עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    תגובות (13)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      31/8/14 15:25:
    מענין מאד ומושקע
      16/6/14 07:46:

     

     

    תודה, תגובה משעשעת  :-D

     

    צטט: mezra 2014-06-15 16:58:06

    איזו השקעה נפלאה- 50 כוכבים ממני
      15/6/14 16:58:
    איזו השקעה נפלאה- 50 כוכבים ממני
      5/6/14 10:15:
    שמחה לראות נישות נוספות בסין,מרגיש כאילו משהו שם מתעורר...
      2/6/14 00:20:
    לחכמה, שוש ולמדנית, תודה רבה על התגובות והמשוב. נפלא לתקשר עם תיבות תהודה כמו שלכן.
      1/6/14 16:39:
    רוויתי רוב עונג משני הפוסטים שלך, שושן. את חושפת את פניה של סין המודרנית בהתבוננות חדה ועשירה. תודה, מקרב לב!
    מעניין לראות איך החשיבה של אדם שהמנטליות שלו שונה מהמנטליות הישראלית (שמושפעת בעצמה מהתרבות האמריקאית), מביאה לידי ביטוי כיוונים אחרים באומנות ממה שיוצר ישראלי/ אמריקאי היה עושה, מה שנראה לנו מוכר יותר.
      23/5/14 04:45:
    מענין, מחכים. אני תמיד נהנית מהכתיבה שלך, מהנושאים שבחרת והפרשנות. תודה.
      22/5/14 08:32:
    תודה, טלמונית, באבא יאגה ודוקטורלאה. הקישור לפוסט על הביקור בסינגפור מעשיר את המבט. מעניין ומענג לקרוא ולפגוש חברים. האומנים Jiang Shou ו- Wu Shaoxiang שהזכרת הם זוג לכל דבר. יש להם סיפור חיים מאוד מיוחד, אבל אני לא יכולה עדיין לכתוב עליו. יום אחד... ככל שקרובים יותר לאומנים כך קשה לכתוב עליהם בפוסט... לגבי האומן ז'אנג דאלי, הוא ריסס את הפרופיל על קירות מועדים להריסה בשכונות בתהליכי הריסה. יותר מזה, הוא גם פער חורים בקירות בדמות אותו פרופיל וצילם את המראות שנשקפו מה"חורים".
      22/5/14 02:21:
    תודה מקרב לב על הטיול מרחיב הדעת הזה. קראתי וראיתי, תמונות שהרחיבו דעתי. זה היה טיול נפלא.
      21/5/14 20:21:
    "האומן Zhang Dali ריסס את פרופיל פניו על קירות בתים בבייג'ינג." - האם מעשה כזה, מותר, אינו כרוך בסיכון, במעצר וכו'?
      21/5/14 20:12:
    מעניין מאד. התמונות הזכירו לי את תערוכת האמנות הסינית שראיתי בסינגפור. תודה רבה הנה הפוסט מאז http://cafe.themarker.com/post/2889866/
      21/5/14 11:01:
    איזה יופי! והפרשנות לתמונות מעוררת הרבה מחשבה. תודה רבה
    0

    מתחם 798: אמנות עכשווית בסין – שיחה דמיונית עם לין ליגואו והתבוננות ביצירות [חלק ב]

    13 תגובות   יום שלישי, 20/5/14, 20:33

     

    ליגואו: איך התחולל השינוי? איך מתחמי תעשייה הפכו למפעל אומנות? התעשייה הייתה הדת שלנו...

    שושן: בתחילת שנות האלפיים היו בבייג'ינג רק חמש גלריות בבתי מלון וגם בהן לא הציגו אומנות עכשווית. מערביים זרים שגרו בעיר ערכו בשנות השמונים והתשעים מדי פעם תערוכות-בזאר פרטיות, בדירות שלהם במתחמים הדיפלומטיים. במכירה של שני ציורים הרוויחו האומנים משכורת חודשית של פרופסור לציור מסורתי באקדמיה לקולנוע. כיום מונים למעלה ממאה גלריות במתחם 798 ובעיר צצות מאות גלריות כ"חוטרי במבוק אחרי הגשם".

    ליגואו: "יש לי שתי עיניים שחורות, אני משתמש בהן כדי ללכת ולחפש אור", כתב המשורר גו צ'אנג [Gu Cheng]...  

    שושן: לא בקלות נמצא האור. אבל הפוטנציאל היה במקום. נמצאו בו חללים דמוי-קתדרלה פחות או יותר ללא שימוש. "הפאזה האורתודוקסית של הקומוניזם בסין". והבאזז נוצר מצירוף של דברים. גם לאירועי טיאנאנמן ב-1989 ולסגירת כפר האומנים HUAJIACUN ביואנמינג-יואן [ארמון הקיץ העתיק], בפרבר מערבי ליד אוניברסיטת בייג'ינג, יש קשר. באמצע שנות התשעים, מספר אומנים ואינטלקטואלים הקימו את הסטודיו שלהם בסדרת מפעלים נטושים בדהשאנזי, אזור שנחשב מחוץ לבירה באותם ימים. הראשונים: המעצב לינג ג'ינג והמוזיקאי ליו סולה בחרו במקום כי הוא סיפק מרחב עבודה ומחיה במחיר נמוך. בשנים 2002-2001  מספר אומנים – חואנג רוי ואחריו שו יונג וז'או באנדי ואחרים – החליטו ליצור משהו חדש בסין: פלטפורמה של אמנות עכשווית בשטח ציבורי פתוח לכול. הם קיבלו בברכה כל צורות של אומנות: ציור, צילום, מיצבים, מיצגים וידיאו, ריקוד, תיאטרון, קולנוע ועוד. הסתובבו שם אנרגיות מהפכניות. האומנים הזיזו את האומנות העכשווית מהשוליים החתרניים למרכז שלמד להכיל אותם. הדברים זזו מהר. ב-2002 שכר ברנל האמריקאי קפיטריה מוסלמית שהייתה במקום והפך אותה לחנות ספרים/קפה/גלריה ולמרכז תרבות בשם "טיים-זון 8". דמי השכירות היו אז רק 6 מאו [כמו אגורות] למ"ר ליום. ב-2003 ארגן חואנג רוי תצוגה גדולה במסגרת פרויקט אומנות טוקיו-בייג'ינג Reconstruction 798  וב-2004 יזם פסטיבל אומנות בין-לאומי DIAF.

    ליגואו: בתחבולות תעשה לך מלחמות. הייתי צריך להבין שרק באומנות אפשר לעבור דרך קירות.

    שושן: החיווט הבין-לאומי וההופעות במדיה הבין-לאומית והמקומית הבטיחו למקום הישרדות ותאוצה. נשיא שווייץ, קנצלר אוסטריה, נשיא צרפת, מלכת בלגיה, נשיא הוועד האירופי, ראש עיריית הלסינקי וראש עיריית אמסטרדם ביקרו באזור. האחרון דיבר עם הפרמייר וואן ג'יאבאו והביע תקווה שהאזור לא ייהרס. בפסטיבל DIAF ב-2005 נכחו מאה אלף מבקרים. ב-2006 ביקרו מאה שישים אלף מבקרים בארבעים אירועים של אומנות חזותית, מוזיקה, מחול, תיאטרון, מיצגים וארכיטקטורה, שנערכו בלמעלה משבעים חללים. אחר כך נפתחה גלריה בין-לאומית פורשואו Faurschou ב-706 והאומן האמריקאי ראושנברג הוצג לראשונה בסין. בגלריה קונטינואה הציגו כוכב זוהר אחר: אניש קאפור. 798 ובייג'ינג קיבלו ניחוח קוסמופוליטי. כשמותגים כמו נייקי וב.מ.וו פתחו ב-2007 חללי תצוגה משלהם התחזק הקשר בין מותגים לאומנות. הפגנת כוח של השריר הקפיטליסטי בידי תאגידים גלובליים. ב-2007 נפתח אולן סנטר – UCCA  –  בחלל בגודל 6,500 מ"ר שיועד לתערוכות ולאירועים אומנותיים, אקדמיים וחינוכיים. מאז הפך המקום לחוד החנית של מתחם 798.

     

    ''

    גלריה קונטינואה בבעלות איטלקית

     

    ''
      

    גלריה פורשואו ליד גלריה PACE – שתי גלריות חשובות במתחם 798

      

    ''

      חנות מעצבים ליד הכניסה למרכז אולן לאומנות עכשווית UCCA

      The Ullen’s Center for Contemporary Art  

     

    ''
     

      Nike Flyknit, 2012. בין חישוקי פלדה של מכל דלק ענק שהתרוקן כרכו חוטי חיבור. חבורה של מהנדסים, ארכיטקטים, מעצבים ומאותגרי שמירה על הסביבה. שזירת החוטים ב- Nike Stadium מסמלת חיבור בין ערים, בין חדשנים, בין יוצרים מרחבי העולם ובין המוצר, כ-מובן. בתחילת שנות האלפיים חשבו על שימור. אנשי אקדמיה מכנים כיום את התופעה כ"פירוק". מעניין אילו מינוחים והכרה ירקמו החוטים בעתיד.

     

     

    ליגואו: לאן עברה כל תעשיית האלקטרוניקה?

    שושן: למקום שאתה זוכר כאזור כפרי, לא רחוק מאוניברסיטת בייג'ינג. למה שמכנים "העיר האלקטרונית" בז'ונג-גואן-צון.

    ליגואו: ואזור התעשייה הישן?

    שושן: בשנת 2000 צורפו המפעלים 700, 706, 707, 718, 797 ו-798 לחברת "שבעת הכוכבים". החברה החליטה להשכיר אותם לטווח זמן קצר כדי לנצל את שטחי החלל של המפעלים שהתפנו. לטווח הארוך הם תכננו "פינוי-בינוי", כמו במקומות רבים ברחבי בייג'ינג.

    ליגואו: אם מסתכלים על ההרס האכזרי והפראי של סמטאות בייג'ינג, זה כמעט נס איך שרדו בניינים כמו ב-798 שאין להם הדהוד היסטורי עמוק. הרי את החצרות הישנות בבייג'ינג ואת החומה העתיקה שהקיפה את העיר כן הרסו.

    שושן: בייג'ינג רוויה בהיסטוריה אך גם בשכחה. האומנים האקטיביסטיים התנגדו להרס. הם מצאו ב-798 יופי נדיר ראוי לשימור, כדוגמת מקומות אחרים בעולם ששינו את ייעודם ולא הוחרבו. באמצעי התקשורת דיברו האומנים על שימור האופי החדש של 798. בעלי הרכוש במקום התנגדו אבל לא הצליחו לשנות את הכיוון. ה"אור" שהזכרת זרח מלמטה ובסופו של דבר גם נתמך מלמעלה. התחוללו כאן דרמות מתוחכמות. עיתונים זרים, כמו "ניו יורק טיימס" האמריקאי ועיתון בהונג-קונג דיווחו בהרחבה על 798. גם עיתונים מקומיים פרסמו סדרת סיפורים. פסטיבלים של  אומנות הפכו את המתחם למקום ידוע, ובהדרגה הוא נהפך לסמל של "בייג'ינג החדשה" ולביטוי של בין-לאומיות. בימים שלפני המשחקים האולימפיים ב-2008, אמצעי התקשורת הזרים והסיניים נכספו לגלות את בייג'ינג החדשה.

    באפריל 2004, בניסיון למנוע את "פסטיבל האומנות הבין-לאומי של דהשאנזי", היה צורך באישור ממשלתי. אך בעקבות סיוע עירוני מקומי חלה תפנית בלתי צפויה: הרשות של רובע צ'או-יאנג, שאליו משתייך 798, שלחה יחידת ביטחון שתמכה בפעילויות הפסטיבל. אזור צ'אויאנג נעשה בתקופה זאת לאזור הקוסמופוליטי ביותר בבירה, כי הוא אכלס שגרירויות זרות וחברות בין-לאומיות רבות. כוחות חדשים משכו בחוטים.


    ''

    הסימנייה BU בסינית פירושה 'לא'. צלובים עם בשורה. באדום זועק לא עוצרים אומנים צעירים ואמיצים כמו Qiu Zhijie – בגופם וברוחם – את מה שלא יעבור עוד.

     

    ליגואו:  לתקשורת הבין-לאומית יש כוח שלא היה לי.

    שושן: נכון. שרשרת של אירועים עם כיסוי תקשורתי עיצבה את המקום. בעלי גלריות בין-לאומיות ידועות שכרו חללים במקום. ב-2005 נפתחו גלריה קונטינואה האיטלקית, גלריה טאיוואנית וקוריאנית. 798 החל לדמות למוזיאון יותר מכל מוזיאון אמיתי בבייג'ינג. גם התחרות העיקשת עם שאנגחאי על הבכורה הועילה. בייג'ינג רצתה וצמחה להיות מרכז תרבותי חדש באסיה, ו-798 מוביל בתחום האומנות העכשווית.... והיו גם פעולות של פרטים, אמנים שלא פחדו להסתכן. ב-24 באפריל 2004, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, בגלריית בייג'ינג-טוקיו, פרץ החוצה האומן חה יונצ'אנג He Yunchang מתוך כוך חתום שבו כלא את עצמו במשך עשרים וארבע שעות. זר לא יבין את המחנק ואת תחושת הכלא שהיה הכרח לפרוץ.

    ליגואו: אני מכיר את האמביציה חסרת המעצורים לגדול, כשאתה לחוץ עד לנקודה שאתה כבר לא יכול לנשום.

    ''

    מיצג מטפורי סמוי ל"סביבת העבודה" של הפסטיבל. לא נכחתי באירוע האומנותי וההיסטורי פורץ הקיר הזה, אבל צילמתי את התמונה התלויה בסטודיו של חה יונ-צ'אנג, שלימים התיידדתי איתו, עם אימו ועם בנו הקטן.

     

    שושן: אלה האנרגיות שריתקו את כולם ויצרו גם תהודה מסחרית במערב. ב-2006 נמכר ציור של ז'אנג ש'יאוגאנג "חבר מספר 120" מסדרת "קשרי דם" ב-979,200 דולר. אספנים גדולים נכנסו לתמונה.

     

    ''

     

     

    ''
     

    Zhang Xiaogang  – Amnesia . התמונות צולמו בתערוכה ב- Pace Beijing gallery, 2013.

    על הציורים, כמו זה שכאן, כתב אוצר התערוכה ב-2013 [!] טקסט עמום, עקיף ומטשטש. למרות השנים שחלפו מאז מהפכת התרבות, עדיין רווחים טקסטים דו-משמעיים, עמומים ומפותלים שמסתירים אמירות ישירות ובוטות. קשה לשחרר, גם ב-798 כיום.  

     

    ליגואו: ציורי המשפחה של ז'אנג ש'יאוגאנג מבטאים את ההשפעה של המשטר שחייתי בו. ההשפעה חלחלה עמוק ולכל פינה, גם לדימויי המשפחה. החום, החיוך, האינטימיות והאמון הוקפאו ופורקו.

    שושן: ב-1980 כשז'אנג צייר שלושה ציורי משפחה עבור תערוכה בשאנגחאי, הודרו ציוריו מהתערוכה. כיום הם נמכרים במיליוני דולרים בעולם ובסין. יש מי שאומר ש-798 הוא השוק הסיטונאי הגדול ביותר בבייג'ינג. מקום מפגש של אומנים מצליחים ואנשי עסקים עשירים. תחושות הנסיינות, הטמפרמנט, ה"משקל", הריכוז באומנות וה"טוהר" מועדים לסחיפה.

    ליגואו: מרגש לראות מתחם תעשייתי, שכפה על אנשים סדר יום חונק, הופך למעוז של יצירתיות אומנותית פורצת גבולות.

    שושן: גם אישית וגם חברתית. אומנות עם מטענים סיניים היסטוריים ומסורתיים ומטענים שאולים מתרבויות המזרח והמערב. ניגודים, הרמוניות חדשות והכלאות. כאבים מסוגים שונים. כל הגבולות נחצו.

    ליגואו: הם לא מסתכנים?

    שושן: האומנים וגם הקהל מצפים שהעבודות יחוללו משהו חדש, לא אורתודוקסי. שישלחו יד לכל הכיוונים. אומנות עכשווית, מעודנת, בוטה, גסה, צנועה וגם ארוגנטית. טלאים ושכבות לא של אומנות נוסטלגית אלא אומנות שחודרת לנפש. שמראה את הנסתר כאן והיום, אתמול ובעתיד. אומנות שתוביל, שתסתכן, שתחולל תהודה.

     

    ''

    Wang Guangyi – ביקורת גדולה: קוקה-קולה. ציור בסדרה ידועה שיצר ב-2004. מפגש בין אומנות אדומה שהופקה ככרזה לבין פופ-ארט מערבי. רדי-מייד באומנות הסינית בתחילת שנות האלפיים. ויש חידוש באמירה של אומן בעל מבט מכיוון מזרח: פרסומת ותעמולה הן שני קצוות של אותה מניפולציה בריונית. בכרזה: פועל אוחז בספר האדום של אמירות מאו, איכר וחייל. דימוי אייקוני.

     

    ''

    "מושבת האפרסק" מאת Yang Yongliang [יליד שאנגחאי, 1980]. מנוף פואטי לנוף מפלצתי. דיסטופיה.

    "קולוניית האפרסק" נודעה כשיר של Tau Yuanming, משורר שחי בימי שושלת סונג [1279-960]. זהו שיר על דייג המהלך לאורך נהר ולפתע נגלה לו מטע פורח של עצי אפרסק. בעת חיפושיו, ובדרכו לקרקעית הנהר, הוא מגלה מעבר לארץ פלאות. לאחר שחזר לביתו איש לא מצא שנית את הדרך לארץ זאת. האומן יאנג יונגליאנג משתמש באלגוריה זו כדי לבטא ייצוג קודר והרסני של מקום אידילי. פיקציה אורבנית. הוא מכליא באמצעים דיגיטליים בין מאפיינים של ציור סיני מסורתי – הר-מים shanshui בצבעי שחור לבן ובמערך מסורתי של רכס הרים, מפל, מי נהר, פרחים, עצי אפרסק, סוסים ואצילים – לבין דמות התיעוש ועיור היתר. דיסטופיה פרי עריצות שלטונית, כלכלית וחברתית.  

    "נוף עצום של מחשבה שמוגש לשיקול דעתנו" (אוקקורה קאקוזו, ספר התה).

     

     

    ''

     האומן Zhang Dali ריסס את פרופיל פניו על קירות בתים בבייג'ינג. הסימנייה   chāi  [משמאל] משמעותה 'להרוס'. היא סומנה בתרסיס בצבע לבן על ידי פקידי ממשל שקבעו מה ייהרס ומה ישרוד מהעבר, ומי יישארו בבתיהם או ייאלצו להחליף את מקום מגוריהם.

    הסימניות 拆哪 Chāi nǎ מחקות את מצלול שמה של סין באנגלית – צ'יינה. המילה nǎ נשמעת כשאלה 'איפה' או 'איזה'. כלומר: מי ומה ייהרסו?  בכך יצר האומן זיקה בין תהליכי השינוי לבין מחיקת פני הזהות הלאומית-תרבותית ואישית. בסין חווים יום-יום תהליך כואב ומטלטל של הרס הישן לטובת הקמת החדש. ז'אנג דאלי נתן לכאב ביטוי של מחאה, בבחינת הכול מוביל ללא כלום. 

      

    ''

    שמיים דמויי ירח [מכפיל כוח חלומי] כמפלט וכמושא לציפיות ולחלומות רומנטיים וקיומיים בצילומים המבוימים של Yu Xiao ילידת שאנדוג, 1984. ציפיות טהורות בשמלה לבנה עטורת עניבת בית ספר אדומה בצד אימת נפילה ואובדן.

     

      

    ''

    Yue Minjun – ללא כותרת. פלדת אל-חלד.

    כך סתם על דֶק בקדמת גלריה בשולי המתחם מצאתי את הפסל הכסוף של אומן חשוב ונחשב בסין ובעולם. בפסל, כמו בציוריו, הפה הפעור ומחייך הוא סימן ההיכר של עבודת האומן. לאנשים יש יותר מדי אופוריה בגוף. יותר מדי חיוך, יותר מדי שיניים, יותר מדי אושר, יותר מדי ניאו שפע-איזם, יותר מדי חנופה וכניעות. א-הא! ואולי זו רק תגובת עליצות הפוכה לרצינות ולחומרה שקדמה להשתחררות בשנות השמונים והתשעים, בסוף המאה העשרים. יש המשייכים את עבודותיו של יואה לזרם של אומנות ריאליסטית-צינית רדיקלית. 

     

      

    ''

    Zhao Bandi  – בסרט וידיאו [2010]: קורבנות אופנה. מי שרואה את השחור ולא את הלבן שבעבודה יכול ליחס לה נגיעות המתייחסות לקורבנות מדליית הזהב בתחרויות האולימפיות ולמופע הסיני בכללותו. זאת באמצעות רימוז לפנדה באיפור ובלבוש. הפנדה מסמלת את סין. מצב מרהיב ומסנוור.

     

    ''

     Tang Zhigang – Chinese Fairytale, 2009

    שמן על קנבס. המנהיגים מדומים לילדים הפועלים בעולם של מעשיות קסומות. ביקורת ישירה ובוטה. כל השאר – תפאורה מוקפדת שמקיימת את הבדיה.

     

     

    ליגואו: קשה לי להאמין שהשלטונות אפשרו להציג אמנות מחאתית בסדר גודל כזה ללא תגובה.

    שושן: אם תשאל את אי ווייוויי, אומן המחאה העוצמתי ביותר בסין, הוא יאמר לך במרירות מה שאמר בריאיון לעיתון גרדיאן:

    China's art world does not exist […] Widespread state control over art and culture has left no room for freedom of expression in the country. For more than 60 years, anyone with a dissenting opinion has been suppressed. Chinese art is merely a product: it avoids any meaningful engagement. There is no larger context. Its only purpose is to charm viewers with its ambiguity [...] It is impossible for a totalitarian society to create anything with passion and imagination.

    http://www.theguardian.com/artanddesign/2012/sep/10/ai-weiwei-china-art-world

    אבל אני מוצאת עבודות אומנות יצירתיות שנאבקות בלהט על קיומן האוטונומי. יש בהן ביטויי מחאה, ביקורת וערעור שממלאים בלית ברירה גם את התפקידים שנשללים מהתקשורת הכתובה [עיתונים], האלקטרונית [רדיו וטלוויזיה] והדיגיטלית [רשת האינטרנט]. נכון שאומנות מחאה בוטה לא נראית בחוצות העיר, אבל היא נוכחת. לפעמים נלקחת, לפעמים מצונזרת, לפעמים לא מוטרדת. הנה כמה דוגמאות.


     

    ''
     

     

    בדצמבר 2010 התקיים מיצג נועז בחלל הפנימי של "מרכז אולן לאומנות עכשווית". חשבתי שמשטרה תגיע ותאסור את המשתתפים במיצג, אבל לא. הנוכחים במקום היו אומנים בלבד. דגל סין הושלך על הרצפה יחד עם דלי מים ובו דגיגים. הדגיגים פרכסו על הרצפה דקות ארוכות. ברקע נשמעה מוזיקה מכלי נגינה מומצאים ומשונים. כאן נמצא האומץ להשליך את הישות הסינית הלאומית [הדגל] והאנושית [הדגים]. החיבור בין שתי הישויות ביקש להתריס על הניתוק. במיצג הזה "מה שטוב בשבילנו טוב למדינה" ולא להיפך. לא היה כל כיסוי תקשורתי למיצג הנועז הזה. "בסין אפשר לעשות דברים רבים, כל עוד אינך מכה גלים" (מתוך "שנות השפע").

     

     

    ''

    Touch For Earthquake 

    מיצג מחאה [ 27 באפריל 2013]. לא ראיתי "מגע" כמו בעבודתה של האומנית האוסטרית Valie Export במיצג רחוב “Touch Cinema” מ-1968 http://www.eai.org/title.htm?id=6481 

     

     

    מיצג מחאה בוטה נוסף צץ לפתע במרחב הציבורי של מתחם 798, באפריל 2013. מיצג נגד שחיתות ומעילה בכספי התרומות שתרמו תושבי סין לנפגעי רעידת האדמה. בתוך תיבה אדומה עמדה אומנית חשופת חזה. תמורת 100 יואן זיכתה את התורמים בהצצה. המיצג  מחה נגד הזניית תפקודם של פקידים בכירים בממשל, ולכן הוא סולק מהמקום על ידי יחידת עובדים של משרד ביטחון הפנים. הרבה אנשים התגודדו במקום, נסערים ללא פורקן, אך איש לא נאסר.  

      

    ''

     

     

    ''

    "ירח בזכוכית" מאת Ling Jian. מראָה-מראָה, מה הם פני האישה היפה ביותר: אסייתיים או מערביים? תשובת המראות משקפת את תחושת הנחיתות של בחורות סיניות ושל החברה בסין. המגע עם המערב מחולל אימוץ של סטנדרטים אחרים של יופי. לכן יש צורך להגדיל את המצח, להצר את הלחיים, להרחיב את השפתיים, להאריך ולהגדיל את האף, ובעיקר להרחיב ולעגל את העיניים ולעצב קו חיתוך בעפעפיים. שיקוף וביקורת על פני אידיאל היופי כמטונימיה לפני האומה.

     

      

    ''

    "חוכמת העוני: לחיות עם עץ" - מיצב של Song Dong, 

    2011-2005.

      הוצג וצולם ב- UCCA באוגוסט 2011. מגבלות הצמצום בשטח, המחסור והעוני בסמטאות בייג'ינג מחוללים תושייה, כושר המצאה וחוכמת עניים/המונים. יותר מכך, הם מעצבים מערכת של הדדיות בין האדם לטבע המקום [עצים, יונים]. הדדיות ובעלות שנעדרת מהעולם המבוסס. מה פרטי כאן ומה ציבורי? ואף על פי כן העץ שבמרכז מיטת השינה מכמיר לב. עמדתי שעה ארוכה ליד המיצב, שלוכד חזק ועמוק את החיים בסמטאות בייג'ינג.

     

      

    ''

    Fang Lu – Lovers are Artists

    תמונה מתוך מיצג בווידיאו מ- 2012. 11’50’’ דקות. עבודה בהשראת רולנד בארת': A Lover’s Discourses: Fragments 

    פעילות נשית יומיומית, כמו אפיית עוגה, בישול אטריות, הופכת להמצגה של פירוק. האטריות המבושלות מוצבות כשיער על ראשה ואת עוגת הקצפת היא מעטרת בנעלי נשים שהיא מנסרת.


     

    ''

    מהציבורי לפרטי, למיני ולמגדרי. Luan Jiaqi בעבודת קרמיקה "שפתי מילים". תבנית השפתיים נוצקה על שפתיה של האומנית הצעירה [תמונתה שמורה במחשב]. העבודה הוצגה בתערוכה

    "?Hers" במסגרת Zero Art Center First Contemporary Sculpture Exhibition of Female Sculptors באפריל-מאי 2013. לנפש יש מין, גם לשפתיים וגם למילים. לואן ממקדת את מבטם של הצופים בייחודו של הגוף הנשי ובפגיעותו כמנת-קורבן בקערית, אך גם בכוחו המופלג של כל "פרט" גם כאשר הוא משוכפל. שפתיה פורעות את משטור הגוף הנשי ומיניותו. היא על סף "אמנות הכּוּס", בלשונה של טל דקל**. בסין המשטר פלש לכל פינות החיים, ולואן עובדת על הסגתו.  ייצוגי הטיפוח והמיניות המקובלים במערב [חפצון השפתיים המשוחות באודם, כמנוע פתייני, מניפולציה מסחרית ופורנוגרפית וכיוצא באלו] הומרו בעבודתה לטובת העצמת נשיות טבעית, אינטימית ומהפנטת. ושלא נטעה: זה איננו "אקטיביזם חברתי מהפכני" בסין, אבל אולי צעד משמעותי לעברו.

     


    ג. החיים הם ביטוי / ארמונות של זמן פנוי


    ליגואו: המון אנשים - - -

    שושן:  יום ראשון היום, המתחם תוסס וססגוני בלבוש ובתסרוקות. המצלמות מתקתקות כאן. הרבה אנשים אבל לא משוכפלים. אנשים עם חיים משלהם, עם רצינות וקלות דעת בסגנון אישי-ייחודי.

     

    ''

    המתחם מְזמן מרחב מעניין של שיטוט – סיני וטראנס-לאומי. בסופי שבוע המקום הומה אנשים ובעיקר צעירים ולא מעט זרים. רוב האומנים עברו לגור במקומות סמוכים. מבקרים, חנויות, מסעדות ובתי קפה החליפו אותם.

     "המתחם השתנה מאוד בעשר השנים האחרונות [...] הוא נעשה בורגני ובוהמי, ומובן שרבים מתלוננים על כך שהוא ממוסחר ותיירותי. אבל לכל מטבע יש שני צדדים, ועם יד על הלב, עדיף שמתחם יתקיים כך מאשר שלא יתקיים בכלל. בשום מקום בעולם אין מתחם אמנות גדול ומיוחד כל כך. זרים שמגיעים לכאן נשארים פעורי פה ואפילו חווים מעין הלם תרבותי, המשנה את דעתם על סין מן הקצה אל הקצה. את התדמית של מדינה נחשלת מחליפה תמונה של מדינה מובילה בחדשנות ויצירתיות" [שנות השפע]. 

     

     

    ליגואו: יש עוד מקומות בסין, תוססים ומשוחררים כאלו?

    שושן: אין מקום תוסס ומשוחרר כזה בבייג'ינג ואולי בכל סין. 798 דומה למה שקרה במקומות אחרים בעולם. מפעלים, בתי מלאכה, תחנות כוח, תחנות רכבת ושכונות שינו את תפקודם. גם סין למדה איך להפוך את מה שנשאר מהסוציאליזם לארמונות של זמן פנוי ואת האומנות המתוחכמת למותג סחיר.

    ליגואו: במובן מסוים מה שקורה כאן הוא הילוך לאחור ב"חמשת מעברי ההרים". אני נושם כאן אוויר. משוחרר מאיסורים. רואה גישה חדשה לחלוטין למשפחה, לעבודה, לאהבה, לסגנון החיים...

    שושן: אני רואה כאן מהלך שתורם לתמורות בסין. לפעמים בדרכים מקבילות למאבק גרילה. בפאזה עכשווית סין פוגשת כאן את המערב באומנות, ביצירתיות, גם בשאפתנות ובתחרות על מקום בצמרת והרבה גם באי הבנה. את המהלך הזה אי אפשר להחזיר לאחור.

    ליגואו: נכון שפניו של מאו עדיין משקיפים על כיכר טיאנאנמן, אבל אור היום יודע כמה הלילה חשוך.


    *****

    שימושון

    כתובת:  北京朝阳区酒仙桥路4号798大山子艺术区
    Da Shan Zi 798 Art District, 4 Jiuxianqiao Road, Chaoyang district 

    הגעה: מומלץ להגיע במונית בביקור הראשון. לאחר מכן, סעו ברכבת התחתית בקו 10. רדו בתחנה Liangmaqiao, צאו ביציאה C, הסתובבו לאחור ולכו לעבר הצומת. פנו ימינה [=מזרחה] אל תחנת האוטובוס 402. אוטובוסים ממקומות שונים בעיר 401, 402, 405, 418, 445, 688, 909, 946, 955, 988, 991 עוצרים ליד שער הכניסה הראשית בתחנה בשם Wang ye fen. אוטובוסים נוספים, למשל 403, 418, 629, 688, 851, 854, 909 מגיעים לאזור המתחם מאזורים שונים בעיר ועוצרים בתחנה צפונית לאתר בשם Da shan zi lu kou dong. מערכת הכריזה והשילוט האלקטרוני באוטובוסים מבשרים על שמות התחנות, אבל ליתר ביטחון היעזרו בנוסעים [לא בנהג] כדי לוודא מתי לרדת. מאוד פשוט לומר או לכתוב את השם של מחוז חפצכם: 798. עלות נסיעה באוטובוס: 0.4 יואן או 1 יואן, אם אין לכם כרטיס טעון של תחבורה ציבורית. קו 14 של הרכבת התחתית יגיע למתחם בעתיד ויפתור את בעיית הנגישות לאתר המבוקש.

    התמצאות: ארבע כניסות ויציאות יש למתחם. שתי כניסות ראשיות בצד מערב, אחת במזרח ואחת בצפון מזרח. נהגי מוניות מביאים את הנוסעים לכניסה הראשית הדרום-מערבית. גם אוטובוסים עוצרים סמוך לכניסה זאת.

    למתחם שלושה רחובות אורכיים ראשיים ומספר רחובות צרים יותר שחוצים אותם לרוחב.

    הכניסה הראשית [מס' 4] מובילה לרחוב המרכזי של 798 ולאזור 751.

    מסלול וגלריות מרכזיות: מומלץ להתחיל את הביקור במרכז אולן – UCCA  – ולהמשיך לגלריהSpace  798 ולגלריה לצילום –  798 Photo Gallery –  שממול. לאחר מכן כדאי לפנות דרומה באחד  משני הרחובות שחוצים את הגלריות לעיל ולבקר בגלריות: Yang Gallery, Xin Dong Cheng Space for Contemporary Art, Beijing Tokyo Art Project. כשתגיעו לרחוב האורכי השני [=הדרומי] מומלץ לבקר במוזיאון איבריה. מכאן יש לחצות את המתחם אל עבר הרחוב האורכי השלישי [=הצפוני]. בקרו בדרך לשם בגלריה Continua ליד ארובה אדומה מתנשאת. יש הרבה גלריות טובות ופינות חמד שלא הזכרתי ושכדאי לחלוף או להתעכב בהן בדרככם לרחוב האורכי הצפוני ולעבר שער דמוי ירח הנפתח לכיכר היצירתיות. משער זה נתבו לעבר שתי גלריות מרכזיות נוספות: Pace Beijing, ו-Fourschou הצמודות זו לזו. למיטיבי לכת, חזרו לרחוב האורכי המרכזי והמשיכו שמאלה [=מזרחה] לעבר מתחם 751 לסיור בסביבה תעשייתית שהפכה לתפאורה גרנדיוזית של פעילות אומנותית.

    משך: יום אחד וארוך לא מספיק לסיור ולבילוי במתחם.

    שעות פעילות: 10:00–18:00. מרכז אולן פתוח עד השעה 19:00. גם רוב החנויות הקטנות והמרתקות פתוחות עד 19:00. בימי ב' רוב הגלריות סגורות.

    עלויות כניסה: הגלריות פתוחות למבקרים ללא תשלום. דמי כניסה למרכז אולן ולמוזיאון איבריה כ-10- 15 יואן. סטודנטים, מורים וגימלאים פטורים מתשלום בהצגת תעודה/דרכון.

    שירותים: מומלץ במרכז אולן מאחורי דלפק הכרטיסים. בדלפק ניתן לבקש מידע כיצד להגיע לגלריה מבוקשת וכן ניתן להשאיר במקום תיקים גדולים.

    סמוכים למתחם: סופרמרקט, מסעדות וחנויות הרבה יותר זולות אבל הרבה פחות אטרקטיביות וכן קניון אינדיגו החדש והמפואר.

    סימן זיהוי בכניסה הראשית למתחם: שני בניינים תאומים וגבוהים. רואים אותם גם מהכביש המהיר בדרך משדה התעופה לעיר.

    מגורים במלונות סמוכים: מלון East Beijing Hotel  –  http://hebrew.cri.cn/1/2009/11/11/2s2166.htm

    מלון בייג'ינג ארט Jiang Tai Art Hotel – http://hotel-rn.com/hw/a401146/index.htm?lbl=ggl

    מלון Grace Hotel [י-פה! וצמוד לפאה הצפון מזרחית של המתחם] – http://www.gracehotels.com/beijing

     גם Rosedale Hotel הסמוך לבית חב"ד קרוב יחסית למתחם 798. http://www.rosedalehotels.com/home/main/en/

    סרטונים תיעודיים: ניתן לראות באתרי אינטרנט רבים עבודות אומנות רבות ומראות מהמתחם. ראו, למשל,

    http://www.youtube.com/watch?v=HljR-cyAAKg; http://www.youtube.com/watch?v=RmGh2ndYtcI ועוד ועוד.

     

    ______________________________________

    © כל הזכויות על הטקסט ועל התמונות שמורות לשושן ברוש-וייץ.

     תודה מיוחדת לחברתי עידית צור על המשוב והסיוע.

    הסבר והתנצלות - זוהי רשומה ארוכה על אומנות עכשווית בסין, כי פרץ האומנות בסין גדוש כמו דברים אחרים במדינת הענק התוססת משינויים. הפעם התמקדתי במתחם 798 כזירת התרחשות סואנת ומייצגת של ביטוי ומשמעות. אשתדל לכתוב על אומנות באתרים נוספים ברשומות נפרדות וכן בספרי "למה האדום עז כל כך?" הנמצא בתהליכי כתיבה.

    קישור לחלק א של הרשומה:

    http://cafe.mouse.co.il/post/3101953/

    - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

    *   המידע בדיאלוגים מבוסס על הספרים:

    ג'אנג, רונג (1994). ברבורי פרא. מאנגלית: יואב הלוי. אור יהודה: ספרית מעריב.

    .Halliday, Jon and Chang, Jung (2007). Mao: The Unknown Story. London: Vintage Books

    שני הספרים לעיל אסורים להפצה בסין.

    Huang, Rui, Barden, Chris & Rooth, Bridget (Eds.) (2008). Beijing 798: Reflection on a “Factory” of Art. Sichuan Publishing Group, Sichuan Fine Arts Publishing House

    צ'אן קון-צ'ונג (2012). שנות השפע. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. מושב בן שמן: מודן.

    קאזוקו, אוקקורה (1996). ספר התה. מאנגלית: יורם קניוק. הקיבוץ המאוחד.

    ** דקל, טל (2011). (מ)מוגדרות – גוף, אמנות והגות פמיניסטית בארה”ב בשנות השבעים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד / קו אדום.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      יסינראל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין