עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    תגובות (7)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      2/6/14 06:56:
    גם אני אשמח עד מאוד להכיר אותך, שושן!
      2/6/14 00:17:
    תודה רבה, למדנית. אשמח מאוד להכיר אותך ולהיפגש פנים אל פנים.
      1/6/14 16:23:
    ועיקר שכחתי: שמחה על הבשורה הטובה שאת כותבת ספר על סין. המון הצלחה! אנא עדכני כאשר הוא יראה אור. אשמח לרכוש אותו.
      1/6/14 16:21:
    איזה פוסט עשיר ומרתק! נהניתי מאוד! את "ברבורי פרא" קראתי לפני שנים רבות ושני הרומנים האחרים שציינת נמצאים בספרייתי, אך טרם קראתי אותם. תודה, שושן!
      21/5/14 16:42:
    תודה תכשיט ועמנב. כן, ציינתי בתחתית הפוסט מספר ספרים - ובכלל זה את "ברבורי פרא" - שקראתי בהם על התקופה שבה חי לין ליגואו ועל מפעל 798 במחצית השנייה של המאה העשרים.
      21/5/14 14:03:
    שושן, אהבתי את הפורמט של הדיאלוג הדמיוני. תוך כדי קריאה נזכרתי ב"ברבורי פרא". כל טוב, עמוס.
      21/5/14 09:22:
    כוכב על ההשקעה ועל ההקדשה...
    0

    798 – מתחם האומנות בבייג'ינג

    7 תגובות   יום שלישי, 20/5/14, 17:11

    מוקדש לגיסי רמי ויץ -

    נשמתך צרורה בחיינו ובצרור היצירה האלמותית.                                      

     

     

     

    א. מקדמות – פגישה הזויה עם לין ליגואו [Lin Ligou] במתחם האומנות "מפעל 798"


    אילו היית נשאר בחיים, ולא מתרסק עם הוריך במטוס נמלט בשמי מונגוליה, צפונית לבייג'ינג, היית היום בן 68. לא ידעתי על קיומך הסיני, האמיץ והנואש, לפני שקראתי את הספר  Mao: The Unknown Story.*

    ארבעים ושלוש שנים שנים חלפו מהתרסקות המטוס בספטמבר 1971. היית אז רק בן עשרים וחמש. דרמה פוליטית ואנושית מסעירה שבה, אביך, לין ביאו [Lin Biao] אמך ואתה נמלטתם מסין, משנכשלו תכניותיכם להתנקש בחיי מאו. אביך היה המנהיג הצבאי והיורש החוקי של מאו - מספר 2 במפלגה; אימך הייתה  חברה בפוליטבירו יחד עם גברת מאו - שתי הנשים היחידות שזכו להיכלל בגוף השולט, ואתה היית בנם המוכשר, בן האצולה האדומה.

    ככל הידוע, ולמרבית התמיהה, היית היחיד בסין שניסה לעצור את עריצותו של מאו דזה-דונג. יחד עם שני חברים תכננתם להתנקש בחייו, לשים סוף לטירוף, לרעב, למוות, לעיוות ולעיקום הפוליטי, החברתי, התרבותי, הכלכלי והאנושי שהטביעו את סין ואת הסינים במאואיזם טוטאלי מבעית ובריוני; הטירוף שגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. 

    בפוסט אני מנסה לדמיין את השיחה שהייתי מנהלת איתך, לין ליגואו, אילו היינו נפגשים היום בשנות האלפיים.

    *****

    שושן: מתי הרגשת שאתה לא יכול יותר לחיות כך? מתי הבנת שהדרך היחידה לשים לזה סוף היא להתנקש בחייו של מאו?

    ליגואו: בסוף 1970.

    שושן: לפני כן, לא ראית מה קורה בסין?

    ליגואו: כשאתה בן של מנהיג פוליטי רם דרג, אתה כמו אדם שנמצא על ההר ולא יכול לראות אותו. יש שיר סיני על המסתורין של הר LUSHAN שכתב משורר נודע בשם SU SHI: "לא יכול לראות את הפנים האמיתיים של לושאן / לא מפתיע, כי אתה בתוכו". תחושת החנק הצטברה. בייג'ינג וערים אחרות נהפכו למרכזי תעשייה בריוניים; בתים שהיו בהם ספרים הפכו למקום מסוכן; הלימודים באוניברסיטת פקין שבה למדתי נפסקו, במטרה להשאיר את האנשים בורים; הפנאי נשדד מחיי האנשים; תוכנית הגרעין של סין עמדה בראש סולם העדיפויות בשעה שההכנסה לנפש הייתה נמוכה יותר ממדינה ענייה כמו סומליה. חייתי במדינה עשירה שאנשיה מרוששים. זאת הייתה "מדיניות ממיתה". ידעתי שמיליונים בסין מתים ברעב. ראינו את מראות הרעב גם על עצים ערומים מעלים, שאנשים אכלו אפילו בבייג'ינג. פיתוח פצצת האטום של סין גבה פי מאה יותר מתים ברעב משתי פצצות האטום שהוטלו על יפן. הכרתי את תהומות הכיעור האנושי. כשהתעמולה כבשה כל פינה, האשליות התנפצו אצלי כזיקוקי אש. המגלומניה של מאו הגיעה לשיאה בַּרצון לאחד את העולם ולשלוט עליו... מעטים, מעטים מאוד, הצליחו לראות במאו אדם בשר ודם ולא אל או שטן.

    שושן: מאו היה אז בן 77...

    ליגואו: בשנות העשרים אתה מרוכז בעצמך ובבנות שסביבך. לקח זמן עד שהטבעת התהדקה. הגיע רגע שבו הייתי חייב להציל את אבא שלי. הוא היה בעל עוצמה, מקושר במפלגה ומי שחלש על הצבא, אבל פצצת אטום פרטית עמדה להתפוצץ על ראשו.

    שושן: איזו פצצה? דרישה לביקורת עצמית פומבית משפילה בפני כל הדרג הבכיר? מאסר בית? מעצר?

    ליגואו: ביקורת עצמית. אבי לא הסכים לבצע התבזות עצמית. כמו זאב בודד הוא הסתגר רוב הזמן בחדרו, צופה מדי פעם בסרטי מלחמה. בשאר הזמן תכנן בריחה מסין למושבה הבריטית הונג-קונג.

    שושן: איך הוא תכנן לברוח?

    ליגואו: הוא ניצל את השליטה שלו בחיל האוויר והוא סמך עליי. אבא קרא לי "נמר". בנובמבר 1970 נסעתי לדרום סין ולמדתי להטיס מסוק. היו לי הרבה זכויות יתר. אף אחד לא דיווח עליי. שידרתי נאמנות. 

    שושן: אז, כבר ראית את ההר?

    ליגואו: התבגרתי במהירות. במרס 1971 כתבתי יחד עם שלושה חברים את המחשבות שלנו על המצב בסין בחמישה משפטים קצרים: "פקידים בכירים חשים כעס אבל אינם מעזים לדבר בקול; האיכרים חסרי מזון וביגוד; הצעירים המשכילים הושעו לטובת עבודה בתנאי מאסר סמויים; המשמרות האדומים רומו ונוצלו, הם הפכו לבשר תותחים ולשעיר לעזאזל; הקפאת המשכורות של הפועלים היא ניצול סמוי".

    שושן: תמצית לימון...

    ליגואו: העריצות של מאו והתככים, כמו בחצר קיסרית, התחוורו לי במערומיהם. קראנו למסמך שכתבנו "ראשי הפרקים של פרויקט 571".

    שושן: 571 בסינית כמו בסינית, אלה מילים שמהדהדות - - -

    ליגואו: 571 נהגה בסינית: wu-qi-yi. למילים האלו יש מצלול דומה למילים "התקוממות מזוינת". החברים שלי חשבו על הפיכה. רצינו שיהיה לאנשים מזון וביגוד וחיים שקטים. ההפך משלטון מאו שרושש אותם וטיפח אלימות בין מדינות, בין אדם לאדם, ובין אדם לבני משפחתו הקרובים.

    שושן: בים הסגידה למאו, העזתם לשנוא אותו?

    ליגואו: קראתי לו B-52  על שם מטוס ההפצצה האמריקאי. מאו הצטייר בעיניי כמו בטן מלאה של מפציץ, מלא במחשבות מרושעות, כל אחת דומה בכוחות ההרס שלה לפצצה כבדה שהורגת מסות של אנשים. לא היה סיכוי לנהל איתו דיאלוג. גם האמונה העיוורת בו והציות של המונהגים חסמו שינוי.

    שושן: אביך הרי היה אחד המובילים לסגידה הזאת.

    ליגואו: מאו מתח את החבל עד שהוא נקרע. כשאבא הבין שמרחפת סכנה מעל ראשו, הוא החליט לברוח. הוא נתן לי מכתב חתום על-ידו שבו הורה לציית להוראות שלי ושל החבר שלי.

    שושן: וההתנקשות?

    ליגואו: היו לי אחת-עשרה שעות לפעול. אימא לחצה שנצא. ניסיתי לשכנע את סגן מפקד חיל האוויר לתקוף את מתחם המגורים של גברת מאו בבייג'ינג. אמרתי לו שבמקביל יותקף מאו, ששהה באותו זמן באזור שאנגחאי. הוא היה חבר טוב, אבל סירב. פניתי לג'יאנג טאנג, הגנרל הצעיר ביותר בסין, ששנא את מאו. הוא הסכים וניסה להפעיל אנשים, אבל הם נבהלו. כמה חברים הציעו להטיס מסוקים במתקפת התאבדות על מאו בשער טיאנאנמאן, ביום החג הלאומי, באחד באוקטובר. הייתי מוכן לתקוף בעצמי במתקפת התאבדות אבל על התכנית הזו הטלתי וטו. הודעתי לאחותי דודו להיות מוכנה לעזוב את סין בבוקר ה-13 בספטמבר 1971.

    שושן: דאגת למה שיקרה לה בסין אחרי הבריחה שלכם?

    ליגואו: כן. אימא, אבא ואני ידענו שהיא שטופת מוח, ולכן לא סיפרנו לה מראש על התכניות שלנו. מבחינתה זאת הייתה עריקה, כלומר בגידה. ובאמת, דודו דיווחה ל"משמר המלך" וחרצה את גורלנו. אבא החליט לעזוב מיד, לברוח לרוסיה דרך מונגוליה ובכך לקצר את הטיסה בשמי סין. התנהל אחרינו מרדף. הגענו למטוס כשהג'יפ הרודף הקדמי היה במרחק מאתיים מטר מאיתנו. היינו אימא, אבא, אני, חבר שלי והנהג של אבא ורק ארבעה אנשי צוות מתוך תשעה. המטוס הספיק להמריא, אך הם לא הספיקו לתדלק ושעתיים אחרי ההמראה, אזל הדלק מעל ערבות מונגוליה. המטוס התרסק בשעה שניסה לנחות בשטח מישורי פתוח. "נפלתי לתוך טבעת האש והלהבות עלו... וזה שורף, שורף - -."**

    כל המטוסים ברחבי סין קורקעו. גם שלושת החברים שכתבו יחד איתי את המסמך היו במסוק שאולץ לנחות. שניים ירו בעצמם, השלישי נורה. מצב חירום הוכרז סביב מאו. הידיעה על קשירת קשר נגדו הדירה שינה מעיניו והכתה אותו בהלם.

    שושן: המידע על סופכם הועלם תחילה ולא פורסם בתקשורת. עד היום יש סוג של השתקה ושתיקה סביב ה"פרשה". 

     

    ב. בין גלות לבית – מפעל 798 אז והיום 


    את הפגישה עם ליגואו הייתי מקיימת במתחם 798 – צ'י-ג'יו-בה בסינית – פגישה שהייתה יכולה להתקיים רק הודות לגלובליזציה ולרפורמות שהונהגו לאחר מות מאו. גם מתחם 798 לא היה מה שהוא היום אלמלא טראנס-לאומיות שהתגבשה בו כבר בראשיתו, בשנות החמישים של המאה הקודמת. השיחה בוודאי הייתה מתנהלת כך:


    שושן: אתה יכול לספר לי מה היה פה בשנות השישים של המאה הקודמת?

    ליגואו:  זה היה מתחם של מפעלי תעשייה כבדה ואלקטרוניקה.

    שושן: אתה מזהה את המקום, לאור השינויים שחלו בו בתחילת שנות האלפיים?

    ליגואו: אני מזהה את הבניינים, את הגגות דמויי שיני מסור, את קירות הלבנים האדומות, את הארובות הענקיות ואת החלונות הגדולים.

    שושן: אולי תמצא נחמה בתמורות, ביצירתיות וברוח האדם. בביטויים של הצורך האנושי להיות חופשי ומקושר. זה לקח זמן אבל השינוי בולט.

     

    ''

    משאירים את הראליזם ואת הקומוניזם מאחור. נדבך קפיטליסטי על נדבך קומוניסטי. עבודת רדי-מייד ענקית. מפעל 798 לאומנות נבנה על הריסות האוטופיה שיצרו אותו. ניגוד זה הוא לרבים חלק מכוח המשיכה של המקום.

     

      

    ''


    ''

     פנטזיה של כלאיים – אמריקניזציה בסין, סיניזציה של אייקון. מרלין מונרו במופע סיני מסורתי. מופע לעומתי [קונפליקטואלי] משבש ולא "זהות ממוקפת" של אומנות בעלת כמה זהויות בזמן [דקל, 2013].

     

    ''
      

     מרכז האחים גאו לאומנות עכשווית: גלריה, בית קפה, ומרפסת גן במרומי העץ. תסיסה אומנותית בקומת הקרקע, שלווה למטפסים אל-על.

     

    שושן: למרות הרטט האופנתי, עדיין יש כאן גם תחושה כפרית. כשעצים נעים ברוח וציקדות מזמזמות - - -

    ליגואו: זה בכל זאת שונה, חסרים ירח, אגם והר.

     

    ''

     

    ''

     751 כחלק ממתחם 798. מינימליזם אומנותי בחלונות לעבר מקסימליזם תעשייתי קפוא. "החלודה לעולם לא נרדמת" [כשם התערוכה של האומן הצייר  Cui Guotai]. העקבות התעשייתיים של 798 הם עבודת רדי-מייד ענקית גדולה שמבטיחה למקום משקל כבד.  

     


    שושן:  שוטטתי במקום הזה ימים, הרבה ימים. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה. גם את הביקור. נסענו ברכב עם נהג סיני שעבד באוניברסיטה, בביי-דה, אוניברסיטת פקין/בייג'ינג.

    ליגואו: למדתי בה פיזיקה.

    שושן: כן, אתה מוכשר... היינו אמורים להגיע מצפון מערב העיר לדרום מזרח. הנהג לא שמע על המקום ולא ידע איך להגיע לאזור דה-שאנ-זי – dashanzi. הוא עצר בדרך שלוש פעמים, כדי לשאול נהגי מוניות איך להגיע ל-798. נסיעה פשוטה על הטבעת הרביעית וירידה לכביש המהיר שמוביל לשדה התעופה הבין-לאומי ושוב ירידה ביציאה 2 הפכה למסע בשכונות שלא אִפשר לשחזר את מסלול הנסיעה. אחרי למעלה משעה הגענו. ירדנו ליד רחבה שהובילה למסדרון שהוביל ל- 798 space. ליד דרך סמוכה הוצב פסל מוצק, הד צילו של מאו.


    ''

     האינות הנוכחת עד עצם היום הזה. העוצמה של מאו מהדהדת כמו רעם גם בייצוגים הדוממים שלו: מעיל מאו, חליפת מאו, כובע מאו או חלקים מגופו: ידו המנופפת, חזהו וראשו. הפַסל: Sui Jianguo מראשוני האומנים שעברו ל-798 בראשית שנות האלפיים, ומראשוני האומנים שנטשו את המקום.

    "קשה כל כך לנתץ אל-קיסר". תשדורת של שפה דו-משמעית נמשכת: מי שרוצה רואה בפסל מסרים חיוביים. אחרים יכולים למצוא ביקורת על עוצמת האל והצל. סין הולכת ומשתחררת מכתונת המשוגעים המאואיסטית. אומנים, כמו האנשים, מנווטים בין "אמיתות מסוכנות לשקרים בטוחים".

     

     

    ליגואו: את קוראת לכל המתחם הגדול של היום 798 אבל המתחם היה מחולק ל: 798, 751, 718, 797, 706 ו-708. יותר מ- 20,000 עובדים עבדו במפעלים. 150 מיליון יואן הושקעו כאן בשנת 1950. הייצור החל בשעה שהמפעל היה עדיין בבנייה. מאו היה אובססיבי. התנהל כאן מרוץ נגד הזמן, ברוח ההנחיה שלו: "לחקור, לעצב ולבצע באופן סימולטני". מאות בנאים עבדו כנמלים, ארכיטקטים גרמניים ניהלו את הבנייה, ועשרות יועצים רוסים ניהלו את הייצור.

    שושן: אומרים שהארכיטקטורה של המפעלים אדומי הלבנים ומקושתי הגגות היא בסגנון הבאוהאוס הגרמני.

    ליגואו: אני חושב שלבאוהאוס הייתה מעט השפעה על 798 לעומת הסגנון הבין-לאומי של אחרי המלחמה.

     

    ''

    הגגות המקושתים במבנים ליד "כיכר היצירתיות". במרכז הכיכר המיצב "זאבים באים!" של Liu Ruowang. ברקע מפעל שעוטר ביריעת שמים כחולים זורמים כעננים – עבודתו של האומן והמעצב Li Jiwei.

     

    ''

      מסילת רכבת נמתחה לכאן מתחנת הרכבת במרכז בייג'ינג. היא נבנתה במיוחד כדי להעביר חומרי בנייה ודלק. הציוד הגרמני הועבר ישירות דרך מסילת הברזל הטראנס-סיבירית הסובייטית. תפאורת 751 – קטר ישן ומטופח עומד בתחנה. תלי הפחם כבר פונו מהמקום.

     

    ליגואו: דמייני שורות של פועלות יושבות בסדר מופתי בטורים ליד שולחנות ומרכיבות רכיבי אלקטרוניקה; פועלים עם מראה של סטודנטים ממושקפים שנכפה עליהם לעבוד, להתכנס למושבי למידה של כתבי מאו, לערוך בחירות שבועיות של הצוות המצטיין בעבודה; הכוח הפוליטי של המשטר החדש עיצב מחדש את כל רמות ההתנהגות החברתית. סדר היום פעל לפי הנוסחה של "הרוח הקומוניסטית": 8-4-2-10. 10 שעות עבודה; 2 שעות לימודים [אינדוקטרינציה]; 4 שעות אכילה והפסקות; 8 שעות שינה. לא פנאי, לא קניות... על הקירות ובשלטים שנישאו בתהלוכות ובמפגנים נכתב בססמאות עם סימניות גדולות [Dazibao]: "איננו רוצים לקבל תשלום בלי לבצע עבודה", "יחי הקו הכללי", "תחי הקפיצה הגדולה קדימה", "מאו דזה-דונג הוא השמש האדומה בלבנו". בפרויקט לאומי אסטרטגי של סין החדשה, מילאו המפעלים את חובתם ככוכבים פוליטיים. אורחים רמי מעלה מסין ומארצות כמו ברית-המועצות, גרמניה המזרחית, קוריאה הצפונית, אלבניה, ביקרו בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים ועטפו את המקום באווירה של פסטיבל.

     

    ''

     "סימניות גדולות" עדיין על הקיר בחלל  798     

    חלל 798  – אחד מחללי התעשייה בבנייה מודרנית משולבת ברזל, זכוכית ואבן. הדהוד של כנסיות אירופיות מהעידן הטרום מודרני. לבנייני המפעלים חלונות הפונים לצפון. בסין נהגו להציב חלונות שפנו לאור הדרומי השופע. המהנדסים מגרמניה המזרחית סברו שהאור הצפוני יציב יותר מהדרומי ואינו מטיל צללים.

    כל ציוד השידור והרמקולים בכיכר טיאנאנמן בהיכל הגדול של העם, בשדרת צ'אנג-אן הראשית ובתחנות הרכבת יוצרו ב"שנות תהילה" אלו במפעל 718. "פרויקט מחלקה ראשונה".

     

     

    ''

     יריד Affordable Art Beijing  שנערך בחלל 798 במאי 2011.

     

    ''

    הרגישות תחת שליטה. 28.8.2012

     

    *****

    ליגואו ואני  היינו יושבים באחד מבתי הקפה הציוריים שבמתחם, הקפה אמנם לא תמיד טעים, אבל זה לא העיקר וליגואו בטח היה בוחר ב "נוזל הענבר" – תה במבחר טעמים.

     


     

     

    ''

     

     

    ''

    עם ז'אנג פאנג בבית קפה במתחם. מתכננות ואוצרות בשיתוף תערוכה של אומנות צילום סיני מבוים ועכשווי. איזה מוזיאון בישראל מעוניין להציג תערוכה שכזאת?


    *****

    היינו מסתובבים ב"מפעל 798", שהיום הוא מתחם אומנות המאגד בתוכו מקבץ של גלריות ומוזיאונים לא גדולים. הם התנחלו במפעלים 798, 751, 718, 797, 706 ו- 708 שליגואו זוכר מהימים ההם. המספרים כתובים על שלטי הרחובות במתחם. שיטוט רגלי לאורך כשני קילומטרים בממוצע. ארבע שעות ויותר שכוללות ביקור במספר גלריות, שתיית כוס בירה, קפה או תה, כי ליגואו הרי לא רגיל למשקאות ה"זרים", ואולי גם נוסיף ארוחה בסגנון מערבי. היינו עוברים בפינות-חן, כמו פנינים על חוט. המקום הומה ביום ושומם כשהלילה יורד, פרט למעט מקומות עם אירועי ערב.


    שושן: הלוואי שהיינו יכולים לשוטט יחד בסין האחרת של שנות האלפיים. בוא נתחיל את הסיור במקום בחלל הגלריה הגדול 798 space. גם אם לא מציגים בו כרגע תערוכה, החלל מרשים עם שרידי מכונות מהעידן הקודם ועם שרידי הססמאות שכיסו את הקירות. יצירת אומנות בפני עצמה. מתחים מובנים.

    ליגואו: אותי עיוורו. לא הכרתי אומנות סינית קלסית וגם לא אומנות מודרנית או מערבית. אנחנו נחשפנו לכרזות ולפסלים ריאליסטיים כמו אלו שבכיכר טיאנאנמן: פועלים, חקלאים, חיילים ומורים בתנופת מתקוממים ומנצחים. הכול גויס לטובת הריאליזם הסוציאליסטי. בימיי הלכו עד הסוף עם מה שבעולם המערבי הקפיטליסטי מזוהה כקונספט של פרסומות. רק אולי יותר ברוטלי, יותר ישיר ופחות מתוחכם.

    שושן: "אמונה עיוורת לא מייצרת יצירתיות", אמר וולטר בנימין בספר שלא הספקת לקרוא בחייך הקצרים. בגלריות של המתחם, מצאתי אומנים שסוטים מכתב היד האומנותי הרשמי ומכוח המשיכה של אומנות סינית קלסית. בעיקר בשנים האחרונות, מאז ש-798 נכנס לסצינה, האומנות העכשווית היא סוג של פעילות אקטיבית ליברלית. בתוך המערכת של ייצור התרבות היא הבלתי מוגבלת ביותר. היא מוצפת באנרגיה פראית.


    ''

     http://www.yingmei-art.com/en/works/mountain5-more

    11 אומנים מ-Dongcun [הכפר המזרחי; היום מתחם סולנה] חברו ב- 1995 למיצג ולצילום של עבודה מונומטלית: 

    Adding One Metre for Anonymous Mountain

    האומנית Yingmei Duan והאומנים: Wang Shihua, Cang Xin, Gao Yang, Zuoxiao Zuzhou, Ma Zongyin, Zhang Huan, Ma Liuming, Zhang Binbin and Zhu Ming. צילם: Lü Nan. שקל: Kong Bu.

    המיצג נערך על ההר Miaofeng  בקרבת בייג'ינג. ההר האנושי אורגן ב"שכבות" של המשתתפים לפי משקל גופם, מהכבד לקל עד שצברו מטר גובה. גופם של האומנים הוא החומר ממנו "עשויה" העבודה. טכניקה שאומצה מהאומנות העכשווית במערב. המסר כפול ולא במקרה. על פניו: כולנו למען ההר! כולנו אוהבים את הטבע והטופוגרפיה הסינית. מצד אחר: קצנו באומנות מסורתית שדבקה באופן אובססיבי בציור הרים ומים. הרי לכם חידוש מטלטל. לצופים בעלי אסוציאציות "שואתיות" ערמת הגופות מהדהדת שואה אנושית שהתרחשה גם בסין במאה העשרים בידי היפנים ובידי עצמם. עבודה פורצת דרך בתוך תרבות שטוחנת לנמעניה מסורות, ירושות ואיסורים. ועוד הערה בעקבות הפירמידה השכובה: בסין, האומנים מעולם לא זכו להשתייך למעמד נחשב. כך בסין הקיסרית, כך בסין האדומה וכך בסין בתחילת הרפורמות בשנות השמונים והתשעים במאה העשרים. הם חברו לאקרובטים. כך גם במיצג זה.

     

    ''

    2007, בגלריה Xin Dong Cheng Space for Contemporary Art Beijing. זאת עבודה שהוציאה קריאת וואוו מכל מי שראה אותה. נטישת מסורת הציור הקלסי בדיו נראית כאן בהקשר אלים ואָבֵל. הציור הסיני הקלסי כולו עידון, רימוז, עילאיות. העבודה מהפכת קונוטציות מורגלות ואוטומטיות. חומר למחשבה על דיו [=חלב] שנשפך.

     

    ''
      

    כשנה לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בבייג'ינג הוצבו ברחבי סין שעונים עם ספירה לאחור. הבִיום של המתח והמיקוד באירוע נווט מלמעלה אבל זכה לאהדת המונים. העבודה "הספירה לאחור משנת 5000" מגחיכה את המיקוד האובססיבי סביב הזמן, שהעיניים נשואות אליו אך לעולם לא יזכו להגיע אליו.

     

    ''

    Ai Weiwei [גם] בגלריית Fourschou במתחם 798, מרס 2012.

    Namelist of Student Earthquake victims Found by the Citizen Investigation, 2008-2011

    (Black and white print mounted on aluminum (300X1100cm

    בין אומנות למחאה. רשימת שמות של תלמידים שאינם נוכחים. הילדים נהרגו תחת בניין בית הספר שקרס עליהם ברעידת האדמה, במאי 2008, עקב בנייה לקויה שנבעה משחיתות. אלפי שמות, אסון ועוד אסון. השמות והזעקה כתובים על הקיר.


    ''
     

      עמדתי דקות ארוכות מול הציור המפתה הנקרא "לדמיין אושר/שמחה" של Tong Zhengang [יליד ש'ינג'יאנג, 1959). הצבת פרחי אדמונית בעיניים – הפרח הלאומי שמסמל את סין – מתוחכמת. האשליה של חיים סוגים באדמוניות. מסך הפרחים שהציף גם את עיניי. הדמויות חסרות פנים. הן מייצגות את כולם. המבט של הצופה פוגש את ההכללה והאלגוריה ומתכנס פנימה, לאחר סוג של חוויית הארה. הביקורת שולחת חצים משוחים במתיקות. הציור עדיין תלוי בגלריה יאנג [Yang Gallery] ליד "798 ספייס".

     

    ''
      

    !Follow Me - וואנג צ'ינגסונג על רקע העבודה נשען על תיק מהגרים שיצק מברונזה, בסטודיו שלו בצאוצ'אנגדי.

    את עבודות הצילום המבוים של וואנג צ'ינגסונג – Wang Qingsong [יליד דה-צינג בפרובינציית חיילונג-ג'יאנג, 1966] – פגשתי לראשונה בגלויות קטנות הנמכרות בחנויות ובגלריות וכן בהדפסים על גבי חולצות. זאת העבודה הידועה מתוך הטרילוגיה שראשיתה: !Follow Me [משנת 2001], המשכה: !Follow Him [משנת 2010] וסיומה: Follow You [משנת 2013]. טרילוגיה שהוצגה גם בביאנלה שנערכה בוונציה ב-2013. המילים "לכו בעקבות..." מהדהדות באופן מיוחד בסין עקב שימושן הרווח בסיסמאות שעודדו את העם לציית לדברי מאו וללכת בעקבותיו.

    וואנג צ'ינגסונג מטפל באפיזודות המרפררות לתמורות דרמטיות המתרחשות בסין. כמעט תמיד נוכח האמן בצילום התיאטרלי המבוים. בתמונה כאן הוא בתפקיד המורה.

     Follow me היה שם תכנית לימודים ללימוד אנגלית שהחלה לפעול ב-1982. חיצי הביקורת מופנים כלפי חינוך-יתר, כלפי גודש של מידע שהמורים מכבירים על הלוח וכלפי הנהירה אחר לימודים מערביים. כשלונם הידוע מראש של המורים, כמו גם כשלונם של המסרים צפוי וכבר ניכר. גם המסרים הכתובים על הלוח באנגלית נשמעים כססמאות, כלוגו של מותגים, שהוטמנו בלוח הסמכותי הכל-[לא]-יכול. בעיטה אומנותית בקיום בין-פרדיגמות תרבותיות, חברתיות, כלכליות ונפשיות.

    לימים הפכתי לבת-בית בבית-הסטודיו של צ'ינגסונג ואשתו ז'אנג פאנג וילדיהם בצאוצ'אנגדי. חוויה וזכות נדירה. 

     

     

    - - - המשך בחלק ב' של הרשומה

     

    ___________________

     

    © כל הזכויות על הטקסט ועל התמונות שמורות לשושן ברוש-וייץ.

    תודה מיוחדת לחברתי עידית צור על המשוב והסיוע.

    הסבר והתנצלות - זוהי רשומה ארוכה על אומנות עכשווית בסין, כי פרץ האומנות בסין גדוש כמו דברים אחרים במדינת הענק התוססת משינויים. הפעם התמקדתי במתחם 798 כזירת התרחשות סואנת ומייצגת של ביטוי ומשמעות. אשתדל לכתוב על אומנות באתרים נוספים ברשומות נפרדות וכן בספרי "למה האדום עז כל כך?" הנמצא בתהליכי כתיבה.

    קישור לחלק ב' של הרשומה:

    http://cafe.mouse.co.il/post/3102094/


    - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

    *   המידע בדיאלוגים מבוסס על הספרים:

    ג'אנג, רונג (1994). ברבורי פרא. מאנגלית: יואב הלוי. אור יהודה: ספרית מעריב.


    Halliday, Jon and Chang, Jung (2007). Mao: The Unknown Story. London: Vintage Books.

     שני הספרים לעיל אסורים להפצה בסין.


    Huang, Rui, Barden, Chris & Rooth, Bridget (Eds.) (2008). Beijing 798: Reflection on a “Factory” of Art. Sichuan Publishing Group, Sichuan Fine Arts Publishing House.


    צ'אן קון-צ'ונג (2012). שנות השפע. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. מושב בן שמן: מודן.


    קאזוקו, אוקקורה (1996). ספר התה. מאנגלית: יורם קניוק. הקיבוץ המאוחד.


    ** שורה מהשיר (Ring of Fire (1963 מאת Johnny Cash, June Carter Cash and Merle Kilgore.


    *** דקל, טל (2011). (מ)מוגדרות – גוף, אמנות והגות פמיניסטית בארה”ב בשנות השבעים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד / קו אדום.

    דקל, טל (2013). נשים והגירה: אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי. תלאביב-יפו: רסלינג.


    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      יסינראל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין