עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    פיד RSS

    חכמת הלב

    למי שמתעניין ברוחניות, מיסטיקה, ועידן חדש

    לב עדין

    23 תגובות   יום חמישי, 27/3/14, 23:25

    הפלאפון צלצל 7 פעמים. כל אחד במרווח של 10 דקות. כיביתי את כולם וחזרתי לישון. כמו תמיד. לקח לי שלוש שעות להבין שהצורך של הגוף שלי צריך לבוא במקום השני, אחרי העבודה. ואז כשסוף סוף קמתי בעשר ורבע, זה היה כבר מאוחר מדי. הבטתי בשעה, מזועזע, שככה נתתי לעייפות שלי ולחלום- שהיה טוב- לנצח אותי, ותהיתי מה לעשות. ללכת לעבודה למרות שמאוחר ולהתנצל ולעבוד רק 6 שעות עד הלימודים שלי בחמש? או להתקשר ולהגיד שאני חולה.

    התקשרתי ואמרתי שאני חולה, שלשולים והקאות. הרעלת מזון. אם כבר לשקר, עדיף לשקר עד הסוף (פעם זה קרה לי ככה שהיה לי על מה לבסס את זה).

    התגובה בסמס :" טוב שנזכרת להגיד לי רק עכשיו. תרגיש טוב". האחראית שלי נחמדה אבל לפעמים היא מעצבנת ברמות. כמו בפעם ההיא שלשום שהמנהל התקשר אליה ואמר לה שאני כבר על אותו עמוד כמה דקות ולא זז (אני עובד בהקלדות). אמרתי לה שזה בגלל שהמסמך שאני מקליד בעייתי אך היא אמרה:" אני יודעת שאתה מתעסק שוב בפלאפון. לא מספיק הערנו לך על זה?" וכמובן, בהיותי בחור רגיש מאוד, התוצאה היתה שהמשפט הביקורתי התגלגל לי בראש שוב ושוב כל היום וגם ביום שלמחרת. אני שם טרקים של מנגינות מרגיעות ביוטיוב ושומע אותם באוזניות בזמן שאני מקליד , אבל זה כבר לא עוזר. אני נושם עמוק כמו שלמדתי מהרצאות ומאמרים של ניו אייג' וזה עוזר ומשחרר. באופן זמני. הכי טוב זה לעזוב את מקום העבודה ולמצוא מקום אחר, יותר טוב, ששמה יעריכו אותי יותר ולא ישפטו אותי בחומרה כמו כאן.

    אבל כשאני בריאיון עבודה, זה או תמיד שירות לקוחות טלפוני (לפני חודש) או מכירות (לפני חודשיים)- שאני ממש לא סובל, או אבטחה. איפה כל הלימודים שלי בכתיבה יוצרת מלפני שנתיים? הלכו לפח? כמה אני יכול לשלוח קורות חיים באתרים, ואף אחד לא חוזר אליי?

    "תשאר פה. יותר טוב. בינתיים, עד שתמצא משהו. אין עבודות בחוץ" אומרת לי מישהי מבוגרת שעובדת איתי שסיפרתי לה שאני רוצה לעזוב ונמאס לי. היא צודקת. אני בינתיים מסתכל על הצד החיובי- לפחות אני עובד. על אף שזה משכורת רעב בקושי 4 אלף... וזה קרוב אליי לבית. אוטובוס רבע שעה ואני שמה. ואני יכול לבוא בשמונה וחצי תשע ולא יגידו כלום. זה הפלוס היחיד.

    אני לומד קופירייטינג כבר 3 חודשים במכללה בתלאביב. תמיד באה לי הכתיבה בקלות. אמרתי שאם כבר לעבוד במשהו, אז לעבוד במשהו שקשור לזה. בעיתונות אני לא מדמיין את עצמי עובד. אני נרתע מלגשת לאנשים ולדבר איתם, ואם אני מדבר אני שואל היי מה קורה ובזה מסתכמת השיחה היזומה שלי. אין לי על מה לדבר. אני רק מקשיב. בזה אני טוב. בלשתוק. לא מספיק שבעבודה אני שותק, גם בלימודים אני שותק. איך אני אהיה קופי טוב שאמור למכור את הרעיון שלו ללקוח אני לא יודע... עולים לי ספקות אם אני עושה את הדבר הנכון. קשה לי בלדמיין מודעה עם מסר שיווקי. הדמיון שלי עשיר, אבל לא בדברים שקשורים לתחומי מכירות ועסקים.

    אני כותב למגירה כבר המון שנים. בעיקר לעצמי. חלק העלתי בבלוגים וגם פה, וחלק שמרתי בארגז מצעים מתחת למיטה שלי, לצד כל ערימת הספרים שקראתי/ לא קראתי/ אקרא מתישהו בעתיד. אני כבר לא כותב. לא מתחשק לי יותר. גם לקרוא אני קורא פחות. הדחף הזה התחלף בדחף אחר, של פייסבוק ויוטיוב וטלוויזיה.  אני כבר לא יודע אם זה מה שאני רוצה לעשות. פעם חלמתי לכתוב ספר. אך בגלל האכזבה שלי מעצמי, שדחיתי את הפרויקטים ונטשתי אותם באמצע פעם אחר פעם, עזבתי את זה. נכנעתי. אין לי כוח יותר.

    אני רוצה הכרה. שאנשים יכירו בי ויגיבו לי ויאהבו מה שכתבתי ויעודדו אותי להמשיך. בגלל זה למדתי תסריטאות ופרוזה. אך שום דבר שהתחלתי לא סיימתי עד הסוף. תמיד הרגשתי את הפחד הזה משינוי, מרתיעה, גורם לי להתכנס בעצמי, להתמלא ספקות, ו"בעידוד" המצב הכלכלי הלא מי יודע מה שלי, נטשתי פרויקט אחרי פרויקט וחזרתי אחורה. לבית. לדירה שאני חי בה כבר שנתיים. ואז מוצא פורקן מהיר במשהו, בשביל להרגע, והולך לישון.

    ככה חזר על עצמו הגלגל הזה פעם אחרי פעם, כמו לולאה אינסופית, וכשאני מבקש לצאת ממנה אני לא מוצא בעצמי את הכוח לעשות זאת. וככה אני מתאכזב יותר.

    היום הלכתי לפארק וולפסון בגבעתיים וישבתי שמה באגם עם הברבורים, מתחבר לטבע, לאמא אדמה, עושה מדיטציה שלמדתי בתטא הילינג ומבקש עזרה. קיבלתי תשובה. נעניתי. 'תכתוב. תכתוב על מה שאתה אוהב. עזור לאנשים. שתף אחרים. תלך לטיפול נוסף, תעשה מדיטציות נוספות בטבע, תלמד להקשיב לעצמך. תחקור. תעמיק. תתנסה בדברים חדשים".

    הגוף שלי, שכל חלק בו כואב מאז האימון כושר הקשה שעשיתי בבית של חבר של השותף שלי לדירה, אותת לי שאני צריך להקשיב לו יותר. לאכול אוכל בריא. לעשות הליכות. להקשיב בעיקר ללב. להתרכז בנשימות. שוב ושוב. לא סתם החלטתי היום לא ללכת לעבודה אלא ללכת לטבע ולהתחבר ולדאוג לגוף, שזנחתי.

    אני מסתכל על הפלאפון שממשיך לשתוק, יום אחרי יום. אף אחד מהחברים שלי לא מתקשר אלי, יוזם שיחה, אפילו לא בני משפחתי. אני תמיד מתקשר, יוזם. אך אני מרגיש שהם לא באמת אוהבים אותי. דואגים לי.

    כל חיי הרגשתי את חוסר האהבה בבית. מהילדות. מהצעקות והמכות שספגתי. מהכאב שמילא אותי בהצפה והתעוררות יתר, שגרמו לרגישות שלי להחמיר, ככה שכיום בכל פעם שאני מרים את הקול ונפגע ממישהו קרוב, חבר, בן משפחה, הורים- מיד הדמעות עולות וגורמות לי למפח נפש שמונע ממני להתבטא כמו שרציתי, לפרוק את הכעס שלי כמו שרציתי. ואז אני בוכה, כמו ילד קטן. ואין מי שיחבק אותי חוץ מעצמי. לא האחים, לא החברים, ובטח ובטח שלא ההורים.

    משהו נשבר בתוכי בילדות. משהו התרסק. האכזבה מהאבא, מהאמא, בגלל החוסר האהבה, גרמו לי להאשים את עצמי ולחשוש מכל שינוי חדש, ולהתרחק מקרבת אנשים ולהרתע מלהפתח בפני אחרים. כי פתיחות משמע שאני חשוף, וכשצוחקים עליי אני נפגע ונסגר יותר. לכן אני שותק. ככה היה מהבית ספר היסודי, ובתיכון. כולם הלכו, התחתנו, הולידו ילדים, הקימו עסקים. אני נשארתי אני.

    אני כותב קצת לעצמי. שר קצת לעצמי. מצייר קצת לעצמי. קורא קצת לעצמי. וחי.

    כבר לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי. על זה שאין לי רישיון. על זה שאין לי ולא היתה לי עוד חברה. על זה שאני לא יוצא לבלות בסופי שבוע כי אין לי עם מי מלבד עצמי וגם זה לא כי אין כסף. ועל זה שאני לא מחייך וכל הזמן שותק.

    זה מה שאני ואני מקבל ומשלים עם זה ואוהב את עצמי כמו שאני.

    ברור שאני רוצה אהבה, להרגיש אהוב, להיות נאהב. יותר מהכל. אבל קודם כל אני חייב לאהוב את עצמי ולאפשר לעצמי להיפתח למרות שאני כמו ילד קטן, נרתע מכל דבר, פוחד מחשיפה, משינוי, מהלא מוכר.

    אני קם בבוקר ומודה לאלוהים על מה שיש לי. על האוכל שאני אוכל. על הבגדים שאני לובש. על הכסף שיש לי. על הבריאות הטובה שיש לי. על העבודה שיש לי. על הדירה שיש לי. על המשפחה והחברים שיש לי. על כך שאני חי ונושם. אני אומר תודה לאלוהים על כל זה ויותר. כי זה לא מובן מאליו.

    מחר יום חדש לחיות.

    אני הוא.

    ולא אחר.

    אני מחייך.

    :)

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/4/14 10:43:
      שי, כתיבה חשופה וכה אמיתית.
        8/4/14 19:22:
      מבחינתי כבר הצלחת.
        5/4/14 21:34:
      תמיד הרגשתי את הפחד הזה משינוי - זאת יציאת מצריים שלך, להתגבר על הפחד, חשוב תמיד מה יקרה אם תתגבר על הפחד וקפוץ למים, אני משוכנעת שתשחה נפלא חג שחרור שמח מהפחד!
        4/4/14 02:13:

      .

      לב מלבלב.

      .

      http://cafe.themarker.com/image/3077684/

        3/4/14 20:57:
      פוסט כן ונוגע. אני מניחה שרבים יכולים להזדהות. אני מצאתי את עצמי שם מידי פעם. תודה !
        1/4/14 09:57:
      אתה בהחלט יודע יפה לבטא את רגשותיך אך זה לא מספיק כפי שכבר אתה יודע בעצמך. אתה חייב לשפר את היכולת החברתית שלך כי דבריך מעידים שאתה היום מעדיף להסתגר מול העולם סביבך. כל אדם צריך כמה חברים סביבו. מאחל לך ימים טובים יותר ותפסיק עם האיחורים לעבודה, זה ילדותי. יאללה, הלכתי מפה
        31/3/14 22:48:

      ''
      ''

      וואו...

      מזמן לא יצא לי להתחיל פוסט ולסיים אותו. כתבת בצורה מעניינת, נוגעת ומעוררת המון אמפטיה.

      מאחלת לך שתמיד תאהב את עצמך, אחרת אחרים לא יאהבו אותך,

      שתמיד תעריך את עצמך ,אחרת אחרים לא יעריכו אותך..

      והכי חשוב שתמיד, אבל תמיד תאמין בעצמך !!!!!!

      תאמין ותמשיך להיות אופטימי ובסופו הכול יסתדר רק לטובה.

      בהצלחה

        31/3/14 22:03:

      צטט: מאריאנטואנט 2014-03-31 17:18:37

      אתה יודע איך יודעים שמישהו כותב טוב? כשאתה לא מפסיק לקרוא אותו ואפילו תוהה לעצמך מה עוד הוא כתב. וזה קרה לי פה איתך

      תודה ;))

        31/3/14 22:02:

      צטט: אוטוטו20 2014-03-31 17:05:01

      הלב העדין, הכתיבה המשובחת והיכולת להוציא הכל החוצה

      מובילים אתי למסקנה החד משמעית שעוד נשמע עליך יום אחד

      בהצלחה

      תודה רבה לך :))) אני מסמיק ^^

        31/3/14 19:41:
      כתיבה זורמת ומרגשת. לפעמים הכתיבה משחררת. לפעמים אפילו מרפאה. אל תפסיק לכתוב. ושיהיה לך בהצלחה!
        31/3/14 17:18:
      אתה יודע איך יודעים שמישהו כותב טוב? כשאתה לא מפסיק לקרוא אותו ואפילו תוהה לעצמך מה עוד הוא כתב. וזה קרה לי פה איתך
        31/3/14 17:05:

      הלב העדין, הכתיבה המשובחת והיכולת להוציא הכל החוצה

      מובילים אתי למסקנה החד משמעית שעוד נשמע עליך יום אחד

      בהצלחה

        31/3/14 01:21:
      אופטימי. אהבתי :)
        30/3/14 19:21:
      היי שי. אתה נראה לי בחור מקסים, כותב נפלא ומלא רגש. זה לא נורא להתחיל דברים ולדלג לדברים אחרים. העיקר שאתה לומד מזה משהו, בסוף אתה עוד תמצא את הנושא שיעניין אותך באופן כזה שלא תרצה שהשיעור יסתיים. יפה שאתה פותח לבך לאהבה, נפתח ומספר. לכולנו יש דברים שאנו רוצים לפרוק, אכן זה המקום והזמן לעשות זאת. שמחתי לקרוא על הפרק של הברבורים, טרם שמעתי עליו אשמח לדעת מימך היכן בדיוק כי אני מבקרת בגבעתיים לעיתים קרובות. תודה לך על השיתוף, בטוחני שעוד תמצא את האחת שתעלה חיוך גדול על שפתיך. אני מאחלת לך שתגשים את עצמך כרצונך גם אם זה יתבצע לאט. אל תשכח לכתוב עוד, והרבה. בהצלחה בחור.
        30/3/14 00:19:

      תמשיך לכתוב לנו. ולחייך כשמתאים לך! להרגיש זו לא חולשה.

      לפחות לא לדעתי,

       

      [ ואתה יכול לדלג ל-שם ולראות כי הכותרת על הלב הזכירה לי את זה שזה ממש ממזמן ]

       


        29/3/14 21:24:

      שי, תמשיך לכתוב.

      אל תוותר על מה שעושה לך טוב.

        29/3/14 14:41:
      מחר יום חדש לחיות. אני הוא. ולא אחר. אני מחייך. :) מצב צבירה מאושר.
      הכתיבה היא רפואה, עוזרת לנו למקד את המחשבות, לגלות מה באמת מפריע לנו, ולשים את האצבע כדי למצוא את תחילת הדרך לריפוי.
        28/3/14 23:40:
      כתיבה באה מהשעון הפנימי
        28/3/14 11:47:
      תמשיך לכתוב. האינטרנט זה מקום מצוין לפרסם ולקבל תגובות.
        28/3/14 10:56:

      אהה....איזה קטע שי,
      גם אני עוסקת בטתא הילינג,מגניב

      ואתה כתבת יפה וברגישות של ממש

      אז תודה לך על השיתוף הזה (זה לא מובן מאליו).


        28/3/14 01:07:

      צטט: טלוני 2014-03-28 00:48:27

      שי, אל תוותר לעצמך. המשך לכתוב.
      יש לך את זה. זאת מתנה.

      רק לא להתייאש!
      תכתוב על הקשיים, על המכאובים, על הזיכרונות. וכמו כן על היופי על הכמיהות ועל התקוות לעתיד.
      כפי שאתה כותב למדת תטא הילינג, ואתה יודע  שהמחשבה קודמת ובוראת מציאות.

      דמיין את המציאות ואת העבודה שבהן היית רוצה להיות, שהן כבר כאן, תן להן עדות והן תתגשמנה עבורך.

      כתוב הכול. ברגע שאתה כותב, הרי שחלק כבר הגשמת במציאות והוצאת מן הכוח אל הפועל.

      בהצלחה!

      תודה רבה לך, טלוני. אני אשתדל להתמיד בכתיבה למרות שלפעמים אין מוזה ואין רצון או חשק. אני גם אעשה תטא כמו שהצעת. אם יהיו שינויים, כמובן שאעדכן פה או בפרטי.

      תודה ולילה טוב ;))

        28/3/14 00:48:

      שי, אל תוותר לעצמך. המשך לכתוב.
      יש לך את זה. זאת מתנה.

      רק לא להתייאש!
      תכתוב על הקשיים, על המכאובים, על הזיכרונות. וכמו כן על היופי על הכמיהות ועל התקוות לעתיד.
      כפי שאתה כותב למדת תטא הילינג, ואתה יודע  שהמחשבה קודמת ובוראת מציאות.

      דמיין את המציאות ואת העבודה שבהן היית רוצה להיות, שהן כבר כאן, תן להן עדות והן תתגשמנה עבורך.

      כתוב הכול. ברגע שאתה כותב, הרי שחלק כבר הגשמת במציאות והוצאת מן הכוח אל הפועל.

      בהצלחה!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      שימיארה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין