יושב בשולחן שישי 

בזמן שהאח הולך עם חברים 

ואני נשאר מאחור.

יושב בשולחן שישי

בזמן שהאם צועקת והאב מקלל

ואני נשאר מאחור.

מרגיש כובד בחזה

מין מועקה

ורק הכלבה הקטנה

מותירה אותי שפוי

בבית הטירוף והשטמה.

בית בו גדלתי

בית בו חונכתי

בית בו התאכזבתי

בית בו כעסתי.

בית בו נשברתי.

האב מנסה לתקשר

אך אני לא מביט בו

מכעס ישן נושן

ומנסה לשמור את האנרגיה

שלי טהורה

כדי שהוא לא יבוא 

וישאב לי אותה

כמו ערפד מוצץ דם.

האמא צורחת עליו

שהוא לא עשה כלום

ושהוא לא תיקן ולא סידר

ועליי שאני לא מתחתן

ושאני לא כמו

הילדים המוצלחים 

של החברות שלה בעבודה.

האחות לא מדברת איתי

והשניה נעולה בחדרה

והאח הקטן שאיתו נקשרתי

נטש אותי לטובת חבריו.

חבריי שלי עזבוני

אחד לחו"ל

אחד לחברה

אחד לדת.

ואני נותרתי לבד.

אז מה עוד נשאר לי?

מה עוד נותר לי?

לראות סרט, להתקלח ולישון?

מה יש בי ,

שהקירות מקשיבים לי

יותר מבני המשפחה הזו?

מתי יבינו אותי?

מתי יאהבו אותי?

מתי אברח מפה לעד

אמצא אהבה

ואהיה מאושר?

לבד אני יושב

בין קירות ובין מצעים

וליבי שוב נותר

שבור וערירי.