יש הרבה דברים שאפשר לומר בשתי דקות.

אפשר לדבר על הקור העז שממלא אותי כשהלילה יורד, וגורם לי להצטופף עם אחיי כדי לא לאו דווקא לשמור על חום, אלא כדי לנחם זה את זה.

אפשר לדבר על קרני השמש הראשונות שמאירות את הרגע הנורא שבו הטמפרטורה שלנו מתחילה לעלות, וזה הסימן לכך שאני ואחיי מתחילים עוד יום של כבשן לוהט.

אפשר לדבר על המון דברים בשתי דקות.

ביחוד שזו תוחלת החיים הממוצעת של גרגיר חול.

יש לנו הרבה אויבים. הרוח, הגשם, הלילה, היום, הים, והיונים; 

אך אנו מקבלים את כולם באהבה.

זה גורלנו. בשביל זה נוצרנו.

להיות אחד מהשלם.

ואני הוא זה. 

אני אחד מטריליון טריליוני גרגירי חול שעפים להם ברוח, נמסים והופכים לקצף בין גלי הים, יונים אוכלות אותנו, כלבים מחרבנים עלינו, חתולים משתינים עלינו-

אך אנחנו מרוצים בחלקנו.

אנחנו לא מקטרים. לעולם.

אנחנו לא מתנגדים לרגליכם הדורכות עלינו, או לסדין שאתם פורשים עלינו, לא לבירה החמה שאתם שופכים עלינו ולא לגרעינים שאתם זורקים עלינו.

אנחנו אחד שמרכיבים את השלם.

בתוכי, גרגיר אחד, קיימים כל יסודות הטבע: אש ומים, אדמה ורוח. המים מפרקים אותנו, האש של אור השמש מאדה את המים שמכילים אותנו, הרוח סוחפת אותנו חזרה אל קו החוף והאדמה קולטת אותנו בחיבוקה.

כשאני מת, כמו עכשיו, אני לא מת.

אני ממשיך לחיות דרך כל גרגירי החול שנוצרים ממני כשאני מת. 

ואז מתגלגל להיות חלק מהיקום האינסופי.

אותו יקום שקיים בתוכי.

אני, הקטן שבקטנים, מורכב ממיליוני פרוטונים ונויטרונים ואלקטרונים שיוצקים את שרשרת האטומים שמרכיבה אותי.

איננו יודעים מה קדם לנו, איזה זוחל תת ימי עתיק שחי לפני מיליוני שנים ועצמותיו המאובנות התפרקו והפכו לסיד ולמלח ומים שכשהתאדו הם יצרו אותנו.

אין לנו סוף ואין לנו התחלה.

אנו מתגלגלים מגבעה לגבעה מחוף לחוף ואין דבר שיכול לגרום לנו לעצור.

אנו נתגלגל עד קץ העיתים, כי זה תפקידנו.

להיות.

אין לנו רצונות ולא חלומות. לא רגשות או תובנות.

אנחנו ואני הם האחד שמרכיב את השלם.

אני הוא גרגיר חול.