נערמו על הסיפון, ובצדן ארגזי קוקה קולה, וגם תנור גז משוכלל.

    כשהגיע גובה הכספים אלי, דיברנו בצרפתית. סוחר קאט קשיש, שכבר נמנם על הספסל לצדי, פקח למחצה את עיניו ופלט "פראנג'י". הייתי הלבן היחיד על הסירה, והגובה ראה לנכון להגן עלי, וטען בערבית באוזני המתלונן, שלא יאונה לו כל רע מחברתו של נוסע לבן.

    התערבתי בשיחתם ואמרתי לזקן בערבית, שכל האנשים הם שווים ואחים, וציטטתי את סיסמת המהפכה הצרפתית "חרות, שוויון, אחווה". צעיר דנקלי דובר צרפתית, לבוש בגדים אירופיים, ומשקפיים במסגרת מוזהבת לעיניו, התנגד לדעתי וטען שבג'יבוטי לא מתקיים אף אחד מן המרכיבים – אין חרות, אין שוויון ואין אחווה. הסכמתי אתו. ג'יבוטי היתה אז תחת שלטון צרפתי, ושוטרים היו מסתובבים ברחובות ומפזרים כל ניסיון של התקהלות ילידים, מחשש למהומות. עם זאת טענתי שהמצב הפוליטי אינו צריך להשפיע על תחושת האחווה האנושית – מעבר לכל הבדלי הדת, צבע העור, ההשכלה ומשלח היד, כל בני האדם שווים מעצם היותם בני אדם.

    היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. המשכתי לשוחח עם מקאי – שמו של ידידי החדש - על המצב הפוליטי באזורנו. כמוסלמי הוא צידד בעמדה הערבית והעריץ את נאצר, שליט מצרים. אני סקרתי את ההיסטוריה של ארץ ישראל והצגתי את זכותנו הטבעית וההיסטורית לשוב למולדתנו. הוא התעניין גם בהרכב האוכלוסייה היהודית בישראל, ולא רק במיעוט הערבי. הוא ידע אפילו על החלוקה למזרחיים ואשכנזים. בחור משכיל, כבר אמרתי?

    הוא דיבר בפניי בהרחבה על מצבם העגום של בני שבטו, שבט אפאר, והכיר בחוסר התוחלת שלהם לחיות אי פעם במדינה עצמאית משלהם, בהיותם מפוזרים בין אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי. הוא שלל גם את האפשרות שיצטרפו אל סומאליה למרות הזהות באמונה הדתית, בגלל האיבה המסורתית בין השבטים הסומאליים לדנקלי.

    מקאי סיפר גם על עצמו ועל משפחתו. אביו לא נדד עוד עם העדרים במדבר, אלא התיישב ישיבת קבע בטאג'ורה ועסק במסחר. התפתחות העיר ג'יבוטי וחיבורה במסילת ברזל לאדיס אבבה בירת אתיופיה, פגעה במסחר המסורתי של טאג'ורה, אך אביו של מקאי שרד את המשבר. הוא נשאר הבעלים של עדר צאן גדול, המנוהל בידי משפחה שכירה, וכך הצליח לשמור על מעמד כלכלי איתן, אשר אפשר למקאי ללמוד לימודים גבוהים באוניברסיטה באדיס אבבה.

     

    הים היה רוגש במקצת, והספינה היטלטלה על הגלים. רבים מן הנוסעים, כולל האפריקנים שביניהם, הרגישו ברע והחווירו, עד כמה ששחורי עור מסוגלים להחוויר. גם אותי אחזה בשלב מסוים תחושת קבס, אך הצלחתי שלא להקיא. נראה לי שהצעירה הדנקלית היתה היחידה שהוציאה את ראשה אל מעבר לסיפון והעלתה את מפלס הים. גם מקאי חש ברע בשלב מסוים. הוא שלף מתיקו עבאיה, התעטף בה מעל לבגדיו האירופים, והתכרבל בה בשתיקה.

     

    כשהתקרבנו לטאג'ורה, התאושש מקאי והצטרף אלי לתצפית מהסיפון העליון. על החוף המרוחק התגלו בתיה הלבנים של העיירה נצמדים למרגלות הגבעה. ככל שהתקרבנו, הבתים בהקו יותר באור השמש, והמראה היה מרהיב.

    "אני מעוניין לרכוש פגיון בטאג'ורה" אמרתי למקאי, כשאנו צופים בעיירה המתקרבת.

    "אני ממליץ לך לרכוש פגיון אפארי. אני מכיר חרש מתכת אפארי שמייצר פגיונות נהדרים".

    "כבר רכשתי פגיון אפארי, והייתי רוצה לגוון בסוגים אחרים".

    "תשמע, החנות שליד בית הוריי שייכת לחרש המתכת האפארי. אמנם רוב הפגיונות בחנות הם אפאריים, אך יש גם אחרים".

    "טוב מאד" אמרתי, "נוכל לגשת לשם כשנרד מהסירה?"

    "לא!" ענה לי, וחיוך ממזרי בעיניו.

    "למה?" שאלתי.

    "מפני שקודם כל אתה מוזמן אלינו הביתה. נאכל צהריים, תתרענן, ואחר כך נלך לחנות של השכן".

    "איך אני יכול לסרב לך?" הסכמתי.

     

    ירדנו מן הסירה ופסענו לעבר ביתו של מקאי. טיפסנו בכביש האספלט שמשני צדדיו בתים בני קומה  אחת, כולם צבועים בלבן. מכביש האספלט ירדנו אל שביל מדרגות צר, ומקאי הצביע על החנות הפינתית, שבחזיתה הוצגו דוגמאות מן האוצרות שבפנים. את עיני צד המדף שאליו הוצמדו הפגיונות, אך לא התעכבנו והמשכנו אל הבית שניצב מעל החנות, מעברן השני של המדרגות.

     

    רק אמו של מקאי היתה בבית והיא קיבלה אותי בסבר פנים יפות וכיבדה אותי במשקה קר, כמיטב המסורת של הכנסת האורחים. אביו של מקאי שהה מחוץ לעיירה לרגל עסקיו, ואחיותיו הבוגרות כבר נישאו ועזבו את הבית. לאחר שהתרעננו ונחנו מעט, הזמינה אותנו האם לארוחת צהרים קלה. חדר האוכל היה חדר גדול יחסית, ובמרכזו שולחן שיכול להכיל בקלות כעשרים סועדים. על הקיר שממולי היה תלוי שטיח קיר ארוג עם תמונה גדולה של מסגד כיפת הסלע, שבימים ההם, טרום מלחמת ששת הימים, היה עדיין בלתי ניתן להשגה מבחינתי. משרתת זריזה העמיסה על השולחן ערימת פיתות מהבילות בסלסלת נצרים, ומכל טוב הארץ. התיישבנו שלושתנו בקצה השולחן – מקאי בראש ואמו ואני משני צדדיו. המשרתת הביאה קערה גדולה של וואט, מאכל אתיופי ירקרק וחריף והעמידה אותה לפנינו, ואז נעמדה בפינת חדר האוכל, מוכנה לכל קריאה. נהניתי מן האוכל ומן החברה, אך מעייניי היו נתונים לפגיונות שראיתי בחטף כשעברנו על פני חנות המזכרות.

    בתום הארוחה הודיתי בחום לאמו של מקאי ויצאנו אל החנות. הדוכן של בעל החנות היה ממוקם לימין הדלת וחלש על כל החנות ועל הנכנסים והיוצאים. מקאי ברך אותו כמכר ותיק, והציג אותי ואת מטרת בואי. בעל החנות קרא לבנו ממעמקי החנות שיחליף אותו, והוא עצמו התלווה אלינו לאזור הפגיונות. החנות נעשתה יותר אפלולית ככל שנכנסנו יותר פנימה, אך יכולתי להבחין במסכות אפריקניות, בצלמיות עץ מגולפות, במדף של כלי נגינה, שבלטו בו תופים למיניהם, מדפים עמוסים בשטיחונים צבעוניים, בחגורות עור, וכמובן במדפים עמוסי פגיונות. גם בעל החנות ניסה לשדלני לרכוש פגיון אפארי מן המבחר הגדול שבחנות, וכמעט התפתיתי. הפגיונות האפאריים שלו היו עוד יותר מושכים מן הפגיון המסריח שלי ולא הסריחו כלל. ביקשתי לראות פגיונות אחרים, והמבחר השני בגודלו היה של פגיונות סומאליים. היו שם פגיונות יפהפיים בנדנים מעוטרים, עם קישוטי כסף, ולהבים ממורטים, אך אלה היו יקרים מדי עבורי. בסופו של דבר בחרתי מבין הפגיונות היותר זולים, פגיון שנראה לי ביותר.

    היתה זו מאכלת מעוקלת באורך של כארבעים ס"מ, נתונה בנדן עור חום פשוט, תפור תפירה גסה מאחור בחוט נחושת דק. העיטור היחיד של הנדן הוא פס אלומיניום מחורץ בחלקו העליון, המוצמד לקצהו העליון של הנדן, סמוך לניצב. בקצה ניצב העץ הפשוט מחובר גביע ברונזה קטן, לא מבריק, והניצב עצמו מעוטר ב"נטפי" ברונזה נוצצים, הנראים כראשי נעצים. שני נטיפים תקועים בקצהו העליון, מתחת לגביע הברונזה, ועוד שניים – האחד במרכז והשני סמוך ללהב. הלהב אינו ממורט ונוצץ, אלא עשוי מפלדה מעובדת עיבוד גס. רוחבו המרבי של הלהב כארבעה ס"מ, ואורכו כשלושים ס"מ. שנים עשר הסנטימטרים האחרונים מתעקלים כלפי מעלה עד החוד. הלהב מחודד משני צדדיו והחוד דוקר כסיכה. המאכלת היתה חדשה כשקניתי אותה ומעולם לא שימשה ליעדה - ואולי כן? נראה לי שנוצרה מראש להימכר כמזכרת לתייר פתי, המתלהב מפגיונות מקומיים.

     

    בשעת אחר-הצהרים מאוחרת, יצאה הסירה בדרך חזרה לג'יבוטי. מקאי ליווה אותי למעגן ונפרדנו כידידים ותיקים, אך הקשר בינינו לא חודש מעולם. כשהסירה התרחקה מעט מן החוף, הלכה השמש והתקרבה לקו האופק, מחליפה את צבעה מצהוב לכתום ומכתום לוורוד. גם בתי טאג'ורה הלבנים החליפו צבעים בהתאם, והמראה הססגוני שלהם היה עוד יותר מרהיב משהיה בשמש לפני-הצהרים. צפיתי בבתים המתרחקים, כשהפגיון הסומאלי בתרמילי, והיתה לי תחושת סיפוק מלאה ממאורעות היום.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/6/14 00:13:

      צטט: bonbonyetta 2014-06-16 22:21:06

      *
      אני לא מסכימה ומוחה !
      אין דבר כזה, פוסט על כלי נשק עתיקים בלי לראות ? בלי תמונה?

      ''

      את צודקת בהחלט ועל כן צירפתי תמונות מתאימות לשני הפגיונות שכבר תוארו בפוסטים.

      כל טוב, עמוס.

        16/6/14 22:21:

      *
      אני לא מסכימה ומוחה !
      אין דבר כזה, פוסט על כלי נשק עתיקים בלי לראות ? בלי תמונה?

      ''

        16/6/14 10:08:

      צטט: יסינראל 2014-06-16 08:05:44

      נפלא לשוט איתך, עמוס, לכל כך הרבה עולמות. אבל תסביר, בבקשה, למה לך פגיון/פגיונות?

      תודה רבה, שושן.

      הפגיונות נחוצים להגנה מפני האויביםחיוך.

      וברצינות - זהו שילוב של שני גורמים:

      1. מילדותי נמשכתי לחרבות ופגיונות והמחברות שלי היו מלאות בציורים/שרבוטים שלהם.

      2. אני אספן כפייתי וזהו עוד אחד מאוספיי.

      כל טוב, עמוס.

        16/6/14 08:05:
      נפלא לשוט איתך, עמוס, לכל כך הרבה עולמות. אבל תסביר, בבקשה, למה לך פגיון/פגיונות?
        15/6/14 09:16:

      צטט: sari10 2014-06-14 21:42:18

      עמוס,
      נשמע לי שהיו לך חוויות מעניינות שם.
      מעניין לפגוש באנשים מעולמות ותרבות שונים,
      להתארח, לשוחח, להתרשם,
      ואם אתה גם באותה הזדמנות מוסיף לאוסף
      שלך עוד פגיון מרתק? אז מה טוב! חיוך

      תודה רבה, שרי.

      הטיול הראשון שלי לחו"ל אכן היה מסע מרתק, שזור במפגשים רבים ומעניינים ולכן כתבתי עליו את ספרי "אל מקורות הגנגס". הסיפור הזה מופיע כמעט כלשונו וככתבו בספר.

      שבוע טוב, עמוס.

        14/6/14 21:42:

      עמוס,
      נשמע לי שהיו לך חוויות מעניינות שם.
      מעניין לפגוש באנשים מעולמות ותרבות שונים,
      להתארח, לשוחח, להתרשם,
      ואם אתה גם באותה הזדמנות מוסיף לאוסף
      שלך עוד פגיון מרתק? אז מה טוב! חיוך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין