עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    הפעם זה רציני (2009)

    1 תגובות   יום רביעי, 12/2/14, 21:34

    ''

    הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל.


    מידי חודש אנחנו בודקים את השאלה הרצינית להחריד: "זה רציני?" האם הקשר שלנו רציני? וכבר ענינו לעצמנו כמה פעמים על השאלה. בדרך כלל אנחנו מתגלגלים מצחוק מהתשובה.



    כן, הפעם זה "רציני" עד כדי צחוק מתגלגל. לא קרה שכתבתי שני טורים על אותה מערכת יחסים, למעט מקרים בהם היתה התאהבות ופרידה. הזמן רק מחזק את ההרגשה הזאת, שזה באמת. שזאת באמת, היא. אותו הזמן גם מתעתע לפעמים, מתי היא כבר תבוא? תענה, תתקשר, תלך, תחזור, תגיד....


    יש מפגשים שהזמן שלהם מוגבל מראש, החל מסטוצים ששני הצדדים המעורבים בהם חיים על זמן שאול ידוע ומוקצב, דרך התאהבות ללילה אחד, "אהוב אותי הלילה", ועד לנצח הנצחים בכבודו ובעצמו. בסיפור שלנו השאלה נשאלת אחרת: כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, התאהבנו?


    בפעמים ההן זה כנראה היה נמהר, לא בזמן


    הפעם זה מרגיש שונה, אחרת. כן, זה נכון, כבר אמרתי את זה לעצמי ולסביבה כבר בעבר, אבל אז זה כנראה היה נמהר, לא בזמן. לפעמים זה היה סתם לא נכון.


    הפעם זה אחרת כי אין לי זמן.


    כשאנחנו יחד הזמן הולך לאיבוד, השעון מסתובב הפוך (לו ריד).


    עכשיו זה הזמן שלה, השקט עוטף כל שנייה ושנייה באריזה נפרדת, עצמאית. לפעמים הוא אורז דקות מקסימות של חיבור אלוהי.

    בקשר הזה אנחנו אף פעם לא מיהרנו, אף פעם לא איחרנו, תמיד הגענו בזמן. אולי גם כי לא הלכנו הרבה מהבית, ובבית יש לנו את כל הזמן שבעולם.


    יצא שבחודש הראשון לא פגשנו בכלום, בכלל לא בזבזנו זמן על כלום, שהוא מיותר.

    בתחילת קשר איני אוהב ללכת רחוק מהבית, לא משנה איזה בית. יש כל כך הרבה מה לעשות יחד, בבית, שכל התרחקות מהשקט נתפסת בעיניי כבזבוז. אנחנו פשוט נצמדים ומתרכזים בפעימות הלב, או הנשימות, בסערת הרוחות. נשארנו בבית, רק נגענו וניגנו יחד על המיתר הזה, שאין לו סוף.


    האינטימיות שלנו היא הדבר הכי אינטימי שקרה לי בימי חיי. הכי פשוט, ישיר, נוגע, מרגש, נעים, בטוח. אינטימיות לשמה.


    זכינו בהגרלה הכי גדולה של החיים


    השקט הזה מלווה אותנו, החיבוק הזה לוהט, החיוכים החוזרים ונשנים, כולם שלנו.


    ככה, זכינו, בהגרלה של החיים הכי גדולה והכי זכינו. סבתא שלי התעקשה שוב ושוב שמי שאין לו מזל בהימורים יש לו מזל באהבה.


    נראה שצדקה. כבר מזמן, אולי בעצם מעולם, לא זכיתי בשום הגרלה. אני בכלל לא מנסה. הפנטזיות שלי לא קשורות לעושר, רק לעיתים נדירות, וגם אז העושר שימושי, בעיקר כקונה זמן וחופש.


    יש לה את הנתינה הכי רגועה שפגשתי, משהו שמסוגל לקבל ולתת ללא הפוגה, בקצב נכון ונעים, בנוחות שהופכת לנינוחות. הזכרונות הטריים שלנו נראים כמו צחוק מתגלגל בתוך חיבוק קרוב, כמו ליטוף פנים עדין, כמו נשיפה קלה באוזן.


    אנחנו הולכים לאיבוד בקלי קלות, יש לנו סימנים מוסכמים שמיד גורמים לנו מצב היפנוטי מופלא, בו פתאום בשנייה שנינו גרים באותה קונכייה.


    וזר הפחדים, אסופה של שנים רבות, כל אחד והזר שלו, שאסף במהלך הנסיונות הקודמים, הכושלים. אספנו את כל הפחדים וחיברנו אותם לכדי זר אחד משותף, שמנו אותו בסלון הווירטואלי שלנו, נתנו לו מקום, קצת מים, עכשיו אנחנו מחכים שינבל כבר.


    ככל שהזמן חולף, הוא לוקח איתו בדרך עוד קצת פחד. אנחנו הכי אוהבים לתכנן, לצחוק ולתכנן. אנחנו לא שוכחים את חוק מרפי, את העובדה שתמיד יקרה מה שיזיז את התוכנית ממקומה. הגמישות שלנו הדדית, אנחנו יודעים להתנועע באלסטיות לכל הכיוונים.


    מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן


    את המפגש שלנו לא תכננו, לא יכולנו אפילו לחלום. מזל שאספתי כוח לחזר. מעולם לא חיזרתי כל כך הרבה זמן. אפילו שהחיזור היה וירטואלי, הוא נעשה בהתמדה ובעקשנות. לא ידעתי כמה רחוק נלך ונחבק. הכי רחוק, הכי נחבק.


    היא מבקשת שלא אגיד רק שני דברים: שהיא "מוציאה ממני את הטוב" ושהיא "אשת חיל". בעניין הטוב, היא מסבירה (פניה יפים) שזה עניין של לקיחת אחריות, על הטוב, על עצמך. בעניין "אשת חיל" היא הכי מוכנה לנהל את כל ה"קרב" הזה מול הכלים שאינם נגמרים, הכביסה ששוב ושוב נערמת. היא מצביאה ענקית במאבק הבלתי נגמר באבק, מנצחת בכל סיבוב מבלי להזיע, מבלי לצוות או לתת פקודה, אפילו לא לעצמה. מבלי להתעייף, להיפגע, לכעוס להתבאס. ככה, ברגילוּת של הדברים, כש"מוכרחים" פשוט עושים. איך אוכל להגיד אותה במדויק? שמעוררת היא בי את השמחה, מביאה את הקלות והנסבלות של המציאות בתור חיוך, ועל זה נאמר "אהבת חיי".


    היא מביאה תזכורת נהדרת לאהבה של החיים שלי, אלה שאני אוהב.


    היא מעוררת בי את כל המילים, לפעמים היא השתיקה והשקט, היא תמיד הצחוק. הצחוק שלה שמתגלגל, הצחוק שלי שמתגלגל איתה.


    אנחנו מרבים לצחוק, במיוחד היא, מצחיקה בלי להניד עפעף, בלי לכוון או להתכוון, ככה בתפישת עולם שלה, היא בוחרת בזווית המצחיקה. בכל פעם שהיא מחייכת אני מתרגש מבפנים. מתרגש במקום הזה בתוכי ששייך לה, ורק לה. מין הטבעה של החיוך שלה, בטעם של עוד. אנחנו מדברים, כאלה שיחות שאומרים ומקשיבים.


    אמרתי לה שקראתי פעם, בעבר, באיזה פרסומת או מאמר בעיתון, שהיה איש אחד שאמר שאם הוא יראה אשה שלא מסתכלת במראה כשהיא חולפת על פניה - איתה הוא ירצה להתחתן. היא ענתה לי "אז הוא יהיה נשוי לאשה לא אמיתית". וכל זה קרה כשחלפנו על מראה וראיתי איך היא עוצרת לרגע, מסתכלת, מחייכת לעצמה. אוף, איזה כיף.


    דווקא העובדה שאני קוסם, שכביכול יודע "לקרוא מחשבות", מאפשרת לי להיות זהיר בכל מה שקשור ל"ניסים אמיתיים", קסמים באמת, לא סתם טריקים. כשקורה לי "נס" אני בדרך כלל שומר על קור רוח אמיתי, כאילו שאני בכלל בהופעה על במה ויש קהל שרואה איתי את הבלתי אפשרי מתרחש אל מול עינינו.


    אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי"


    כן! לכל הספקנים, אני מוכן להישבע שיש כזה דבר "קסם אמיתי", רק שהוא לא שייך לקוסמים הרגילים, הוא שייך לכל מי שמוכן להאמין, למשל באהבה ("האם יש קסם אמיתי?" זאת ואריאציה על השאלה "האם יש אהבה אמיתית?")

    זה קרה אחרי חודשיים של מפגשים יומיומיים ושינה הדוקה יחד ערב ערב.


    רק אז התחלנו לדבר.


    היא סיפרה לי שהיא גרה פעם ברח' לסין בתל אביב, זה היה בסוף שנות ה-80. חייכתי במין שקט כזה, ובקול עמוק של קוסם לחשתי: "את גרת במספר 14 קומה שנייה, בדירה עם מטבח מכוער ודלתות זכוכית גדולות בין הסלון למרפסת".


    היא נדהמה מהתיאור המדויק. "כן", היא אמרה, "שכרתי את הדירה אחרי שהבחורה שגרה בה עזבה כדי להתחתן עם אהובה".


    שוב חייכתי.


    "כן, היא עזבה בכדי להתחתן איתי. זאת היתה גרושתי שתחיה, את עברת לגור במקומה באותה דירה, היינו קרובים להיפגש". לא באמת יכול להסביר איך ניחשתי. זה באמת סוג הדברים האלה שאין לו הסבר, שאפשר לקרוא להם "אינטואיציה". אבל עוד יותר קשה להסביר את התחושה הנהדרת והמופלאה הזאת שטמונה בכל חיבוק ארוך שמתמשך מהלילה ועד ההתעוררות בבוקר, בזרועותיה.


     

     

     

    www.ahavabemaakav.com

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/2/14 22:32:
      איזה יופי *