עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    ברוקלין ביט | גירלז

    1 תגובות   יום שבת, 8/2/14, 18:07

     

    צוללת במרתון ל"גירלז", ונסחפת אליה, בכל מאודי, ובכל מאודה, על כל חלקיה, על הברוקלין ביט שלה, ועל הלוק של לנה דנהאם, על המוסיקה, ועל הסטייל. סוף סוף בגדים לרוחי, סוף סוף בנים לטעמי (כולם, כל הבויפרנדס, אדם, ריי, צ'רלי). מעולם לא חיבבתי את סקס והעיר והגדולה, לא את הבנות, ולא את הבנים ולא את הסטייל. גם את הדיבור על המהפיכה לא הבנתי בהקשרה זה. סקס והעיר הגדולה היא סידרה שמרנית עד רגרסיבית, עם טעם בורגני רע. מיסטר ביג לא היה הקאפ אוף טי שלי בשום אופן, אני יותר בעניין של ג'ייק ג'ילנהאל. אבל גירלס זה לגמרי אני. גירלס זה הניו יורק שהתיישבה ברגע מכונן בדי.אן.אי שלי, מאז שנות השבעים, ולאורך כל שנות השמונים שלה, ושנות העשרים שלי. וזה קצת מוזר וקצת מעקצץ, להיות בגילי, ולהתרגש ככה מסידרה, על הדור החכם והסקסי הזה, כי אני זוכרת בכל רגע, שאני אמורה להזדהות עם ההורים של כל הנפשות המדליקות האלה, אבל אין לי שום קשר להורים שלהם, גם לא למצב התודעתי שלהם, לא בסטייל, ולא במעמד הכלכלי. וזה מבהיל מאוד, להתנהל בערוצי תרבות שחורקים לגילך, ומזכירים לך שבכל דור ודור עומדים עליך לכלותיך, ואתה חייב להציל את נפשך ולהמציא משמעות מהותית ואסתטית לכל הכאוס הזה. מהבחינה הזאת, אני ממש מזדהה עם אלונה קמחי, שנחתה עליי השבוע מראיון שווה בליידי גלובס, שלצערי רק את חלקו מצאתי ברשת. אני לא מכירה את אלונה קמחי אישית, גם (אני מודה בשפלות רוח) לא קראתי את ספריה. עדיין. אבל מתוך הראיונות שקראתי וראיתי לאורך השנים, אני חושבת שאני מבינה על מה היא מדברת (כמעט) בדיוק, ונדמה לי שהייתי שמחה לצאת איתה לדרינק חזק.

    ואם כבר, ובלי קשר, אז עוד ראיונות שווים שנחתו עליי השבוע, הם ראיון עם פרופ' אלדד שפיר (פרינסטון) על ספר שכתב עם פרופ' סנדהיל מוליינתן (הרווארד) על משמעות החוסר הכלכלי ונגזורתיו (הארץ), וראיון עם ענת קם (המקום).

    בכל מקרה, ולמען הסר ספק, מישהו פעם אהב אותי. וככה זה נראה:
    ''
     
    ובקצרה, באנגלית:
    Ain't easy, to find yourself getting deeply into Girls, and everyhting about it, the Brooklyn beat, the Lena Dunham look, the perfect boyfriends (all of them, Adam, Ray, Charlie), the music (all of it), the style, the clothes. Ain't easy to fall in deep for all of it, and to be 50. Ain't easy to be 50, but then, to find yourself at 50, devouring all of Lena Dunham's indie kicks, that's completely disorienting. To be thus confused at 50 feels awkwardly weird. And I'm not even looking for a decent answer here. I'm pretty sure there's nothing to hang on to for salvation, but inventing and hanging to my own (real) shit, my own name, my own music, my own  Brooklyn beat, my own gritty state of mind & style. Where's Ryan Adams when I need him the most, who taught himself how to grow old. But he didn't teach ME how to do it, and that even ain't it at all. 

    I taught myself how to grow old
    ''
    Brooklyn beat
    ''
    והערת שוליים על שמחת חיים, בנים שווים ובנות שוות, לייב:

    ''
     
    הצליחו והצילו
    ולהתראות בהופעות הקרובות מאוד:

    תל אביב: יום שלישי 11.2.14 בלונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק (הרכב מלא)

     

    חיפה: יום חמישי 13.2.14 במקום של דובי ב 21:00 (סולו צפוף)

     

    אני בפייסבוק כל הזמן.

     

    ***

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/2/14 19:15:

      הי :)

      גם אני נשאבתי ל- girls השבוע ומרגישה בדיוק כמוך לגבי זה, במובן שמזדהה לגמרי עם הדמויות למרות שבאיזור הגיל של ההורים שלהם ואפילו לא הייתי מעולם ב- NY

      ובכל זאת, אנשים הם אנשים הם אנשים ואני ברגרסיה לגיל 26 מסתבר.

      אהבתי את השיר שלך :)

      אגב, כתבתי גם אני על ההתרשמויות מהסדרה, מוזמנת לקפוץ.

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין